קיץ בחוף המזרחי

אתמול, בעיצומה של עונת הנסיעות הנוכחית, שהתארכה בעקבות סבך מרשים של גשרים באדיבותו של שר החינוך גדעון סער, קיבלתי מייל מחברים ששוהים בבוסטון: "המלון שהמלצת עליו מושלם. אנחנו נהנים מכל רגע. תודה".

מעודדת מהמעמד החדש שלי כגורו לענייני טיולים יריתי מיד במייל חוזר צרור נוסף של המלצות והחלטתי שאם כבר, אז כבר, אני מרחיבה את רשימת התפוצה ומעלה על הכתב את החוויות מהטיול בן השבועיים שעשינו בקיץ האחרון בארצות הברית.

זה התחיל כחודשיים אחרי פסח עם קולות שדפקו במונוטוניות של פטיש בתוך המוח: "חייבים חופשה. רצוי בחו"ל. הרבה טבע. צריך להירגע". ככה, כמו מברק. המסר היה קצר וברור - "או מינוס בבנק או שאת קורסת. תבחרי". בחרתי באפשרות הראשונה ועברתי לגור ב-tripadvisor.com.

היום הראשון עד השלישי: בוסטון. היסטוריה אמריקנית ואוכל משובח

נחתנו בבוסטון ביום שישי אחר-הצהריים - זוג הורים ובתם הצעירה. הפעם, שלא כמו בפעם הקודמת, קיבל את פנינו יום קיץ נפלא שגרם לעיר להיראות כמו מסיבת רחוב ענקית.

למחרת בבוקר, הצטרפנו לגדודי התיירים בקומון פארק, ויצאנו לחרוש בפעם השנייה (ועד כמה שזה תלוי בי, לא האחרונה) את נתיב החירות. לאורך המסלול המסומן באדום פזורים אתרים שקשורים למאבק האמריקני לעצמאות, באמצע - הקווינסי מרקט על שפע המסעדות והחנויות שמשמש מקום אידיאלי להפסקת צהריים (וקצת קניות למי שלא יכול להתאפק), ובסוף - נמל בוסטון. עלינו על הספינה ההיסטורית - U.s.s Constitution ונקלענו בטעות לתהלוכת חתונה שצעדה לכיוון הסיפון. את הערב סיימנו במסעדה איטלקית ברובע נורת'אנד התוסס והספקנו עוד לקפוץ לפסטיבל רחוב בסביבה.

למחרת שוטטנו באוניברסיטת הרווארד וברחובות הסמוכים לה, אבל למוזיאון פרחי הזכוכית המומלץ לא נכנסנו בגלל כשל תכנוני (שלי). הוא סגור ביום א'. הקטנה ואבא שלה המשיכו אחר-הצהריים למוזיאון המדע בקיימברידג', ואני למיטה, עם התירוץ שמישהו חייב לתכנן את הנסיעה צפונה למחרת (איכשהו, כל התכנונים וההזמנות נופלים עלי). את הערב האחרון בילינו באזור המודרני של העיר - כיכר קופליי ומגדל פרודנשייל.

את הרשמים מסוף השבוע הקצרצר והנפלא סיכמנו בינינו ככה:

1. עוד.
2. בוסטון של שמש היא לא בוסטון של גשם.
3. לחזור, כמה שיותר מהר, לכמה שיותר זמן.

היום הרביעי והחמישי: מיין. יופי בלתי נסבל

מבוסטון הצפנו למיין. כאן המקום להודות שלמרות החירות שלקחתי לי בתכנון המסלול, מיין היא עז (אחת מכמה, על השאר בהמשך) שהוצנחה על-ידי הגבר של המשפחה. הוא רוצה לפארק אכדיה. "לא מסתדר", אמרתי לו. "תסדרי", השיב.

כל ההסברים על זה שאין במיין ציוויליזציה נתקלו בקיר. לסתירת טענה זו הוא שלף ממחסני הטריוויה את העובדה שרון מיברג, עיתונאי מעריב לשעבר, גדל בגבעתיים כמוהו ועכשיו הוא גר בבנגור. חשבתי לעצמי שזאת שותפות גורל קצת עקומה, אבל אם כבר עובדות, הזכרתי שמיין היא גם מולדתו של סטיבן קינג, מחברם של "קארי" ו"הניצוץ" ומי שאחראי על הסרט "מיזרי" הזכור לרע (ושתסלח לי קטי בייטס הנפלאה).

הוספתי בלהט שכל ילד יודע ששלוות האלוהים של נופי ילדותו של קינג היא קרקע פוריה לפשעים אפלים אבל הטיעון לא עזר. בלית ברירה צבעתי על המפה את הכבישים מבוסטון למיין במרקר צהוב.

