מכתב לסבא אזו-יוסף בנימין קולטקר ז"ל

ריח הסוכות כבר באוויר. סכך וארבעת המינים. צום כיפור כבר מאחורינו. ארבעים יום של הכנות. סליחות מידי בוקר. עשרת ימי תשובה, כיפור, וכבר מתכוננים לחג הבא. הגשם הראשון יביא איתו ריח של פריחה והתחדשות. ישטוף איתו את ההבטחות שהבטחנו לעצמנו, את הסליחות שביקשנו, וכאילו כלום כבר לא היה.

עברו כתשעה חודשים מאז עזבת אותנו. ובכיפור הזה פתאום הרגשתי כמה שאתה חסר. השנים האחרונות לא הטיבו איתך. הזקנה היא מחלה שאין לה מרפא. לראות אותך פתאום ישוב, מכונס, מתקשה לתפקד, זה לא היה מחזה קל. אתה, שהיינו כולנו נושאים עינינו אליך, מחכים להחלטתך, לתשובותיך החדות, מצפים לשמוע את הקול הזה שלך. . גופך דעך, אבל עיניך המשיכו לחפש את השביל המוליך לבית הכנסת זה שנשקף מבעד לחלונך.

אנשי אמונה אבדו באים בכוח מעשיהם.

האמונה הגדולה שהייתה בך. עברת לא מעט משברים, פטירות, אבידות, עוני, עולה בארץ חדשה שידע שפות ותרבות ונשלח לעבוד בבניין. אדם שידע להקשיב לרדיו באנגלית, קורא את הטיים ואת הג'רוזלם פוסט. יודע לנגן בסיטאר, בכינור ובאורגן. כמה חבל שלא למדתי את זה ממך.

אתה עוזב הכול כדי להקדיש עצמו לעולם החזנות. עוזב משרה מכובדת בהודו, עוזב את הוריך ועולה לארץ הקודש.

ההורים שלי תמיד סיפרו לי איך הקול שלך, גרם לאנשים להגיע מכל רחבי הודו רק כדי לשמוע אותך. אתה גרמת לאנשים לבכות. לבכות ולהתרגש מהתפילה שלך. אין כמעט חזנים שמצליחים לעשות את זה היום.

שם שמיים שגור היה תמיד בפיך. ומול כל הקשיים ידעת לומר לנו הילדים והנכדים שלך משפט אחד פשוט- "אלוקים יעזור לכם". במשפט הקצר הזה אמרת הכול. את הסלידה שלך מחצרות ורבנים. את הכישרון שלך לעשות את הדבר שכולנו שכחנו. לדבר ישירות עם הקב"ה. לפנות אליו כשקשה לנו. להתפלל אליו מעומק הלב. טרם קראוך עניתם.

אתה שנולדת בסמוך למלחמת העולם הראשונה וראית את השנייה. את הקמת המדינה, את מלחמת העצמאות סיני, ששת הימים, כיפור, לבנון ואין סוף פעולות ומבצעים, ממשלות ותקריות ומעולם לא ידענו למי אתה מצביע בבחירות. התרחקת מפוליטיקה כמו מאש, אבל מעולם לא אמרת לי לא לעסוק בזה. בשתיקה שלך אמרת לי את דעתך על כך.

וצדקת.

אתה שראית למול עיניך את חשיבות הלימודים האקדמאיים והנחלת אותם לנו. לא בכדי יש לך נכדים שהם אנשי תורה, הנדסה, רפואה, הייטק, וקצונה. העמדת דור שכולו הוא שלך ושל סבתא היקרה. נפגעת מהציבור שאותם הובלת שנים ארוכות, אבל מעולם לא עזבת אותם באמת. תמיד היית מחובר אליהם ואוהב אותם אהבה גדולה. רצית להסתגר בבית כנסת חדש בו לא יכירו אותך, אבל הם הכירו אותך ואהבו אותך, כמו שאחרים לא ידעו לעשות זאת. אין נביא בעירו.
בביתך הקטן והצנוע נאספו מאות מכתבים. כתובים באותיות ברורות ויפות. מכתבים של תלמידים שלך

לשעבר, בארה"ב, בהודו ובקנדה. כמה חבל שלא למדתי את זה ממך. לכתוב ולדבר אנגלית.

