הכל קרה נורא מהר. במבט לאחור אני לא חושב שבכלל הרגשתי משהו. מכה אחת מהירה וחזקה סחפה אותי בן-רגע. יכולתי ממש להרגיש כיצד אני נשאב אל תוך ענן ענק לבן ואוורירי, בעל ריח של צמר גפן מתוק. האוויר היה חמים ונעים - בדיוק הטמפרטורה שאני אוהב. מה שהזכיר לי את ימי האביב השמשיים. בהתחלה עוד היה קשה להתרגל להרגשה שפה אתה אף פעם לא מרגיש רעב. מעין תחושה תמידית של שובע שמחממת את הבטן. כאן, אתה לא חייב לראות אף אדם שאתה לא רוצה לראות. אתה חופשי לעשות כל מה שאתה רוצה וכל שעליך לעשות זה לחשוב על כך וזה יתגשם.
קחו לדוגמה את אתמול, השכמתי לשחיית הבוקר שלי ולאחר זמן מה החלטתי שהספיק לי, אז התיישבתי לאכול ארוחת-בוקר פרי יצירותיהם של כל השפים המובילים של ישראל והעולם. לאחר שגורדון רמזי אסף לי את הצלחות מהשולחן, התפניתי להתענג על כל פרי אקזוטי שידוע לאנושות, ואפילו על אננס שלפני כן הייתי בכלל אלרגי אליו. מיד לאחר מכן הגיעו איינשטיין וניוטון למשחק השח השבועי שלנו. לאחר ששוב נתתי להם לנצח, המשכתי למשחק הטניס היומי עם האחיות ויליאמס. אז המשכתי לבלות את יומי בשיזוף באי קריבי, מלווה בלהקות של דולפינים ורודים שביצעו עבורי פעלולים שונים ומשונים. פה, הדולפינים יודעים לדבר ומסתבר שיש להם גם הרבה מה לומר.
בערב של אותו יום ערכתי מסיבה בדירתי. למסיבה הגיעו רק אנשים שרציתי לראות, אשר אותם הכרתי בצורה כזאת או אחרת במהלך חיי. הכל הלך לטובתי ונדמה היה לי שהתחיל לצמוח לי אפילו שיער במקום שפעם הייתה לי קרחת. 'פה הכל הולך חלק!', חשבתי במהלך האירוע. כל בדיחה שהגיתי הצחיקה את כל הסובבים אותי. כל הנשים שהיו במסיבה לא הורידו ממני את העיניים ובסוף הערב כל שהיה עליי לעשות זה לבחור עם איזו מהן ברצוני לבלות את הלילה. לאחר עוד לילה של תשוקה עם המורה המחליפה רותי של כיתה ה'-5, הלכתי לישון על מיטתי אשר בחרתי כי תהיה קלועה מחוטי משי נדירים, שלמעשה הקלו על החלטתי לבלות את הלילה עירום כביום היוולדי.
בבוקר קמתי שוב ליום של אושר עילאי, המלווה בבחירות שכל מטרתן היא אך ורק לעשות לי טוב. המשכתי כך וככל שחלפו הימים משהו קטן הפריע לי. למה מגיע לי כל הטוב הזה? הרי, אם לדבר בכנות, הייתי די חרא של בחור על פני כדור הארץ. אף פעם לא עזרתי לזולת. תמיד הקפדתי לעקוף בטורים בסופרמקרט ואני די בטוח שכל אישה שניהלתי איתה מערכת יחסים צהלה משמחה כששמעה על מותי המפתיע. בטח ישנן אפילו כמה שהגיעו להלוויה שלי רק על-מנת לעשות וידוא הריגה.
'אז למה בעצם?'. המחשבה לא נתנה לי מנוח ובסוף החלטתי לגשת אל אלביס. שמעתי שהוא האיש שאליו פונים לבירורים כאלה. אלביס הפנה אותי למסדרון ארוך, עשוי כולו מעננים. בסוף המסדרון חיכה לי דלפק קבלה סתמי, כזה שאפשר למצוא בכל מלון שלושה כוכבים בכדור הארץ. על הדלפק ישב לו פעמון בחוסר מעש וחיכה שמישהו יצלצל בו. צילצתי, ובן-רגע נשאבתי למעין חדר מואר נורא, שהזכיר לי ביקור אצל רופא השיניים. מולי הופיע מלאך מרשים שנראה מעט כועס, כאילו העזתי להפריע לו בין שתיים לארבע. "כן?", אמר בקול עמוק ותנ"כי. התחלתי להסביר שאם זאת לא טרחה, הייתי רוצה לראות את התיק האישי שלי כדי להבין למה החליטו שמגיע לי להיות פה. "מה זה משנה?", רטן שאני מטריד אותו בזוטות, "זה ממש לא נהוג, פה לא מתלוננים על דברים". "בכל זאת", התעקשתי, "רק הצצה קטנה". הבטחתי לא להטריד אותו יותר לעולם. אני פשוט חייב לדעת למה. גם אחרי מספר דקות של משא-ומתן המלאך המשיך והתעקש, ואני לא יכולתי להתאפק עוד, וברגע של חוסר שליטה צעקתי: "אתה לא מבין שאני חייב לדעת את הסיבה שמגיע לי להיות בגן-עדן?!". המלאך הסתכל אליי במבט מופתע. "פה זה לא גן עדן", הודיע.
