הספר האלבומי "ונתתי להם יד ושם" סוקר 60 שנות הנצחה, תיעוד, מחקר וחינוך של מוסד יד ושם. לספר שבעה שערים הסוקרים את התקופות השונות שעבר המוסד. החל משנות ה-40 וחזונו של מרדכי שנהב איש קיבוץ משמר העמק שחזה את הצורך במוסד הזה כבר בשנת 1942, עבור לשנות ה-50 עת הפך המוסד לרשות ממלכתית, לשנות ה-60 בזמן משפט אייכמן בהם סיפק יד ושם תיעוד נרחב על השואה ופעילותו של המשטר הנאצי כנגד היהודים.
בנוסף, פרקים על שנות ה-70 וה-80 כאשר פרק שנות ה-90 מתמקד בהפיכת המוסד לקמפוס בהר הזכרון הכולל ארגון הידע הרחב שנצבר בארכיון, בספריה, בקולנוע ועוד. בשנות ה-2,000 חנך המוסד את המכלול המוזאוני ובכך הפך לאחר האתרים המבוקרים ביותר בישראל לא רק על-ידי תושבי הארץ, אלא כמוקד תיירותי בין לאומי.
נראה שהנשיא יצחק בן צבי עוד בשנת 1946 היטיב לבטא את החזון והצורך. בן צבי כתב: "השם "יד ושם" יש בו תוכן רב. "יד" פירושו בעברית זיכרון. יד זה עניין כללי, הזיכרון לכלל. "שם" זה כבר לא רק לכלל. זה גם לפרט... אני רואה את העיקר בזה, להקים יד לכלל ולהציל גם את השמות לעתיד".
קשה להאמין שעשרות שנים לפני פרויקט "לכל אדם יש שם" שממומש בצורה כל-כך מיוחדת ביד ושם כולל בעידן שלנו במאגר אינטרנטי מרשים נחזה עוד בטרם היו מחשבים.
אלבום מטבעו לא נועד לקריאה רציפה, אלבום זה אינו יוצא מהכלל, את עיני משכו במיוחד עשרות רבות של צילומי שחור לבן שחלקן נובעות מהתקופה שבה צולמו וחלקן ממחישות את האווירה במקום.
אחת השגיאות החמורות ביותר של ממשלת ישראל: ההפרדה בין חטופים לחטופים, ואי-עמיד...
