ילדות

זיכרון ילדות מאז היותי בגיל ארבע-חמש במרוקו. גרנו במין גטו ליהודים בקזה בלנקה, "דרב' בסקו" שם נולדתי לאחר רדת משפחתי מהרי האטלס שבמחוז סוס, עקב הבצורות המתמשכות באותה עת.

והנה אנו קבוצת ילדים מביאים מטעמים שבישלו אימותנו לקבוצת ערבים שהחזיקו בידם כלי משחית, סכינים אלות, גרזנים חרבות ועוד. אמי הכינה ואני הבאתי קוסקוס לערבים השומרים בשער הכניסה לגטו. שכן שלנו סימוני היה שמו, לקח ממני הקוסקוס והושיב אותי לידו. הוא ציין כי הקוסקוס של עיישה, אמא שלי ז"ל, הינו הטעים ביותר בגטו. הוא אהב אותי מאוד וגם כי לא היו לו ולאשתו פטמה ילדים, כנראה הריונות שכשלו. תמיד דיברו אצלנו כי בינקותי ינקתי משדי פטמה חלב כשאמי יצאה לחפש לחמה בעבודת ניקיון בבתי "העשירים".

השער לגטו בו גרנו היה קשתי וסמוך לכביש ראשי שהובל לפארק ליוטה ולשוק המרכזי "באב מרקש". אותו סימוני נתן לי מגזינים צבעוניים בצרפתית והסביר לי גם היכן למצוא אותם בעתיד. זה היה בשפת המדרכה מתחת לסבכה המנקזת מי גשם סמוך מאוד לשער הכניסה לגטו. המגזינים הצבעוניים משכו את תשומת לבי. לימים נודע לי כי היו אלה ימי מלחמת השחרור בארץ ובמרוקו כמו במדינות ערביות אחרות, הערבים פרעו ביהודים ואלו ברחובנו, שליחי מצווה נהנים ממטעמיהם של יהודים בשומרם עליהם מפרעות הפורעים הבאים מחוץ לגטו.

אהבתי את מלאכת איסוף וחקר המגזינים (שעלו לי בתאונת אופנוע שדרס אותי בעודי אספם ונזקקתי לגיבוס הרגל בחינה וקרשים אבל זה לפעם אחרת וכי קצר המצע מהשתרע). שמרתי עליהם בקנאות מפני בוזזים שרצו לקחתם ממני או להשליכם מפאת חוסר המקום בבית בו גרנו. היה זה חדר של כ-6 מ"ר, אחד מתוך כמה חדרים שבכול חדר גרה משפחה. חדרים אלו הקיפו פטיו קטן עוד יותר, מין מרחב מחיה למלאכת הנשים, גם באר מים שאספה מי גשם שנוקזו מגג הבוץ המונח על גזעי עצים ומטויח בסיד ואשר אמור לספק את מי הצריכה לדיירי הבית. אגב, סביב אותה באר התנהלה כל העת מרקחת העשייה של נשות הבית, כגון: בישול כביסה ורחיצה של הילדים וישיבות פרלמנט הגברים הדנים בטורח ויגיעת היום וכדו'. במי השארית שנאספו בקפדנות היו משתמשים לשטיפה וניקיון הרצפות. אבי ז"ל היה קצת חקלאי וקצת סוחר במקצועו בכפר תמז'רקו שבהרי האטלס. משכך הוא נהג לגדל על גג הבית בתוך פחי שימורים ירקות ותבלינים שונים. אני מצאתי שניצול המים הנותרים להשקיית פחי הנענע ותפוחי אדמה שגידל אבי ז"ל יביא לחיסכון וכך עשיתי.
בפינת הפטיו ומתחת לגרם מדרגות צר ולא רחוק מבור המים היה בית הכבוד הציבורי [בור חרבון] ששמש את כל הדיירים שדרו סביב הפטיו. שש משפחות דרו באותו בית.

אני, בלילות החורף הקרים בבואי לבור החרבון, וישבני הקט קפא מקור, מצאתי לי פטנט. בסודיות שמרתי אותו לעצמי בנצלי המגזינים כחומר בעירה במעמקי הבור ואשר בעירתם העניקה לי נעימות מה לישבני הרך והרגיש כל-כך. ולמה "נכשל" פטנט זה, כי בלילה קר וקפוא אחד זרקתי להמצאתי החמימה את כל יתרת מגזיניי והלהבה גברה וליחכה את ישבני החמוד. משנתפסתי בקללתי וישבני הבוער העיר את כל דיירי הבית, ושם בו ברגע יעצו לי שכיניי להפסיק עם כל הקונצים והתעלולים [ותאמינו לי, היו רבים ואם יתאפשר עוד יסופר בהם...] עצתם באה לא לפני שייללו ואוי אוי ומרחו על ישבני כל מיני שמן מאכל שהיה זמין. ואני בן חמש, שש שנים אז.