"לכישרון וליכולת הניסוח המופגנים כאן יש הכוח הדרוש לפרוץ למקומות אחרים", כך כתבתי בעתו על ספר שיריה הראשון של פזית אלעזר, "המקום בו גועשות המילים" וחשתי עצמי בטוח באמירתי, על-אף שקטונתי. כתבתי כך כי באופן כללי היה מיקומם של השירים, על יופיים ומיוחדותם, קרוב מאוד לרחם ולסביבתו החמה, תרתי משמע, וכפי שניבאתי וקיוויתי, היא פלשה משם אל מחוזות הלב, הנפש והנוסטלגיה. לפי כך זכינו כאן בשירים שונים ומורכבים על אהבה לגוף, וללב, ולשירה, ולנפש שאבדה לה - מה שאכן נותן לאותה אהבה פָנים רבות כמוצהר על ידה בכותרת הספר. אם איני טועה יש בשיר הבא, מן הבולטים לטעמי, לפחות חלק מן המרכיבים האלה:
הֲרֵי אַתְּ אֲזוּקָה לִי בִּפְעִימוֹת לִבֵּךְ
כְּדָת הָרְגָשׁוֹת הַסּוֹעֲרִים וְהַתְּשׁוּקוֹת,
חֲסַר סְפֵקוֹת לָפוּת גּוּפִי אֵלֵי גּוּפֵךְ.
הֲרֵי אַתְּ אֲזוּקָה לִי בְּנַפְשֵׁךְ
כְּדָת הָאֲהָבוֹת הַמֻּקְסָמוֹת
וּבִשְׂפָתַי הַחֲרֵבוֹת אֲנִי מַטְבִּיעַ אֶת אָשְׁרִי
בְּתַלְתְּלַיִךְ הַזְּהֻבִּים וּבְחִיּוּכֵךְ.
הֲרֵי אַתְּ אֲזוּקָה לִי בְּעוֹרִי וּבִבְשָׂרִי
מְכֻשֶּׁפֶת לִי
מְכַשֶּׁפֶת אֶת לִבִּי
("הרי את", עמ' 17)
אכן כאן מצויות הפעימות, והתשוקות, והנפש, וכאן מצוי קסם האהבה, והאושר והחיוך וכשף הלב. מה עוד אנו רוצים? ומבעד לכל זה הוא שבוי לה, כמסתבר, ולא בכוח הגוף סתם אלא בקוריו של הלב. הוא סבור שהיא אזוקה לו, אך באמירתו זאת הוא מתחמק להודות שלבו אזוק אליה. יש בה ביטוי מוסתר לחשש, סמוי אולי גם מתודעתו שלו שמא תרחק ממנו, ואולי הוא יודע ואומר את הדברים כמו שריקה של פחד בחשיכה.
אך כאמור יש הודאה לא רצונית, לאחר הכול: שהרי היא אזוקה לו בעורו שלו ובבשר גופו, וכל התרחקות שלה יכולה לגרום לו ייסורים גדולים. כי בהיותה אזוקה לגופו נעשה הוא לפות בה. ואולם היא מנחמת אותו, משיבה לו חום ומבטיחה להיות ארוכה לכאבו. מוזר אולי, אך יש כאן, לאחר הכול, הבטחת אהבה, שהנה לבשה פנים כאלה. פנים שכמוהם כשבי הגוף. אבל הנה עוד דברים:
חֵיק מִפְלָט כָּאֲרוכָּה אָבִיא אֵלֶיךָ
וְעַצְמִי אֶתֵּן בִּמְשׂוּרָה שֶׁתַּרְגִּישׁ
שֶׁהֶחְסַרְתִּי אֶת סְתָוֶיךָ וְכָאַבְתִּי
לֵילוֹתַי גּוֹעֲשִׁים כָּחֳרָפֶיךָ בִּלְעָדַי.
