המרווח שבינינו

זוהי רשימה קצרה על שיר קצר עוד יותר, הרבה יותר, שעלה ברשת והוא כולל חמש שורות ובו שתים-עשרה מילים בסך הכול, ועל הדיון שהיה עליו. כבר כתבתי במקום אחר, ברשימה אחרת ואני מרשה לעצמי לחזור כאן, כי לא נכון בכל מקרה להלעיז על הרשת החברתית, כי טיבה של קבוצת רשת הוא טיב חבריה, ואם מרבית החברים ועיקרם אנשי אמנות, הרי שרוח הקבוצה תהיה רוח של אמנות ובכך תתמקד. אין להלעיז היות שבאה הרשת, במקרה זה, ונותנת חינם ובזמינות מידית במה ראשונית המאפשרת קבלת תגובות מחברים, עידוד או ביקורת מצד הקוראים, הסקת מסקנות ואלו השגות מצד הכותבים עצמם.

אומר כי לא אחד ולא אחת צמחו ובנו עצמם כיוצרים בזכות הרשת החברתית, שהקנתה להם את הביטחון הראשון כדי להתקדם לקראת פרסום שורותיהם כספר, ואף את ההכרה הראשונה או המוקדמת בם. מעבר לכך, גם יוצרים ותיקים וכאלה שקנו כבר את עולמם מפרסמים ברשת לעתים, כדי לקבל חוות דעת ראשונה ובעיקר לשמור על קשר עם קוראים של יצירתם ולהישאר מחוברים, וכותב שורות אלה נמנה ביניהם.

אני רוצה להביא לכאן את השיר הקצר שעלה בזמנו ברשת, שיר ללא כותרת מפרי עטה של סימה כהן, כאמור. היא כתבה כמי שלא כינתה עצמה משוררת אך אני מרשה לעצמי לכנותה כך, היות שזה מתגחל ורומץ בה ומבעבע בקילוחים צנועים מתוכה, ולאמונתי היא עושה דרכה לאט ובזהירות לשם.

כל זה עלה בערב של דיון בשירה בקבוצת כותבים ותיקים, יש לומר, בבית הסופר בתל אביב, שבו השמענו דברינו על יצירות שבחרנו כיוצרים להביא משל אחרים. כפי שכפר הובן, הפתעתי בבחירתי בשירה של סימה כהן מתוך הרשת, והריהו לפניכם:

אֲנִי שׁוֹמֶרֶת עַל גַּעְגּוּעֵי הַמִּרְוָח שֶׁבֵּינֵינוּ.
בַּשּׁוּרָה הַתַּחְתּוֹנָה,
אֲנַחְנוּ נִתְלַכֵּד
וְנִהְיֶה
שִׁיר

כאמור ראיתי, קראתי, התרשמתי, עורר בי מחשבות והחלטתי להביאו לדיון. השאלה ששאלתי הייתה: האם השורות האלה הן ליריקה בנגיעה ארספואטית, או שמא ארספואטיקה בנגיעה רומנטית. האם הארספואטיקה הייתה המניע לכתיבה, או שמא הייתה זו הרומנטיקה. מה הוא אם כן המרכיב העיקרי ומהו, בכל אופן, פשר "המרווח" שביניהם, מיהו זה אשר לו היא שומרת את געגועיה. עם זאת אולי אותו מרווח אינו אלא הבחירה המודעת שלה, מתוך שיקולים ששקלה בינה לבין עצמה.

עולמות פנימיים

היות ואין תגובה של הצד השני בשיר, דהיינו שלו, והוא נותר נעדר, עלום, לא מוכר ולא מוסבר, הרי שלא נוכל להתייחס אליו או לייחס לו דברים שיהיו בגדר השערה. היות שכך באה השאלה: האם מתקיים ביניהם המרווח בהיותו רחוק ממנה פיזית, וגעגועיה הם אלה המחזקים אותה בציפייה לבואו? או ייתכן שהמרווח הוא רק נפשי? דהיינו, אין בקרבה שלהם עומק מספיק עדיין והמרווח הוא מרווח בוחֵן? האם זהו מרווח העולמות הפנימיים שלהם, מה שמניע אותה לקיים ולטפח בתוך עצמה תחושות של געגוע, לכאורה, כדי להישאר לצדו ולקיים תחושות שאולי אינן אמתיות במידה הראויה? האם שניהם אוהבים והמרחק נכפה עליהם בתוקף נסיבות, שלא באשמתם? או שמא כפו על עצמם, שניהם, פרידה מתוך נסיבות שאינם יכולים לגבור עליהן?

ומדוע, עולה השאלה, מדוע לאחר הכול, בבוא היום, בהתלכדם יחד יהפכו להיות שיר? או שמא רק כשיר הם יכולים למצוא דרך ולהתלכד, בשל היותם חסרי קיום, נעדרי ממשות? שמא אינם אלא רעיון, שיר ששואף להיכתב, כּמֵהַ לבקוע, והשניים אינם אלא ביטוי ארספואטי בלבד, שלא לומר מטפיסי? הנה כי כן, החסר בשיר הוא המרובה שבו, מה שעושה אותו אניגמטי ומציב לקורא אפשרויות של הרחבת התיאוריה.

אפשרות אחת היא היפרדותם-היכחדותם בשל כפיית הפרידה עליהם, או ההרחקה שלהם זה מזה, כאב שנולד והופך אותם לשיר. אולי דוגמת אותם רומיאו ויוליה ידועים, שאהבתם לא יכולה הייתה לעבור את סף התחושות והרגשות אל אזור המציאות. האפשרות השנייה היא אכן איחודם באהבה גדולה, כזו שתזרה עליהם שירה יומיומית, חיים של שמחה.

ויש פן נוסף והוא המעבר בין שני עולמות, בצורה מסוימת, שמתרכז בשיר עצמו באחת משתי דרכים: דרך אחת היא דרך השיר, שנכתב ויצר את הגעגוע מעצם ההשראה של כתיבתו. דרך אחרת היא דרך רגשות הלב והכמיהה שהולידה אותו. כך, כאילו מתרגם השיר את עצמו משפה לשפה, מקיום אחד לקיום אחר, מדמיון יוצר אחד לדמיון יוצר אחר, מה שמחזיר אותי, לאחר כל הקווים המשיקים האפשריים שהעליתי, לשאלה שהבאתי בתחילת הרשימה: האם זו רומנטיקה במעטה של ארספואטיקה או שמא ההפך מכך, ארספואטיקה בעטיפה רומנטית.
היות והמטרה הייתה "לחפור" ולמצוא דברים, ניסיתי להקיף את המילים המעטות מכאן ומכאן, מכל זווית שיכולתי, גם כאשר נגעו אלה באלה וכמובן בלי לשאול לדעת הכותבת. כי כבר אמרנו שדברים נכתבים והם של הכותב, אך לא מרגע שהתפרסמו, ולא חשוב באיזו צורה ובאיזו מדיה הם נקראים. מרגע הפרסום עוברת זכות השיפוט לקורא. לפי כך אומר, כי איני יודע אם התכוונה גברת כהן ככותבת לכל הדברים האלה, - הן לא פעם זורמת כתיבתנו מאליה, כאילו משהו דוחק בה לצאת - אך אני, כקורא, נטלתי את הרשות ואת הזכות לומר אותם.

אני מאמין שעוד יוצרת מנצה ועושה דרכה בצנעה החוצה, לאט ובזהירות והרשת נראית, בשלב הזה, בהחלט כמקום מתאים להגיע דרכו אלינו ומכאן לפרוץ אל החוץ, אל הכרה רחבה יותר שתבוא במועדה.