הכל אישי (פרקי יומן)

...אֲבָל בעולם המוחשי הכל אישי
וגם מה שלכאורה לא אישי
הוא אישי ועוד איך אישי
גם אם הוא נראה כללי
לְעין בלתי-מזוינת
או בלתי-מעודכנת
או סתם הֶדְיוֹטִית

ישנם כאלה שמדמיינים לעצמם
שאצלם הכל הוא קודם כל ציבורי
ושטובת הכלל היא סלע קיומם
לַחארוֹת האלה קוראים בלשון מכובסת
פוליטיקאים או שרים או חברי-כנסת
והללו בטוחים שבזכותם העולם קיים
כמו שֶׁאָב רִשמי של ממזר בטוח שהוא אביו
ואמו יודעת שלא ומעמידה פנים שֶׁכֵּן

לכן קוראים לַשקרים היוצאים מפיותיהם
"אמת של פוליטיקאים": הצליל שלה הוא
כצלילה של נפיחת אחוריים בחדר אטוּם;
גם הריח וגם צִבעו של הכתם (חוּם)
שהיא משאירה על תחתוניהם מעידים על טיבה
וכל לוחך-תחת שלהם יוכל לתאר לכם
בְּיֶתֶר פירוט את צלילה ריחה וצִבעה
ולהוסיף גם תיאור מְמַצֶּה של הטעם
כדי שתבינו סוף-סוף שמדובר בְּחָרָא

אם לא הבנתם את זה עד עכשיו
לרוב לא באשמתכם כי הרי חונכתם
להאמין שמנהיגים יודעים טוב יותר מהעם
מה טוב לעם ושאִילו לא ידעו לא היו
מגיעים למרום מושבם כמו שאִם שופטים
לא היו אנשי אמת שונאי בצע
אלא רודפי כבוד ותאבֵי שׂררה
הם לא היו מתגדלים ומתקדשים ומתברכים
ומשתבחים ומתפארים ומתרוממים ומתנשאים
ומתהדרים ומתעלים ומתהללים מפי ממליכיהם

עד כדי ישיבה לבטח ולנצח על הכס הרם
שאפילו הממליכים עצמם לא זוכים לְשֶׁכְּמוֹתָה
לא בשחרם ולא בערבם לא בקוּמם ולא בשִׁבְתם
לא בשוֹכבּם ולא בלכתם לא בחייהם ולא במותם
אלא מן השפה ולחוץ גם אם היו בעלי הון עָתֵק
וקשורים קשר בל יִנָּתֵק כביכול לכל אותם
שרים ומחוקקים ושופטים וכדומה – קל וחומר אִם
היו בני תמותה רגילים שהרי על כולם (לְרַבּות
מי שבא על נערה מְאוֹרָסָה ועוד בשעת וִסְתָּהּ)
נאמר אחרֵי מוֹת
"קדושים".