כל ימות השנה מצפים מן האדם היהודי להיאחז בקרקע זהותו הלאומית, במעשה, בלשון, בהקיץ, בחלום, בקומו ובשוכבו, בשפתו ובשתיקותיו, במזוזות ביתו, במאכלי שולחנו, בהשגחה בתרי"ג המצוות, רובן בינו לבין חברו, מיעוטן בינו לבין קונו, אלה ואלה מסיני, ממעון אדונו שבשמים. אבל, כִּֽי-אָ֭דָם לְעָמָ֣ל יוּלָּ֑ד..." (איוב ה',ז'), כל יגיע כפיו ללחמו, ולהישרדותו, ולחפצי ליבו, ולסקרנותו, ולמסעותיו אל הרחוק ואל המקומות בהם אין עדיים נתיבה ידועה, ולא כל יום הוא יודע להרתק אל קרקעית אומתו, והוא מתרחק, ושט, ומחפש, אבל - עינינו הרואות - הוא משליך עוגן בשני לילות, ב"ליל הסדר", לשוב לביתו היהודי, לחיקה החם של משפחתו, של יקירי ליבו, ובליל "כל נדרי", בעומדו יחיד, לבדו, עם עצמו, בתוך הקהל, ובשני הלילות האלה, החוצים כל אחד את השנה, הוא כאיש השב ממסעו אל ליבת היותו.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