וְרַק כַּפּוֹת יָדַי הַחַפּוֹת וְהַהֲלוּמוֹת
וְגוּפִי שֶׁאֵלֶיךָ אַט-אַט נִפְתַּח
יָעִידוּ בִּי שֶׁכֻּלִּי הָיִיתִי בִּשְׁעָרֶיךָ
וְסוֹדְךָ יָדַעְתִּי וְעַכְשָׁו הַכֹּל נִשְׁכַּח.
("חיק מפלט", עמ' 38)
ובכן, היא זו שתביא לו ארוכה, אבל כמו בא השיר הזה להגיב אליו. למען ידע כי הוא אזוק אליה וכי אהבתו לה, המוצהרת בדרכו, המתגרה אך מתגוננת בתוכו, מובנת לה ומכמירה אותה אליו. היא מקבלת אותו כפי שהוא, כמי שחש שולט לכאורה באהבתה, מתוך כך שהיא יודעת את כוחה לאהוב. אך במשורה תגיש לו את עצמה, כך היא מחליטה, וכאן יש שוב מצב כפי שהיה בשיר הקודם אך במהופך, שבו היא עושה חשבון עם עצמה. כי היא יודעת שלאחר הכול, בכל פעם שלא הייתה אתו הוא חסַר לה, בכל פעם שלא היה אתה חסְרה לעצמה. לא רק לו. כך נוצרים יחסי הגומלין שבינה לבינו, שבינה לבין עצמה, כאשר החוסר שנוצר וקושר אותם הוא מְעֶבר לזה המיני, מעבר לפיזי.
עָשִׂינוּ אַהֲבָה פְּרוּעָה
חֲסְרַת מַעֲצוֹרִים וּתְאֵבָה
וְהָיִיתִי לְךָ כַּצְּעָקוֹת עַצְמָן
בְּרוּרוֹת וַעֲצוּמוֹת.
הִצַּעְתִּי שֶׁנַּחֲלִיף חֲלוֹמוֹת
לִטָּפְתָּ אוֹתִי וְשָׁתַקְתָּ.
מֵעוֹלָם לֹא הִצְלַחְתִּי לְהָבִין
אֵיךְ אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לִהְיוֹת כָּל כָּךְ שׁוֹנִים
וּלְהַרְגִּישׁ כָּל כָּךְ קְרוֹבִים
וְאִם נַצְלִיחַ לְמָלֵא אֶת הָרְוַחִים בְּמִלִּים
בְּלִי מְבוּכָה בֵּין הַשְּׁתִיקוֹת
וְלָמָּה הַגּוּף יָכוֹל לְקַבֵּל אֶת שֶׁלּוֹ
כְּשֶׁאֲנִי נוֹתֶרֶת רְעֵבָה
("הייתי לך כצעקות עצמן", עמ' 36)
ומה הוא פשר שתיקתו? שתיקה היא מחשבה, שתיקה היא מבוכה. שתיקה היא תהִייה. שתיקה היא גם מצב שבו אתה מסופק וחסר תגובות, אבל גם יכולה להיות תוצאת ריקנות כלשהי, ולו של הרגע. אם כך מה הייתה שתיקתו? האם החיבור שביניהם מתפרק? האם לטיפתו הייתה ארגעה עבורה? או אולי הקדמה לגעגוע, עבור עצמו? האם השתיקה הזאת מתפרשת אצלה, כפי שהיא מתפרשת, ומותירה אותה תוהה? האם נותר בה הסָּפק באהבתו, או שמא דווקא באהבתה שלה אליו, אל עצם דרכה? האם בחרה באיש הנכון, לאחר הכול? שאם כן, שאם זה נכון והדדי, מדוע הרעב נותר בה? זו שאלה לדיון ובדיקה עם עצמה, ובוודאי תרצה מענה: האם זה נפשי או שמא זה פיזי?
