כורה בור - בו יפול

זוהי הצגה שמי שיחמיץ אותה לא יסלח לעצמו. הצגה שמעלה את תיאטרון החאן הירושלמי לספירה כה עליונה, בזכות האלמנטים הנוספים ששייכספיר אפילו לא חשב עליהם, עד כדי כך. נכון, שבקומדיות האחרות שלו שייקספיר מרבה להשתמש בחילופי זהויות, בסצינות סוריאליסטיות טובלות באגדות, אך כאן, הסיפור והמימוש שלו נצבעים בצבעים אמנותיים, כפי שרק הנרי פיוזלי, הצייר השוויצרי הנודע, ידע להמחיש כה טוב בציוריו הפנטסטיים-חלומיים.

בתרגומו הכה עדכני והפואטי גם יחד של ניסים אלוני האחד ואין שני לו, ההצגה מתמקדת בדמותו של סר פלסטאף הנהנתן, שמתאווה לשדרג את מצבו הכלכלי ע"י קשרים רומנטיים עם אישה נשואה, ואם לא עם האחת - אז עם חברתה. העיקר שיהיה מזה כסף...את דמותו הנלעגת של הכרסתן המקריח ממלא נפלא ארז שפריר, שכבר הדהים אותנו בעבר בדמויות גיבורי הקומדיות הכי קלאסיות שיש. יש בו חביבות שמאהיבה אותו על הקהל, חרף נכלוליותו ותחמוניו, שכושלים הודות לחכמתן של הנשים, מושאות תיכנוניו הנואלים.

שתי הנשים היפות, ששלל תלבושותיהן המרהיב והכה יצירתי שעיצבה יהודית אהרון בכשרון כה רב - חטובות, יפות נשיות ובשלות: רק בוא וקטוף אותן, לכאורה. יעל טוקר כגב' פייג' ועירית פשטן השנונה היא גב' פורד, עושות את תפקיד הנשים בהן חושק פלסטף בצורה הכי מושלמת: מטופפות ברגליהן ומתנענעות בשיא הנשיות והקסם. כך הן לוכדות את הטפש השמנמן, שאינו יודע שמכתבי האהבה הזהים ששלח להן ידועים לשתיהן. המזימה להפילו בפח היא לב ליבה של הקומדיה. הצחוקים זורמים כיין, הטפשות וחאיוולת שבתיכמונים של פלסטף מקבלים אור נוסף הודות למשחקם של שאר צוות השחקנים, ששפת הגוף העשירה שלהם, התנועה והמימיקה, כולן סוחפות את הקהל לצחוק והנאה בלתי נדלים.

ראשית מכולם, מענג אותנו אריאל וולף, כד"ר קאיוס הרופא הצעיר הצרפתי, שחושק בעלמה הצעירה והיפהפיה אן פייג' בתם של גב' פייג', יעל טוקר, ובעלה ג'ורג' - יואב הימן המקסים ומלא החן. המיבטא הצרפתי של וולף, הכולל את כל חולשותיהם של הצרפתים, שמחליפים ר' ב-ח', מצחיק בלי הרף. כל גינוניו ממש צרפתים.. הסצינות שלו הן משיאי הקומדיה הזו. מי שרואה גם הוא בעלמה אן אוביקט לנישואים עם אחיינו הוא השופט שלואו (שמשמעותו רדוד), הלא הוא יהב גל המכובד פטרונו של סלנדר הצעיר (איתי שור, שכה מפליא בריקודיו ובתנועות גופו העשירות). סלנדר, כלל לא מעוניין להינשא, אך חייב לציית לדודו.

לצד השחקנים היותר וותיקים ב"חאן" כמו אודליה מורה מטלון בגילום כה נפלא כמשרתת, אריה צ'רנר (השחקן הכי דרמטי וקלאסי, והעוגן של "החאן") בתור הכומר חובב השכר, דודו בן זאב כפונדקאי חם הלב שבפונדקו כל החבורה עליזה ושמחה - מרנינים במיוחד הצעירים שזה לא מכבר הצטרפוללהקת החאן: יונתן מילר וגיא גורביץ כצמד משרתים - שכל סצינה שלהם היא פנינה. כשרונם להצחיק ורבגוניותם ללבוש דמויות מדהים. שניהם - ראויים ללא ספק לתפקידים דשנים יותר, במרכז הבמה. הצעירים האלה, כמו יתר הצעירים התוססים בהצגה - הם עתיד התיאטרון שלנו. תענוג לראות את כל הגווארדיה החדשה המיתוספת לאוצר שחקנינו הכה מוכשרים.

כך גם העלמה אן - ניצלת בסוף הקומדיה מכל התכנונים, כפי ששני הבעלים - הקנאי (יהויכין פרידלנדר, בגילום יפה של שתי זהויות) והחביב שלוקח הכל בצחוק (יואב הימן) קולטים את המזימה שחרשו נשותיהן, שהציגו את פלסטף נלעג לעיני כל העיר.

הכל בא על מקומו בשלום, אך לא בטרם מציגים כולם סצינה מופלאה, בה כולם במסכות של חיות, רוקדים ונעים סביב פלסטף ההמום, וסצינה זו היא שיאה של ההצגה. כל הקהל נסחף עמה למחוזות אחרים, האיכויות הפלסטיות-הויזואליות שלה, מהממות שאין מילים לתארן. הצירוף של שפת הבימה, המחול והתנועה עם הצורניות המדהימה - כל אלה הן חוויה נדירה באיכותה, והן הסיבה שהצגה זו לא תשכח ממי שחזה או ייחזה בה. כמו שכבר נאמר - שייכספיר השפיע על כל סוגי ותחומי האמנויות, התיאטרון, הציור, השירה והקולנוע. כאן חוברים כמעט כולן יחדיו בסצינה זו. לא פחות ואולי יותר מחלום ליל קיץ, הפיות ויצורי היער הסוריאליסטיים שנראים בציוריו של פיוזלי.

חגיגה של תיאטרון ואמנות, בשיא שראוי לציין כייחודי. שאפו לבימאי אודי בן משה, לכל השחקנים, למוסיקאי עדי כהן, שהמוזיקה המקורית שלו והלהיטים של הריתם אנד בלוז ובסוף של ג'ים מוריסון, מקפיצים את הקהל על מושביו באולם; התלבושות המדהימות של יהודית אהרון, התפאורה הכה חכמה של סבטלנה ברגר המוכשרת ועבודת הצוות כולו - מעמידים הצגה ייחודית באיכותה וחווייתית במלא מובן המילה.

ה"חאן" - נוסק לשחקים.