אני זוכר את אותן הימים הארוכים, לפני כל חג ומועד. בהם הגענו אני, בנך ונכדיך האחרים, ללמוד את נוסח התפילות, שלוש פעמים ביום. עד כדי כך, שאני יכול לשבת בבית הכנסת ולמלמל לעצמי את התפילות מבלי שהסידור יהיה לידי. כמוזיקאי ירדת לדקויות של ניגון ותווים, הגייה נכונה ודקדוק שלא נמצאים היום.

את הפעם ההיא. כבן עשר הייתי ועליתי לקריאת סליחות כיפור. הופתעת. הקשבת ולבסוף אמרת- תגיע אליי מחר ללמוד. התחלת שוב את מה שהופסק למשך כמה שנים. כשמשחקי החצר קסמו לנו יותר. נער הייתי ועמדתי לצידך בימים הנוראים. איך מי שעמד לצידך יכול לעמוד לצד אנשים אחרים? האולם התמעט משנה לשנה, אבל הלימוד היה גדול מאין ערוך.

במסירות ובאהבה. יראה והקשבה, העברת את כל מה שאתה יודע. כמעט את הכול. כי היו דברים שלא רצית שנלמד. איך למשל מרפאים מצהבת. אתה הבנת שהדור שלנו קטן מכי להכיל ידע כזה.

וסבתא היקרה שדאגה כל הזמן שלא יחסר לנו כלום. ומכלום היא הייתה עושה המון. אתה היית כועס שאולי זה יפריע לנו ללמוד. וסבתא בסבלנות שלה, הייתה מרגיעה אותך שאנחנו נלמד- שלא תדאג. וגם היא הייתה מידי פעם מכוונת אותנו בקריאה. היא כבר ידעה הכול בעל פה. חסכה מעצמה כדי שלנו יהיה נוח. אני נזכר איך בחורף קשה, היא העבירה את התנור החשמלי לסלון בו ישבנו ללמוד, כדי שלא יהיה לנו קר. היא עצמה חיממה את כפות ידיה מעל הסיר, שבו חיממה לנו את התה המתוק שלה.

היה לו טעם מיוחד. תבלין ושמו אהבה.

הבית הקטן שלכם שהיה גדול יותר מכל וילה שאני מכיר. עשרות אנשים שמגיעים מדי יום בשאלות בקשות וברכות. את כולם סבתא הייתה מקבלת באדיבות עם כוס תה חם של חלב.

היו לנו לחומה ולמחסה ביום זעם.

פתאום בכיפור הזה אני מרגיש את מה שאיבדנו. את מה שאני איבדתי. על פטירתך שמעתי ממישהו שהתקשר אליי לשאול מתי ההלוויה. ואני בכלל לא ידעתי על מה הוא מדבר, על שהיית בבית חולים. לא הספקתי לראות אותך ברגעים האחרונים שלך. ואולי כך רצו משמיים.

בהלוויתך, סיפרו כולם על כך שתרמת עשרה ספרי תורה. זה מפעל חיים אדיר ומדהים לאיש אחד. אבל כולנו יודעים שלהזכיר רק את עשרת ספרי התורה, הם צמצום של כל פועלך בחיים. מורים שלמדו בזכות המלגה שאתה הענקת להורים שלהם. מצבות של אנשים ערירים, תרומות לקשישים, לקטועי יד ורגל, לחיילים, ומעל הכול הקמת דור המשך. קיום האמרה "והעמידו תלמידים הרבה". הם פועלך.

רק בכיפור הזה הבנתי את המעמסה שנפלה על כל אחד מבני משפחתך. עמוד האש שלנו כבה והוא עבר אל כל אחד ואחת מאיתנו. זה גדול עלינו. אנחנו לא נעשה את זה כמו שאתה וסבתא עשיתם את זה.

סעו המה למנוחות עזבו אותנו לאנחות.

מתגעגע