אָבִיב יָמֵינוּ מִתְדַּפֵּק אֵלַי
מִתְפָּרֵץ לִנְחִירַי, לְעֵינַי, לְאַפִּי,
נוֹשֵׁק לְעוֹרִי, מְלַטֵּף אֶת שַׁדַּי
וַאֲנִי נֶעְתֶּרֶת.
- - - - - - - - - - -
גַּם לֵב שָׁבוּר מַמְשִׁיךְ לִפְעֹם
אֲנִי לוֹחֶשֶׁת וְנוֹעֶלֶת אֶת חֲדָרָיו
וְהָאוֹר הָרַךְ נוֹפֵל עַל עוֹרִי
מְשַׁלֵּחַ אֶת גַּעְגּוּעַי לַחָפְשִׁי
(מתוך "אביב ימינו", עמוד 80)
אולי היא משיבה כאן לעצמה. כי יש בו, בשיר הזה - ממעט השירים שהבאתי כמדגם לצורך הרשימה - שוב מעין תשובה לאותה לטיפה ולאותן שאלות אפשריות. עובדת היות חוסר הרצף בין שיר לשיר אינה משנה דבר, אני מדלג בין העמודים מבלי להיות קשור למספריהם. כי גם אנו מגיבים כך, מחוץ לספרים, בחיים האמתיים, בגיחות שנובעות מבפנים, נתונים לזרימת התודעה שלנו. וכאן אנו פוגשים השלמה, התחזקות, התבגרות, והשורות היפות שוב מתנגנות על גופה ועל נשמתה.
ברם, לאן שתלך נותרת הכמיהה שלה כדבר ששולט בה. לאחר הכול זה נטוע בה. כפי שנטוע בנו. ביסודנו. ומכאן אפשר ללמוד או לשאול לגביה ולגבי כולנו: מה מביא את מה - החוסר מעורר את הכמיהה, או שמא הכמיהה היא זו שמעוררת את הצורך שלנו. הכמיהה כאן קיימת אל תחושות החיים בכלל, לעָברָה, לדמויות שנטבעו בה ועיצבו בהכרח את חייה. שָעַרי הספר מתגוונים בנושאים שונים זה מזה מוכיחים זאת. ביותר משיר אחד היא מביעה את געגועיה, בלבוש זה או אחר, אל דמויות שונות. ואלו כאן אל אביה:
אָבִי נִקְטַף מִלִּהְיוֹת
אֶת שְׁאִרִיּוֹתָיו טָמַן בְּתוֹךְ זִכְרוֹנוֹת
אַדְמַת הַבּוּר שֶׁל גּוּפִי
מֵרְבָדִים צְהֻבִּים וּצְפוּפִים
בַּהֲמוֹנֵיהֶם עַל חֶלְקוֹת עוֹרִי.
שַׂעֲרוֹתָיו מַאֲפִירוֹת קוּרִים
וְהָרוּחַ עוֹבֵר אֶת בַּגְרוּת יַלְדוּתִי
שֶׁאֶפְרַח. לֹא כְּמוֹתוֹ שֶׁאֶשְׁכַּח.
("בגרות ילדותי", עמ' 97)
אך מאביה אליה: כמי שמגיעה אל הבגרות, כמי שנולדה כשנטוע בה הגרעין להיות משוררת, אינה רוצה לשכוח. לא לשכוח את עצמה, לא להעלות קורים בזיכרונם של אחרים ובוודאי לא בזיכרון של עצמה. לא להיעלם. מי שנולדה משוררת כותבת בשיריה את חייה. היא מצרה עליו, על אביה, אך אינה רוצה להיעלם כמוהו. לפי כך היא כותבת. את העונג ואת הכאב, את השמחה ואת הצער, את האהבה ואת השכחה. כותבת את עצמה, את מצבתה החיה. כך מתחיל האמן לנבור בתוך עצמו ובתוך מעשיו, לתור אחר המבוע שמניע אותו ואחר החומר שממנו נבנה, כדי שיוכל להותיר אחריו.
