בשביס זינגר, גדול הסופרים היהודים במאה העשרים וזוכה פרס נובל, היטיב למזג בסיפוריו הנפלאים את חוויותיו האישיות, סיפור חייו הפתלתל וסיפורים אנושיים שסבבו אותו. התמהיל שלו יצר חומר נפלא לסרטים ומחזות שכובשים את הקהל עוד ועוד מאז ועד היום.
הבימאי ניר ארז התבסס על עיבודו של יבגני אריה לסיפור שעלה כמחזה בזמנו בתיאטרון גשר, תוך שימוש(סטייל יבגני אריה) בחפצים ממוזערים ממלאי-מקום תפאורה גדולה ומסורבלת, וכך יצר קצב בלתי פוסק לכל חילופי הסצינות והמיקומים, והקהל לא חש כלל בשעתיים של ההצגה. אך יתרה מזאת, הוא לש את השחקנים הצעירים כרצונו, והצליח להוציא מהם איפיונים כה שונים לכל דמות, כך שכל שחקן ושחקנית הרהיבו והרשימו גם אם תפקידם היה לכאורה קטן. אך אין דבר כזה תפקיד קטן, יש רק שחקן או בימאי קטן...
כך את דמותו של הגיבור אהרון (תום גרציאני שאין די מילים לתאר את גודל כשרונו) הדגים כשובר לבבות וכובש נשים שרמנטי ללא גבול. גבר יפה תואר, עם מבט כובש, שלא מרפה משום אישה שעוברת לידו, אך אף פעם זה לא כולל אהבה. רק חושניות. אהבתו היחידה הכמוסה היא לילדה עימה חלק את הנעורים ומשחקי הילדות- שושה. אך כשאהרון עזב את וורשה והיא נותרה ללא אהבתו, הפסיקה להתפתח מבחינה נפשית, ונשארה ילדה תמימה.
את תפקיד שושה עושה אלין לוי בחן ובקסם בלתי נדלה, כשעושר הבעותיה מדבר יותר מכל הטקסט שניתן לה. חידוש אהבתם כשהוא חוזר לוורשה של לפני מלחמת העולם השנייה, טרם השואה, אך כשפעמי הצבא הנאצי מהדהדים כבר ברקע, גורם לו להינתק מכל מחזרותיו ואהובותיו, כולל התומכת הראשית שלו - השחקנית הנודעת בטי, שהודות לכספו של בעלה העשיר כתב אהרון מחזות והתאפשרה פרנסתו ברווח.
את בטי, השחקנית היהודיה האמריקנית, מגלמת דון לני גבאי עם כל המאניירות של כוכבת, בשרטוט דומה לדמותה של לוקרציה (התאווה) בציורי גילום דמותה של אחת משבעת החטאים הקרדינליים הנוצריים: שיער אדום כלהבה, סקסיות, גוף חטוב ומושלם, בתסרוקת המזכירה את גדולי כוכבות הוליבוד בשנות השלושים והארבעים, שיערה מדהים ביופיו, ומכתיב את אופי הדמות. בטי כסמל התאווה, ואהרון התאוותן הם זוג מושלם שכמעט מתחתן, לפי דרישת הבעל הגוסס, סם (אדם הירש, המגלם על כל הסממנים את ה"מליין") כסמל לדמות היהודי האמריקני המצליח, שאצלו הכסף אומר הכל.
אך הפגישה עם אהובת ילדותו משנה לגיבור הכל. כל זה, על-רקע עשיר בדמויות טיפוסיות מהחיים בוורשה שלפני השואה. הוויכוחים האם לעזוב את פולניה לפני שיירצחו, או להישאר שם ולסמוך על מה שיקרה לשלושה מיליוני יהודים בפולין שלבטח לא יקרה להם דבר, כהבנתם, הסיפור מוכיח, שרק מי שעזב את מולדתו שם ועבר לארה"ב כמו הסופר במחזה ובמציאות, רק כאלה נשארו בחיים, והנחילו לעולם את תרבותם או פרי מחקריהם המדעיים כמו איינשטיין. בין הדמויות בולטים חנן שוורצברג כ"חיימל", חברו הטוב של אהרון, צליה אשתו ומאהבתו של אהרון - שירה קוריאל; עידן אשכנזי כ"פייטלזון", טל אידיסיס כ"דורה", אינה בקלמן כמשרתת טקלה, נדב שרעבי כ"לייזר", מיכל אבו כבאשה'לה (בתיה ביידיש), ספיר דרמון כ"גניה", עופר רוטנברג (שזכור כשגילם נפלא דמות זקן ב"מבויש עד תום") כ"פלנדר", ועל כולם, מנצח בעיצוב התנועה עמית זמיר, שהשחקנים חבים לו את עושר הבעתם התנועתית.
לילך סגל, המנהלת האמנותית של הסטודיו שותפה להחלטות עבודת הבימוי הנפלאה של ניר ארז; את התלבושות הכה מוצלחות עיצבה יהודית אהרון, ואת עריכת המוזיקה היהודית הנהדרת שנמסכה כמו יין טוב לעורקים עיצב נועם ינקלביץ', עם התאורה המדויקת ונכונה של אמיר קסטרו.
הצגה מושקעת בכל נים ונים שלה. כזו שלבטח צפויים לה חיים בהמשך, מעבר לטווח של הימים שנקבעו להצגה בסטודיו וגם מחוצה לו.
סיפור אהבה שכמו לא תיתכן, אך רק בשביס זינגר יכול היה לתאר, והפקת סטודיו
יורם לוינשטיין כה צולחת לגרום לקהל לחוות ולהתענג. לרוץ ולהתעלות.
הפטפטת המדינית הבלתי אחראית שמהדהדת בתקש...
