זה סיפור על הרוח, הענן העץ והתולעת, שהתווכחו, בזכות מי יש לאדם הדעת.
אמר הרוח, לי אין בכלל דעת, אני רק עף, הכל מחוסר נחת.
אמר הענן, אני לא האשם, מוריד אני גשם, אבל את עצמי, אני לא יוצר.
אמר העץ, עד מתי לא ויובן מה שהענן אומר?
ומיד הוסיף העץ ואמר, יש עלי תולעת, כרגע אין לי נחת ואני ממש סובל.
מיד הרוח נכנסה לפעולה, את הענן היא דחפה דחסה, לא נתנה לו מנוחה.
הי את הרוח, את לא רואה? אני בגללך לא פוגע במטרה.
התכעס אז לפתע העץ, את לא רואה שאני במקום עומד, ואני ממש לא אחראי למה שמסביבי או לידי קורה או יקרה, אבל כולם רוצים שאני אהיה, אבל לא נותנים לי לעמוד פה בשלווה, הנה אפילו שאני נותן פירות וצל, מדי רגע, שעה שעה, דוקרת ואוכלת את עלי, התולעת שנראית קטנה, תמימה, אבל מכאיבה לי נורא...
אני מכאיבה? שאלה התולעת, תוך שהיא נותנת עוד ביס בעלה העסיסי של העץ עליו שהתה, אבל באמת אינני מבינה, איך אני מכאיבה? הרי אני ממש קטנה, קצת עלים אוכלת, כי פשוט אני אותם צריכה כדי לשרוד ולאגור כוח, אצלי מחזור החיים ממש בתחילתו ומציקה לי השמש הנוראה...
אבל אכן, מזל שאני לא רוח, ענן, גם לא עץ, לעצמה התולעת חשבה, אבל זאת לא אמרה בקול שיישמע לכולם, אבל אז מבלי כל אזהרה מקדימה, למרות שבשיניה התולעת בעלי העץ אחזה, לפתע, היא חשה ברוח שאותה בחוזקה על הרצפה הטילה בעוצמה מפחידה, יחד עם טיפות המים, שהענן לכיוון האדמה המטיר בחוזקה אדירה.
הי רוח, הי ענן, למה אתם עושים הכל בהקצנה? סך הכל, על העץ ישבתי, אבל מה אעשה עתה? פעם הבאה תחזיקי בחוזקה, אומנם אני רוח, אבל אני פועלת ללא שום תחושה, אצלי הכל מן דחף, שאיני שולטת בו, אין לי עליו שליטה, הלוואי שהייתה לי היכולת להבין את שאינני מבינה.
כן, צודקת הרוח, הוסיף הענן, אני ממטיר על האדמה, מבלי שבכלל הייתה ויש לי כוונה.
הי, אתם בכלל לא מבינים, התערב העץ בהנאה מרובה, אם לא היית את הרוח, לא היה ענן, שממטיר מים על פני האדמה וגם עלי, גם לא היה לי כוח להצמיח עלים שהתולעת, את כולם רוצה לעצמה, זאת כאשר, היא מכאיבה לי נורא, אבל באמת אין לי הבנה, איני אחראי על שאני קיים וגם איני רוצה להמטיר גשם, גם אצלי ממש הכל כבר אמרתי דבר לא מכוון, גם אני הלוואי שהייתי מבין, מדוע אני כך? אבל פעמים, כאשר אני כבר חושב שאני מבין, הרוח מעלים אותי ואיני זוכר, באמת שום דבר.
הי ענן, לדבריו התולעת נכנסה, אולי אתה באמת לא מבין שום דבר, אבל אם הרוח, תעלי אותי בחזרה, ועל עלי העץ אוכל להיאחז, כפי שאני תמיד עושה, ואתה הענן תפסיק להצטדק ולהיות רק בשלך וגם תמטיר גשם לכיוןן האדמה, אבל בעדינות, לא בעוצמה חזקה.
נו, ואז... שאל הרוח, את התולעת, מה יקרה שלא קרה? נכון, מה יקרה? שאל הענן. גם העץ, את ענפיו ניענע, מתוך שמחה והקלה, שהרי התולעת כבר לא עליו, גם לא אוכלת ומכאיבה לו, כמו שהוא חש כל פעם, עת התולעת יושבת על עליו...
ואז... אני התולעת הקטנה, אסביר לכם כולם, דבר גדול-קטן, שאתם הגדולים, שעושים הרבה רוח וגשם, אבל לא מבינים בכלל שום דבר, אני אסביר לכם הכל, לאט ומהתחלה, בסבלנות מרובה...
לא, לא צריך, צעק העץ, אבל הרוח את צעקתו של העץ לא שמע, העיף התולעת לכיוון העץ ובענף הראשון את עלי העץ מיד בשיניה תפסה, ובפיה מיד את העלים החלה לטחון בעצלות מדהימה...
נו, מה ההסבר? שאל הענן שחש ממש, אבל ממש מעוצבן, אבל רק העץ ששוב סבל, אמר, נו, רוצים הסבר? מתולעת, שאת עלי טוחנת, ששום דבר לה לא חבל...
בעולם, אולי אתם לא מבינים, אין הסבר אמיתי לשום דבר, אלא אם מאמינים, שיש משהו שהוא הגדול מכולם, אולי כמו, או שליחו של אלוקים, שהוא הגדול מכולם, עושה שיהיה תמיד, מה שהיה...
ואז הרוח העיפה הענן, שהמטיר לפתע גשם חזק, שפגע בתולעת בעוצמה חזקה, שהפסיקה לללעוס ועל שתיקתה שמרה, גם עפה מבלי שתבקש ומצאה עצמה שוב על פני האדמה ורק נשמע קול רווחה ושמחה של העץ, שכאבו לפתע נפסק...
אבל הוויכוח בזכות מי יש לאדם הדעת נפסק עד לפעם הבאה...
נ.ב, אומנם לאדם יש דעת אבל קשה לדעת למה לשייך הסיפור הזה, לספרות, לאמונה או למחשבה?
אירוע חריג ופסול מתרחש באולם בכיכובה של נציגת השב"ס