ובחזרה למציאות ולכביש - נסענו למיין בגשם שוטף אחרי אחותו של בעלי, בעלה ושתי בנותיהם הקטנות שגרים בניו ג'רסי וחברו אלינו בפורתסמות', כשעה נסיעה צפונה מבוסטון. ברור שאיך שנפגשנו במגרש החניה הזהרתי אותם מהסרט-מתח-העתיד-לבוא וניסיתי לפתות עם תיאורים צבעוניים של בוסטון החוגגת. אבל לא עזר כלום, כולם רצו לרדוף אחרי לוויתנים באכדיה.

(האמת שגם אני. כבר ראיתי בעיני רוחי את החוזה עם הנשיונל ג'אוגרפיק למכירת תמונת קלוז אפ של לוויתן פורס סנפיר, אבל ברגע האמת, לא צילומים ולא נעליים, את ההפלגה ביליתי עם הראש בתוך שקית הקאה).

ביציאה ממסצ'וסטס לניו המפשייר קיבל את פנינו שלט עם המילים: LIVE FREE OR DIE שמופיעות גם על לוחיות הרישוי של המכוניות. הימים ימי אוגוסט וכל דבר הזכיר לי את מחאת האוהלים בארץ. זה קרה לי בבוסטון מול ה-Old South Meeting House, שם החליטו ראשוני המתיישבים האמריקנים על העיקרון ש"אין מיסים בלי ייצוג" ופתחו במסיבת התה, וזה קרה לי שוב עכשיו. "זה סוג של מחאה?", שאלתי את גיסי. "לא, זאת הסיסמה של מדינת ניו המפשייר", הוא ענה. קניתי את המסר ואפילו הצלחתי להשתחרר קצת מסטיבן קינג.

מניו המפשייר נסענו צפונה לבר הרבור, עיירה נחמדה שכל קיומה מתבסס על שירותי תיירות למבקרים בפארק אכדיה. השמורה עצמה מהממת. הנופים פראיים ועוצרי נשימה. הטבע העולה על גדותיו מקטין ומגדיל אתכם בו זמנית. לא קל להכיל את זה - יופי מושלם מרחיב את הדעת אבל גם מטיל מורא. סיכמנו בינינו שזאת חוויה חד-פעמית. תרתי משמע.

בנקודה הזו תרשו לי לסטות מהמסלול ולהשיא עצה: אם לקחתם רכב עם ג'י.פי.אס כדאי להשקיע כמה דקות כדי להדליק ולהתיידד איתו עוד לפני שיוצאים לדרך. אמריקה (או כל מקום אחר) לא תברח. אלא אם כן אתם אוהבים ללמוד בשיטת ההלם שזה אומר - להיתקף ברעב פתאומי באמצע הלילה, לנסוע לעיירה הקרובה, במקרה שלנו בר הרבור, וללכת לאיבוד בלילה שחור מירח וכוכבים בשמורה שהיא אומנם אחד המקומות היפים בעולם, אבל בחצות היום ולא בחצות הליל. אם לא בא לכם לשחזר את הסצנה ההיא מ"תלמה ולואיז" אל תאמינו לחוש הכיוון שלכם - זה כמעט בטוח ורטיגו יבשתי - תקשיבו לג'י.פי.אס.

אחרי יומיים וקצת באכדיה חזרנו לניו המפשייר, אל העיירה נורת' קונווי שנמצאת בהרים הלבנים. נסיעה של יותר מחמש שעות עם שביעיסטית לחוצת שופינג אחרי יומיים של דיאטת טבע זה לא תענוג גדול. כמו צמד טרכטנברגים עייפים מול דפני ליף זועמת התחננו לעוד קצת סבלנות - הנה, כבר מגיעים אל הארץ המובטחת, זו שאין בה מיסי מדינה.

היום השישי עד השמיני: ניו המפשייר. ארץ היערות, ההרים והאין מיסים

הגענו לנורת' קונווי לעת ערב, אחרי נסיעת ספא מטמטמת חושים בכבישי ההרים הלבנים. זהו רכס יפהפה, שחולש על נוף פראי, יערות עבותים שלובשים בסתיו את כל קשת הצבעים האדומים (אנחנו השתמשנו בדמיון מודרך), מפלים שוצפים ואגמים שמזמינים לטיולים רגליים, רחצה, שיט, ראפטינג, קיאקים. כל המרבה הרי זה משובח.

