מהפכת העין - חגיגה לעיניים

עבור רבים הטלוויזיה מהווה מקור לאינפורמציה, לבידור ולא תמיד מוערכת כראוי לה. אך כשנכנסים לאולמות המוזאון היהודי בניו-יורק בשדרה החמישית פינת רח' 92, נפקחות העיניים.

מעבר לצחוקים שרוויתי מול קטעי סדרות טלוויזיה נודעות, שלא עלו מעולם בישראל והתענוג לחזות בגדולי הקומיקאים של כל הזמנים בזוהרם, היו מפעימים הצילומים מתוך תוכניות הטלוויזיה שהפכו לאייקונים, וקטעי ווידאו על מסכי ענק כמו מ COLOR ME BARBARA מ-1966 - תוכנית ספיישל של סי.בי.אס, מיוזיקל בהופעת יחיד של סטרייסנד שצולמה בתוככי מוזאון פילדפיה, והייתה הפתיחה לשורת תוכניות אמנותיות בערוץ CBS שהזיקה שלו לאמנות המודרנית הטביעה עליו את חותמה מאז החל לפעול ב-1937 ועד היום.

ערוץ ה-CBS שנוסד ב 1934 והחל את שידוריו ב-1937, ולאחריו הוקמו ה- NBC וה- ABC היה החלוץ שהיתווה את הדרך. לשם כך, מנהלו האגדי ויליאם ס. פיילי הציב את טובי המעצבים כדי לעצב לערוץ תבנית יצירתית. בזכותם זכה הערוץ לכינוי: "ערוץ טיפאני". שמותיהם של ויליאם גולדן, הארכיטקט הראשי של סי בי אס מ-1937 עד למותו ב 1959, האמן בן שאהן, ג'ורג' אולדן הגרפיקאי הראשי, לו דורפסמן שהחליף את גולדן עד לפרישתו ב1987 - היו הסיבה להיותו של הסי בי אס סמל לרמה הגבוהה בתחום, כמו הלוגו שלו, העין, שמקורה בציורו של רנה מאגריט. כך גם חבר גולדן למוזאון המטרופוליטן ע"מ לעצב את הפורמט, ובהמשך חבר למוזאון MoMA שהיה לו חלק נכבד בהחדרת האמנות לתודעת הקהל, הודות לשיתוף הפעולה המאסיבי שלו עם ערוץ סי בי אס, ששידר במשך 13 עונות תוכניות על אמנות אותן הכין המוזאון והערוץ שידר בקביעות.

מדוע בג'ואיש מוזאון?

במהלך המאה ה 20 בלטו היהודים בשורה הראשונה של מעצבים, אמנים, יוצרי סרטים, מבקרים ופרפורמרים, וכך באמצע המאה ה 20 היו ממניחי היסוד להולדת הטלוויזיה. מכאן מובן מדוע התערוכה מוצגת דווקא במוזאון היהודי בניו-יורק. חלוצי המדיה היו בניו-יורק ובלוס אנג'לס. בין החלוצים היו יעקב אגם, סמי דייוויס ג'וניור, לי פרידלנדר, אלן קאפרוב, רוי ליכטנשטיין, גרושו מארקס, ג'ורג' סיגל, דאינה שור, בן שאהן, וברברה סטרייסנד.חלקם של כל אלה מוצג בתערוכה.

למי שלא היה שם אז, לא מוכר שם הסידרה THE TWILIGHT ZONE. אך עקבות תנועת הסוריאליזם, כמו גם הדאדא, באמנות ניכרים בסידרה היטב. מ-1959 ועד לסיומה ב 1964 היפנטה הסידרה את הצופים ובה בעת קירבה אותם לאמנות המודרנית, ולנושאים חברתיים כמו גזענות, ועד לתאוות הבצע של החברות הגדולות, כשהיא קרובה לתחושות התת מודע של הצופים כמו ההיסטריה של המלחמה הקרה והאימה ממלחמה גרעינית. אנדרה ברטון, הפילוסוף של הסוריאליזם, הצהיר שיש ממד חמישי, והוא הדמיון; תחום שאנו מכנים "אזור הדמדומים" - כשם הסידרה.

טביעת היד של כל תנועות האמנות המודרנית ניכרו היטב בהפקות של הסי בי אס. כך הפופ ארט, שעיצוב הרקע והתלבושות בצילומי הטלוויזיה היה בהשפעת רוי ליכטנשטיין וציורי הקומיקס שהגדיל, ואנדי וורהול שעיצב את הפרסומות שבערוץ, כמו פרסומת למגפיים שצוירו בסגנון הגאומטרי של פיט מונדריאן. (וורהול החל את הקריירה שלו כמעצב נעליים לחברה יוקרתית, ומשם עבר לפופ). האוונגרד באמנות האמריקנית של המינימליזם והאופארט חדר גם הוא לעיצוב בטלוויזיה, ואף לסרטים ולעיתונות.