לפי כך לא נזנחת גם לידת שירתה, הארספואטיקה כמקור להנעה וזו זוכה לפרק משלה. היא כותבת על החומריות שמסביב לכתיבה עצמה, על מה שנדרש לעתים ממשוררת או משורר, מכותבים בכלל. והלא ייסורי הכתיבה נמשכים מעבר לכתיבה עצמה.
אביא כאן שני בתי שיר משני שירים שונים, שמציבים מראות מכאן ומכאן: האחד על הדחף, שיש בו איזה עונג כמעט פיזי, ומאידך השני על הצורך הבלתי מתפשר, הדורש ומייסר את הכותב ומעצב לכאן או לכאן את תחושותיו ולא במעט את חייו. הזכייה הנעימה והמאתגרת בכישרון, היא מתת טבע שהופכת לאיזה כורח וחובה עבור אותה נפש לכודה:
לֹא הָיְתָה בַּעֲבוּרוֹ דֶּרֶךְ אַחֶרֶת לִחְיוֹת
פְּרָט לִכְתִיבָה עקשת.
נִאֱחַז בָּהּ לְהַמְשִׁיךְ וּלְהִתְקַיֵּם
וַאֲפִלּוּ לְהַצְדִּיק אֶת קַו הַמִּתְאָר
שֶׁל עוֹלָמוֹ הַיִּצְרִי, הַמְכֻנָּס
(מתוך "אמת מוחלטת" עמ' 62)
הַמּוּזָה בָּאָה אֵלַי לפעמים
שֶׁאֲפַנֶּה לָהּ מָקוֹם לְצִדִּי לָשֶׁבֶת.
בְּחֵיקִי הִיא מַנִּיחָה אֶת שָׁדֶיהָ הַכְּבֵדִים,
מְלַטֶּפֶת אֶת רָאשִׁי לְהִתְרַפֵּק עָלֶיהָ כְּשֶׁאֲנִי מוֹעֶדֶת.
(מתוך "מוזה",עמ'69)
ולא אסיים מבלי להביא לכאן תיאור יפהפה של העיר תל אביב - נוסחה ארוטית ומחוכמת, שמעתיקה את המיניות הדרוכה הצפונה בכותבת אל הכְּרַך, אולי בשל שדבַק בעיר הזאת מה שדבק בה - מה שמעורר הנאה מן ההדמיה ומעושר הניסוח:
סוֹעֶרֶת וּפִרְאִית, לְעִתִּים חַמָּה רוֹתַחַת
כָּכָה אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתָהּ, רַבַּת-פָּנִים
וּצְבָעֶיהָ שׁוֹנִים, בְּכָל פַּעַם שֶׁאֲנִי בָּאָה בָּהּ
הִיא מַצְמִידָה אוֹתִי לְטַבּוּרָהּ בִּשְׁקִיקָה
מְעוֹרֶרֶת יְשֵׁנִים.
וְהִיא מִתְנוֹעַעַת כְּמוֹ אֵין מָחָר אוֹ אֶתְמוֹל
רַק רוּחַ יוֹם שֶׁל עֶרֶב רֶדֶת בָּהּ אֵלַי נִפְתַּח.
אֲנִי לוֹטֶפֶת בְּתוֹכִי אֶת מִכְמַנֶיהָ
מַעֲבִירָה רַגְלַי עַל מִתָּאֳרֵי הָרְחוֹבוֹת כֻּלָּם
שֶׁלֹּא אֶשְׁכַּח אוֹתָנוּ כָּךְ.
שֶׁלֹּא תִּבְרַח.
בָּעֵינַיִם רְעֵבוֹת אָבוֹא עָלֶיהָ
אֶתְּנֵן אֶתֵּן לָהּ וְאֶקַּח.
("תֵּל-אָבִיב", עֲמ' 92)
(פזית אלעזר: "פנים רבות לה", הוצאת המחברת 2015, 107 עמודים)
התהיות בסוגיה זו עשויות לגלם משמעויות...