למחרת השכמנו קום (יחסית לעצמנו) אבל בילינו את המחצית הראשונה של היום בוויכוח מה עושים קודם - מסלול רגלי בהרים הלבנים או העפלה להר וושינגטון. ההר המתנשא לגובה של כ-2,000 מטרים הוא הגבוה בחוף המזרחי וביום בהיר האופק נראה בבירור עד קנדה.

פקידת הקבלה במלון אישרה את תחושת הבטן שלי כשאמרה ש"היום זה היום" ופתרה את הוויכוח. את ויכוח המשנה שפרץ סביב השאלה אם עולים ברכב פרטי או ברכבת קיטור מלפני 150 שנה, שמחיר התענוג לשבת בה מחייב שבירת קרן השתלמות, סתמתי בטקטיקה שאני מוכנה למכור חינם אין כסף לכל מנחה במועדון דיבייטינג. זה הולך ככה - אחרי שכל תיאורי הפלצות של הכביש התלול שאינו יותר מדרך עפר מפותלת ונטולת מעקות לא הרשימו את הנהג המשפחתי משכתי בכתף והודעתי - "תעלו בלעדי". נסענו לנקודת האיסוף של רכבת הקיטור.

כשהגענו לפסגה הסתבר שהפקידה טעתה ושהראות לא משהו. הרוחות, לעומת זאת כן. חובה להתלבש חם ולהצטייד במגני אוזניים (לא הבאנו). צעדנו לקצה הרכס. קנדה נמה את שנתה מאחורי צעיף של ערפילים וכמוה עשה כל החוף המזרחי. לא נורא. החוויה הזאת, של לעמוד על גג העולם (או לפחות של החלק הזה שלו), ולחשוב לרגע שאתם ציפור, הייתה שווה גם את כאבי האזניים שסבלנו אחר כך למשך שעות.

באותו ערב, אחרי הירידה מההר, שילמנו את המס לאלוהי הקניות במקום למדינה והכרזנו על תענית בזבוזים מרגע זה ועד שנגיע לניו-יורק. אם דחוף לכם לדעת אם זה עבד אתם מוזמנים לדלג הלאה. אם לא, תתאזרו בסבלנות.

למחרת חרשנו את ההרים הלבנים ברכב וברגל. יש באזור אינספור מסלולי טיול ומי שעודף טבע לא גורם לו להרעלת חמצן בדם יכול לבלות שם שבוע. אנחנו טיילנו ב-Flume Gorge שביל הליכה לאורך נהר שחלקו עובר בתוך קניון גרניט עמוק ויפה, בשמורת הטבע הלאומית פרנקוניה נוץ' וקינחנו בשיט על אגם אקו.

היום התשיעי והעשירי. ורמונט. ארץ זבת חלב וגלידה

טיול בורמונט פירושו מיילים על גבי מיילים של כבישים צדדיים שמתפתלים בין חוות ושוטפים את העיניים בירוק. דקות ארוכות של נסיעה שמפרידות בין בית לבית יהפכו גם אתכם לסוג של זומבי מאושר שהשאלה הקיומית היחידה שטורדת ברגע זה את מנוחתו היא מה עושים כשנגמר הסוכר.

אבל זאת ורמונט - בית הבראה ליאפים עירוניים מרוטי עצבים. מפלט לעכברי הקריירות התשושים של שני עד שישי, שכדי לרפא את הצלקות, שהותירו מנורות הניאון המשרדיות על רשתיות העיניים שלהם, הם קונים חווה ברמונט. חלק רק בשביל לא לראות נפש חיה בוויקאנד, חלק לתמיד.

בעלי, שעכשיו הוא כבר חצי רדום על ההגה, לא רוצה להיות ספק חלב של בן אנד ג'ריס אבל חייב דחוף איזו בריכה כדי לחלץ את האיברים. קצת לפני חשיכה הגענו למלון קטן בעיירה סטואו, כמה דקות נסיעה ממפעל הגלידות המצליח. את המוטל הלא יקר הזה תייגנו כאחד הטובים בטיול בעיקר בזכות השף שהיה מוכן ללכלך מחדש את הגריל בעשר בלילה כדי לצלות לנו סלמון על גחלים.

למחרת טיילנו בעיירת הסקי המקסימה סטואו. פתחנו את היום בסיור טעימות בבן אנד ג'ריס, על מפעלי המייפל והסיידר ויתרנו, וסיימנו את הבוקר בתצפית מהגבעה שעליה עומד המלון של משפחת ואן טראפ האוסטרית. כן, זאת ההיא מ"צלילי המוזיקה".

