פרק חמישי ובו יוסבר מדוע ולמה סרט תיעודי אישי ועכשיווי יכול להיות מסמך קולנועי מעמיק ורב-חשיבות, שנושאו הוא קולנוע ישראלי עלילתי.
[עכשיו, כשכל האבק כבר סיים להיות שוקע בקרן האור הגדולה האחרונה שעוד נכנסת לאולם הקולנוע - לפני שבאים הדחפורים המטפוריים... של רשת הביגוד...]
- כותב במאי ומפיק - שאול דישי
מה היה קורה אילולא הדברים קרו אחרת?! האם סרט תיעודי (אישי ככל שיהיה) יכול לשאול שאלה דמיונית ולא מציאותית שכזאת?!
דוידזון עזב את ישראל מטעמי עבודה ולחצים בעבודה, הוא היה מותש מציפיות המפיקים והמשקיעים בסרטיו, חרד כל פעם מחדש מתגובות הקהל לסרטיו, ועייף עד מושפל מתגובותיהם של המבקרים לסרטיו.
מעולם הוא לא היה מָרְטִיר, קדוש מעונה או אמן מסכן הרעב לפת לחם.
סרטיו הצליחו להפתיע כל פעם מחדש ולמלא את כיסי המפיקים בעוד ועוד מזומנים. הוא עצמו נאלץ לעמול ולספק סחורה חדשה מדי חג או חופש גדול.
דרכו לא הייתה סוגה בשושנים - הוא חי בחרדות ובלחצים יצירתיים ועוד זכה בסופו של פרויקט במפולת של השמצות ונאצות. סרטי הבורקס נחשבו לתחתית החבית, כאלה שיוצריהם נוהים אחרי המכנה המשותף הנמוך והנחות ביותר, הם לא "תרבותיים" ובטח לא "אמנותיים". גם סרטי ההתבגרות בסדרת "אסקימו לימון" נחשבו ל"מסחריים", "זולים" ולכאלה שמכוונים (לא רק "פוזלים") רק אל הקופות.
לפני שדוידזון עזב סופית לחו"ל הוא הספיק לביים את "שבלול", "עזית הכלבה הצנחנית", "חצי חצי", "צ'ארלי וחצי", "סנוקר", "לופו בניו-יורק", "משפחת צנעני", "ישראלים מצחיקים", "אסקימו לימון", "יוצאים קבוע", "שפשוף נעים", "ספיחס".
מאוחר יותר הוא חזר וביים את "אלכס חולה אהבה" ועוד סרט מדע בדיוני אמריקני בשם "אמריקן סייבורג - לוחם הברזל".
מאז נעלמו עקבותיו ממשעולי הקולנוע הישראלי. הוא המשיך לביים ולהפיק סרטים בארצות הברית אבל הקהל הישראלי, המבקרים הישראלים והתודעה הקיבוצית הישראלית הניחו לו. הוא כאילו חדל מלהתקיים, כאילו הוא לא עשה כאן דבר, ושום דבר ממה שהוא עשה לא נחרט בתודעה הקולנועית הישראלית הקבוצתית.
כיוון שאין דבר הרחוק יותר מן האמת - ינסה סרט זה לעקוב, לגלות ולהסביר "מדוע ולמה לא המשיך... כבודו" ולאן "נעלמנו" אנו מתוך עקבותיו?!
הסרט הוא סרט עצמאי לחלוטין, לא נתמך ולא מושפע משום גורם שידור, לא ממומן על-ידי שום גורם בעל אינטרס כלכלי חומרני.
שאול דישי, יוצר הסרט, עבד עם גיבור הסרט ברבים מסרטיו והוא מכיר את פועלו מקרוב. מאידך-גיסא - מרחק השנים מעניק לו ולגיבורו יכולת אבחנה מדודה ושקולה שתביא אל המסך דברים אמיתיים ומאירי דרך בהתפתחותו של הקולנוע הישראלי. דוידזון עשה כאן מספיק, חריטתו מורגשת אם כי אין היא מודגשת, הוא לא צריך למות מוות טבעי, לחלות במחלה קשה חס וחלילה או להגיע לפת לחם ואומללות על-מנת שנכתיר אותו כמארטיר שחשוב וראוי לעשות עליו סרט תיעודי מקיף ונוקב.
עד כה צולמו כ-10 שעות בארץ ובחו"ל. המחזיקים בזכויות של סרטיו הביעו את הסכמתם המלאה לשתף פעולה עם הסרט ויותר מכל הנ"ל - בועז דוידזון עצמו, חי, נושם, בועט וקיים - התראיין ארוכות ויתראיין עוד ועוד בלוקיישנים שונים של העבר הרחוק והקרוב, ההווה והעתיד - על-מנת שהסרט יהיה הסרט הנוקב, הנוגע, והטוב ביותר האפשרי.
זה תלוי ביוצרי הסרט וגם, תתפלאו... בכל אחד ואחת מכם!!! במיוחד אם אתם נושאים בתפקיד של מקבלי ומקבלות החלטות, כיוון שמזה זמן ברור וידוע שסרטים טובים וחשובים לא נעשים כך סתם מעצמם.
- המשך יבוא -
כשיחזרו חטופים, נראה אנשים שבורים גופנית ונפשית; סינוואר ימשיך להחזיק חלק מהחטופים ...
