מענק כפול לילדים

על במה יפה ומושקעת בעיצובו של זאב לוי, עם מילות השירים המקסימים שכתב גיל צ'רנוביץ למוזיקה שכישפה את הילדים אותה כתב אמיר לקנר המחונן, עלתה הצגת הבכורה לפסטיבל ירון. פסטיבל המוקדש לצנחן שנהרג במלחמת ההתשה על גדות תעלת סואץ בגיל 19. צביה הוברמן שכתבה את המחזה השכילה להפוך את הסיפור הקלאסי למחזמר, דבר שהיה הגורם מספר אחד של הילדים להתלהב ממנו. הכל הודות למוזיקה הנהדרת, למילים שהיו חלק מהסיפור הנוגע ללב, והתנועה של רוני ברנדשטטר. מובן ששלל התלבושות המעוצבות בידי אביה בש הוסיפו לצבעוניות, והעניקו את הטון של האוירה בכל סצינה - עליזה או עצובה.

המחזה נפתח כשקצין גבוה שחי שנים בהודו מגיע עם בתו ללונדון, ומבקש להכניסה לפנימיה פרטית לבנות. הקצין (ניר שייבר הנאה והמרשים, שמוכיח את יכולות שירתו ומשחקו מזה זמן ב"הבימה"), חייב להשאיר את ילדתו החמודה מלאת הקסם שרה (תמר אלקן, שהקסימה אותנו בסרט ובסידרה "גיא אוני") כי הוא נקרא לצאת למלחמה. כדי שלא תתעצב ממראות לונדון הערפילית, ומאנשיה חסרי החיוך על פניהם, הוא מעודד אותה בכך שהוא מסביר לה שכל אחד יש לו מחשבות טובות וחיוך בלב, אך האנגלים מבכרים לא להחצין את רגשותיהם.

שרה נכנסת לפנימיה, וכבת עשירים מהמעמד העליון, היא הופכת לבת טיפוחיה של המנהלת הנוקשה, אך גם למושא קנאתן של בנות כתתה. המורה לצרפתית (יוגב יפת בשלושה תפקידים) שמח לגלות שהתלמידה דוברת צרפתית משובחת, ושאמה המנוחה הייתה צרפתיה. יום ההולדת של שרה נערך בחגיגה רבת רושם ומתנות, אך כשמגיעה הידיעה שאביה נעלם, וכנראה נהרג מתהפכת הקערה על פיה. וכאן מתגלה הצביעות בכל כיעורה. המנהלת הופכת את הנסיכה קטנה למשרתת במוסד, שצריכה לצחצח את נעלי חברותיה בין היתר.

מי שמעודדים אותה ובשהם לא נשברת רוחה - הם הבחור ההודי (יוגב יפת המשובב עין בתנועותיו ובשמחת החיים שלו), והילדה לוטי (גאיה באר גורביץ', שברגעי המחול הפגינה יכולת בלט מעולה, והקסם שלה חודר ללב כל צופה). מסתבר שההודי המצחיק והבדרן הוא מטפל סיעודי בפצועי מלחמה. ובהמשך מתגלה שהמטופל שהכי קשור אליו הוא אביה של שרה. כשהפגישה בין השניים מתרחשת - מואץ תהליך ההחלמה, זכרונו של הקצין חוזר אליו, ושרה חוזרת למעמדה הקודם.מנהלת הפנימיה המרשעת (שני קליין שכה צלחה במחזמר "שיקאגו" בתור מפקדת בית הסוהר) שהתעמרה בשרה ובבקי המשרתת, מפוטרת מיידית.

הילדים שכה נהנו בהצגה, זכו במענק כפול: גם נהנו וגם יצאו עם מוסר השכל והוא: כל הילדים הם נסיכים, וכל הילדות נסיכות - בלי הבדל בין עני לעשיר. ושניים: גם במצב הכי דל ועלוב, אסור להיכנס ליאוש. והנשק הבטוח הוא: להשתמש בדמיון. ואם תתאמצו לדמיין אוכל, מלבושים וכל מה שחסר לכם - זה בסוף יהיה למציאות. כך שינן ראמאדס ההודי לילדה היתומה ולמשרתת של הפנימיה שהמנהלת לא הירשתה לבנות לדבר איתה ולהתייחס אליה כאדם (מור ענטר המכמירה).

הצגת "גיבורה" שונה מהרבה מחזות אחרים לילדים ולנוער במסר החזק, המעודד והמוגש במשחק מלבב גם של ארבעת התלמידות שמגלמות דמויות ברחוב הלונדוני: יעל שילדקראוט כג'סי, שירן ארגס כאמיליה, הגר דנון כלויניה המתעללת ביתומה כשאביה נעדר והיא כביכול חסרת כול, וכן גאיה באר גורביץ' הכה מחוננת שהוזכרה לעיל.

ראוים לציון התאורה הכה יצירתית של זיו וולושין ומשחקם המבריק של כל השחקנים. ברור שזהו קלף מנצח של ת' אורנה פורת, הבונה לנו דור חדש של צרכני תיאטרון, שהחינוך לתיאטרון טוב יקנה להם כלים לדעת לבחור במה שטוב, ואולי יירפא אותם מקדחת הווטסאפ והמיסרונים של ימינו.

הצגה ראויה לכל שבח לילדים מגיל 8 עד 12. רק אנא, השאירו את התינוקות בבית...