משם נסענו מערבה למוזיאון הפתוח בשלבורן הסמוכה לברלינגטון הבירה. זאת אטרקציה שאסור לפספס. בתוך שטח מטופח ועצום ממדים פזורים כארבעים מבנים היסטוריים שהובאו ממקומות שונים בניו אינגלנד, כולם אותנטיים ומשופעים ביצירות אמנות. בין המוצגים אוניית קיטור ורכבת פרטית - שתיהן משוחזרות ומרוהטות בריהוט אותנטי. קו אוטובוס מקיף את המוזיאון לנוחות המבקרים. צריך להצטייד בנעליים טובות, כובע רחב שוליים ביום שמש (ורצוי גם קרם נגד שיזוף) ובהרבה כוח.

כאן המקום לעשות אתנחתא ולספר מה עלה בגורלה של תענית הבזבוזים שנגזרה על הקטנה. תדמיינו לכם סצנריו כזה - תיכוניסטית חדורת מוטיבציה שצועדת כמו חייל גולני בין החנויות במול בברלינגטון, אחריה אבא עם סובלנות ברזל שהגיעה לקצה, ובמאסף אימא מותשת ושרופה משמש שנשבעת שהדבר הראשון שהיא תעשה כשתחזור הביתה זה להזמין את סופר נני.

אבל האמת המרה היא שאין יותר מדי מה לעשות. הפטנט של לפתות את הילדים עם יום שופינג מרוכז במרכז קניות גדול עובד רק אם הם לא עברו את גיל חמש. חבל שתעשו חבר מועדון בוודסברי פרמיום אאוטלט, או מה שזה לא יהיה ותורידו קופונים באינטרנט. כל אמריקה היא קונספירציית צרכנות אחת גדולה. מזימה מרושעת של מותגי על בנעלי נייקי שיתנפלו עליכם מאחורי כל סיבוב וישלחו את הטפרים האדומים והמחודדים שלהם אל עבר כרטיס האשראי שלכם. אבא יכול לצעוק "הצילו" בכל השפות ואימא יכולה להתריע על ירידה פתאומית בלחץ הדם. לשווא. גייסות הטיפש עשרה כבר בקופות. תשלפו את הארנק ותעמידו פנים שלא נאנסתם.

היום האחד עשר. ראפטינג וסוסים בצפון מדינת ניו-יורק

מעבורת העבירה אותנו ואת המכונית מורמונט אל הצד השני של אגם שמפליין שנמצא במדינת ניו-יורק, ומשם ירדנו ישר ב-Ausable Chasm. זהו קניון יפהפה ועצום ממדים שהטבע חרץ במשך מיליוני שנים צורות ייחודיות בקירות הסלעיים שלו. הבעיה היחידה היא שהמקום בבעלות פרטית ודמי הכניסה גבוהים. במרכז הקניון זורם נהר האוסבל ולצידו שבילי הליכה מסומנים. אנחנו צעדנו כשלושה מיילים והמשכנו את המסלול בראפטינג. כנראה שרוח, מים ושקט הם הכי פאנג שוואי שיש, השילוש הקדוש באמת, כי אפילו הקטנה לא שאלה יותר מתי כבר נגיע לניו-יורק.

למחרת בילינו בעיירה לייק פלאסיד שבצפון הרי האדירונדק. כאן נאלצתי להרפות ממושכות השליטה ולהרשות לנוער (ולאבא שהחליט לערוק לצד השני) להתפרע ברכיבה לא מתוכננת מראש על סוסים. זה עלה לי בדמים, ובביטול שארית המסלול שנקבע לאותו יום, אבל היה שווה. הרווחתי שלום-בית. לי עצמי לא היה דחוף לעלות על סוס אבל גם ההמתנה בחווה לרוכבים ולסוסים על ספסל בשמש, עם ספר טוב, היא תענוג לא מבוטל.

מלייק פלאסיד נסענו דרך היערות והאגמים של נופי האדירונדק דרומה וכאן פחות או יותר מסתיים הטיול שלנו.

היום השנים-עשר עד הארבעה-עשר. סוף סוף עיר

תשעה ימים של נסיעה בין חופים לעיירות הספיקו לנו בהחלט. הגענו לניו-יורק סיטי מבושלים ורעבים להמולת הכרך ואת היומיים הבאים הקדשנו להצלת הכלכלה האמריקנית הקורסת (עם התוצאות נתמודד אחר-כך).

כמה שעות לפני שהוריקן איירין השביתה את שדות התעופה כבר היינו באוויר, בחזרה הביתה, אל המרפסת שלי שאין בה עצי אדר וליבנה, אבל יש שיח של בזיליקום ריחני. זה צריך להספיק לי לפחות עד הקיץ הבא.