חרושת מזימות

מדוע נכשלו נסיונות האיחוד

מזה 6 עשורים נכשלים כל הנסיונות לאחד את מדינות ערב, במיוחד נוכח העובדה שמספרן גדל מ-7 מדינות בשנות ה-40' של המאה שעברה ל-22 מדינות כיום.

מצדדי האיחוד הפן-ערבי הסתמכו על חמישה יסודות משותפים לאידיאולוגיה של האיחוד: עבר משותף, שאיפות משותפות, רצף טריטוריאלי, דת של רוב מוסלמי ושפה ערבית משותפת - שפתו הקדושה של הקוראן. ובכל זאת, כל נסיונות האיחוד כשלו בזה אחר זה, מקע"מ, איחוד מצרים-תימן, מצרים-סודן, מצרים-לוב-סודן, מצרים-סוריה-עירק וכוויית-עירק .

יש לציין כי האיחוד בין מצרים לסוריה שנוצר ב-1958 החזיק מעמד כשלוש שנים וחצי. זה קם בעקבות תבוסתן של מדינות ערב במלחמת השחרור. מייסדיו תיארו איחוד זה כצבת ששתי זרועותיה, סוריה בצפון ומצרים בדרום, יחנקו את ישראל וירסקו אותה, ובכך הם ירפאו את גאוותם הפצועה ממלחמת 1948.

עד היום, הסיבה שנתנו הפן-ערביסטים לכשלונות האיחוד שלהם היא מעורבותם של הריאקציה הערבית, ישראל והאימפריאליזם שהאיחוד נגד את האינטרסים שלהם. חסנין הייכל יועצו של נשיא מצרים גמאל עבדול נאצר טען כי ישראל היא המעיקה על הרצף הטריטוריאלי של העולם הערבי, והיא נעוצה כפגיון בלב האיחוד בין סוריה ובין מצרים. אלא שככל שהזמן נוקף, סופרים ואישי ממשל ערביים החלו מזהים את הסיבות האמיתיות לכישלון.

דוגמה מיני רבות היא דבריו של הסופר הפלשתיני מאג'יד אלכּיאלי שהתפרסמו בעיתון "אלערב" (27.7.15) שלפיהם "האשמות הוטחו באימפריאליזם וישראל, בלי יכולת לאבחן את הגורמים הפנימיים שהכשילו את נסיונות האחדות, כגון השוני המהותי בתשתיות הכלכליות, החברתיות והמדיניות בין עמי ערב, ואפילו השוני ברמה התרבותית בין מדינות ערב".

יש לציין במיוחד את התנגדותן של מדינות ערב העשירות בנפט לחלוק את הונן עם מדינות אחרות, כמו גם את התנגדותם של שליטי ערב לוותר על ריבונותם ושלטונם לשליטים אחרים, אפילו למען מימוש יעד נכסף כמו אחדות ערבית.

למרות השוני בין עמי ערב, השסעים האתניים, השבטיים, העדתיים והלאומיים, האמינו הערבים כי ניתן להגשים את האחדות באופן ישיר ומהיר.

מדינות אירופה אכן הגשימו אחדות, אך בדרך אחרת. הן לא קפצו ישירות לאיחוד מדיני מלא, אלא החלו ב-1956 בהנחת היסודות לשוק משותף. רק לאחר שצברו נסיון של עשרות שנים, החלו בשלב של אחדות מדינית והגשימו את רעיון האיחוד האירופי, אם כי גם איחוד זה אינו הופך אותן למדינה אחת.



מי הרעיל את ערפאת

אלמנתו של יאסר ערפאת סוהא ערפאת שכרה את עורכת הדין האלג'ירית נואל ג'באר שתייצג אותה בתביעתה נגד העיתון "אלשרוק" האלג'ירי. העיתון פרסם ראיון שערך עם סוהא שבו טענה כי מחמוד עבאס הוא שהרעיל את ערפאת והרג אותו. סוהא טוענת כי ראיון זה לא היה והכחישה שהאשימה את אבו-מאזן בהרעלת בעלה. העיתון טרם התנצל, אך מחק את תוכן הראיון מהארכיון שלו.