כשם שהפופארט שאב את מקורותיו מהקומיקס והקריקטורות, כך הטלוויזיה שאבה את השראתה מהפופארט. בתוכניתו של אד סליבאן (ששודרה בסי בי אס 1948-1971), היה הסט של כל תוכנית מתחלף ושונה - כשכולם: במיטב הסגנונות של האוונגארד באמנות, פסלים מינימליסטים ברקעֿ ציורי שדות צבע ואופ-ארט בהטעיית הראות האופטית. הם הביאו את הציור המופשט לכדי צורה מושלמת. מהקומיקס הם שאבו את הרעיון לסידרת "באטמן".

בעוד שעבור הקהל, האמנות המודרנית הייתה משהו מיסטי, מי שהצליחה לבטל תחושה זאת הייתה אלין (ברנשטיין) סאארינן, עורכת העיצוב של-NBC ב Today וsunday shows. עוד בהיותה העורכת של המגזינים היוקרתיים ביותר - ווג, רידרס דייג'סט והניו-יורק טימס, דאגה לשבץ בהם רפרודוקציות של יצירות אמנות חשובות, כך שהקוראים יכלו לגזור ולמסגר אותן. המונוגרפיה שלה ב 1960 על הצייר ג'ייקוב לורנס, הייתה מראשוני הספרים שהתייחסו לאמן אפריקני אמריקני. תערוכת היחיד שלו כעת מוצגת במומא, וביקורת עליה הופיעה כאן לא מכבר.

אנדי וורהול התייחס לטלוויזיה כאל שלוחה נוספת שלו לאמנות ולדעותיו הפוליטיות, וזכה לפרסים כמעצב לסי.בי.אס ול NBC בתחילת שנות החמישים כפרפורמר בפרסומות המסחריות, וכמפיק תוכניות כבלים בטלוויזיה. הוא עשה זאת לא רק משום יחס הכבוד למדיה, אלא משום שדרכה הצליח למתוח את גבולותיה תוך העלאת נושאים שהיו טאבו, כמו נושא הגייז. כל זאת -בשידור לכל האומה.

הביקור בתערוכה מענג ביותר, בכך שהוא ממחיש למי שלא גדל בארה"ב ולא מכיר את כל פירות שנות השיא של הטלוויזיה בהן נוצרו כל התוכניות המובילות, תוך צפיה בכוכבים הגדולים כמו לוסיל בול, סטרייסנד את דרכה של הטלוויזיה האמריקנית. אך הקריאה בקטלוג התערוכה, לאחר הצפיה בה כמובן, מעצימה את החוויה. בכלל, לכל מי שמתעניין בנושא - הספר הוא בבחינת טקסט בוק: יש בו בחלקו האחרון כעין סיכום של תולדות הטלוויזיה האמריקנית מאז שנוצרה, במיוחד בשנות הארבעים וחמישים. המעבר לשידור בצבע ב-1953 שהיה לעזר לתוכנית הילדים האינטר-אקטיבית "וינקי דיק ואתה", תוכנית שלימדה והייתה סמל לאיכות שידורי תוכניות הילדים שהחלו להנץ.

ב-1936 היו בכל אמריקה רק 200 מכשירי טלוויזיה. ב-1954: מחצית מתושבי ארה"ב היו בעלי מקלט טלוויזיה. הקשר שבין האמנות המודרנית והאוונגרד לבין הטלוויזיה קיבל את ביטויו בסרט שעשה האנס נאמוט ב 1950 על ג'קסון פולוק ("ג'ק המטפטף"), האמן שסגנון ציורו גרם לניו-יורק להפוך למרכז האמנות העולמית מאז ועד היום. הופעתו של האמן הסוריאליסט סלוואדור דאלי בתוכנית "של מי השורה הזו?" והכללת טובי האמנים והמעצבים בשורת יוצרי ערוץ הסי בי אס, החדירו את האמנות שכביכול נועדה למיעוט אליטיסטי - לכל שכבות העם, למה שכיוונה אלין סאארינן.

התערוכה חושפת את חלקה של האמנות המודרנית ועד כמה היוותה מודל בעיצוב המדיה החדשה הזו. ספר התערוכה הוא עונג מועצם, וגם למי שלא יראה את התערוכה כדאי וראוי לרכשו. פנינה ספרותית והיסטורית.

ולמוזאון היהודי בניו-יורק - שאפו על התערוכה בה כה בולט חלקם של היהודים באמנות ובטלוויזיה בפרט האמריקנית. עד ה- 20.9.15.