לפי פרסום בעיתון אמרה סוהא כי "ישראל היא העומדת מאחורי חיסול ערפאת, כי הוא לא שירת את מטרותיה וכי כולם ידעו זאת. בשל כך חיסלה אותו ישראל כדי להחליפו באיש שישרת את האינטרסים שלה (הכוונה לאבו-מאזן). עד כה הוא אכן משרת את ישראל. הוא העמיד פנים של ידיד כדי לתפוס את השלטון. בכך אסתפק".


מי הרג את נאצר

במלאת 63 שנה להפיכת הקצינים במצרים ב-23.7.1952, מתייחסת העיתונות הערבית לאחת הדמויות המרכזיות בהפיכה זו - ג'מאל עבדול נאצר. ושוב דנים בשאלה, אם נאצר מת בפתאומיות ממחלת הסוכרת, או מהרעלה מכוונת.

סמי עובד אללטיף שהיה שר התקשורת והתחבורה הכווייתי וכיום משמש נשיא חברת התעופה הכווייתית טוען כי נאצר הורעל על-ידי יועצו המדיני ושר ההסברה שלו חסנין הייכל. אללטיף פרסם בעיתון כווייתי מאמר שכותרתו: "האם חסנין הייכל הרג את נאצר?". הכותב מספר כי בעת כינוס הפסגה הערבית בקהיר כדי לדון בקרבות בירדן בספטמבר השחור, נכח הייכל עם סאדאת סגנו של נאצר בארמון הנשיאות. לפי גרסתו של הייכל, סאדאת סילק את הטבח הנובי מהמטבח, ובמקומו הכין סאדאת לנאצר קפה מורעל שהמית אותו אחרי 3 ימים.

אלא שלדברי השר הכווייתי, לסאדאת היו יחסים טובים עם נאצר, ולא הייתה לו שום סיבה להרעילו, וכי מי ששם את הרעל בקפה הוא חסנין הייכל ולא סאדאת. יש לציין כי יחסיו של הייכל עם נאצר באותם ימים היו גרועים מאוד.

את הגירסה הזאת מפרסם בהבלטה העיתון המצרי "אלמצריון". העיתון ציין כי במלאת 63 שנים להפיכה, נכחו קרוביו וידידיו של נאצר ליד קברו, אך חסנין הייכל נעדר.



תשע שנים תחת האדמה

מנהיג חיזבאללה חסן נסראללה מגביר את השמירה על חייו נוכח האיומים שמשמיעים נגדו ארגון דאעש וחזית "אלנוסרה" בעקבות השתתפותם של אלפים מלוחמיו במלחמה בסוריה. כך מפרסמת מהדורת "אינטליג'נס און ליין" המודיעינית.

נסראללה הורה לקיים סביבו שמירה 24 שעות ביממה. הוא מסתייע במשמרות המהפכה האירניים המקיימים סביבו שמירה הדוקה. למטרה זו הוקם משמר המונה 150 לוחמים שנקרא "המשמר המלוכני" בפיקודו של רפיק צפא שהתאמן באירן ובקוריאה הצפונית.

6 שומרים בלבד מורשים להיכנס למבצר התת-קרקעי של נסראללה, ביניהם מוסטפא בדר אלדין - המפקד העליון של חיזבאללה. נסראללה נע ברשת של מנהרות בדרומה של ביירות, שלה יש פתח בקרבת שדה התעופה הבינלאומי. מזונו האישי מיובא ישירות מטהרן כדי למנוע נסיונות הרעלה.

וכאן מתבקשת השאלה: אם נחפרו מנהרות בדרום ביירות בשטח הררי-סלעי, אולי נחפרו מנהרות גם בגבול לבנון-ישראל?