ממדעי המחשב לספרות הבלשים לנוער

ראשית כמה מילים על הסופר מפיו:

אני בוגר הפקולטה למדעי המחשב בטכניון ואיש הייטק. אני אב לשלש בנות ובן. את ילדותי העברתי בשכונת רמת-עמידר ברמת-גן וכיום אני חי אוהב את תל אביב. בהיותי בטכניון כתבתי וערכתי את עיתון הסטודנטים שם נדבקתי בחיידק הכתיבה. כתבתי הומור וסטירה ב"דבר אחר" וב"עולם הזה" ופרסמתי סיפורי ילדים בעיתוני הילדים של שנות ה-80 כמו "משמר לילדים" והארץ אך בעיקר עבדתי בהנאה רבה בהיי-טק בתחום התקשורת.

יום אחד, סופרת הילדים, איריס ארגמן, שהכירה את אהבתי לכתיבה, הציעה לי להצטרף אליה ולכתוב ביחד ספר ילדים שיהיה מחווה לנחום גוטמן וכך היה. כתבנו ביחד את "הרפתקה בחולות" שהיה הצלחה גדולה. הספר נבחר למצעד הספרים ואף עובד למחזה בתיאטרון אורנה פורת לילדים ונוער. איריס גם הציעה לי להפוך סיפור קצר שפרסמתי בהארץ לספר סמי-אוטוביוגרפי וכך נולד הספר "המרגל האבוד והשמלה הירוקה" שאף הוא נבחר למצעד הספרים של משרד החינוך, ואני גיליתי שאני נהנה לרקום גם סיפורים ארוכים שאליהם אני "שופך" את חיי שבעבר וחיי שבהווה. הספר הבא היה "תעלומת העיניים השחורות-כחולות" שעוסק בפרשת ילדי תימן שנעלמו ונמסרו לאימוץ ללא ידיעת הוריהם. הפעם היה זה ספר שהצריך מחקר מעמיק על-מנת שיעמוד על יסודות עובדתיים אמיתיים.

בהקשר זה אני חושב שיש לחשוף לנוער פרשיות עבר שעדיין מהדהדות ואשר מעוררות שאלות, תהיות וגם מחלוקות וויכוחים ואסור להירתע גם מדברים כואבים שלעיתים אין עליהם תשובה חד-משמעית. מאוד העציב אותי למשל שתיאטרון אורנה פורת לא רצה לגעת בספר משום החשש שרכזות התרבות בבתי ספר לא יזמינו הצגה שעוסקת בפרשה כה טעונה, משום שלא יהיה בכוחן להתמודד עם שאלות קשות. קל יותר לכתוב דרמה על "אדיסון" המרוחק מאשר על הורים שעדיין בוכים על העלמות ילדיהם.

בימים אלו סיימתי ספר נוסף "מי חטף את הרוקפור שלי? (שם זמני) שבמסווה של עלילת בלשית של חיפוש אחרי חתולה שנעלמה, עוסק בחוויות הלא קלות שחווים ילדים שהוריהם נפרדים ומקימים משפחה חדשה. זה ספר שכתבתי מתוך החוויה האישית של בנותי, של אמם ושלי ואני מקווה שהצלחתי לנגוע בהומור וברגישות בנושא ושילדים והורים יוכלו למצוא בו את סיפורם לחייך כאשר יסגרו את הספר בעמוד האחרון.

מן הספר "תעלומת העיניים השחורות- כחולות" ניכר שאתה יודע לבנות עלילה במתח דרמטי, מאפיין דמויות ומחייה תמונות מן המציאות הארץ ישראלית, בסיפור פרטים רבים שייכים לחיינו בארץ בשנות החמישים, השישים והשבעים מן המאה העשרים בארץ. מדוע בחרת לכתוב לבני נוער במאה העשרים ואחת על עולם שמוכר לך ולא להם? האמת הספר מאוד נעים לקריאה למי שחווה את התקופה ויכול לזהות את הפרטים שאתה כותב עליהם, למשל מכונית הסימקה, מבחן "הסקר", הרגשתי שאתה כותב לאנשים בגילי והתעניינתי בפרטים ובאווירה ואף חיפשתי בין הדפים את הזיכרונות שלי.

הכתיבה שלי מתחלקת לשניים. בקצה האחד פרשה מיסתורית המתרחשת בשנות השישים של המאה הקודמת, כמו "המרגל האבוד והשמלה הירוקה" שמביא את סיפורם של בני הדור השני לשואה, או "תעלומת העינים השחורות-כחולות" על פרשת ילדי תימן החטופים. אלו הם הם ספרים אמביוולנטים. הם מיועדים בעצם למבוגרים אבל מונגשים לילדים דרך עלילה מותחת ושפה בגובה העיניים. כאשר אני כותב ספר היסטורי שכזה עומד לנגד עיני הילד שהייתי אני באותם שנים ואני אפילו מצרף את תמונותיי בשולי הכריכה, ופה ושם גם משרבב בדיחות שרק בני דורי יבינו כמו למשל "המספרה של ג'קלין וד"ר אייזן מחלות פנימיות" משיר הטלפון של הגשש החיוור. הם גם מצריכים מחקר מעמיק על-מנת שכל העובדות ההיסטוריות תהיינה מדויקות ככל האפשר.

בקצה האחר, ספרים שמתרחשים כאן והיום, כמו "הרפתקה בחולות" או הספר החדש שאותו אני רוצה להוציא רך הדסטארט, בפרויקט מימון המונים: "מי חטף את הרוקפור שלי? (שם זמני)" שבהם המספרת היא ילדה בת 10 או 12 ובהם אני משתדל לראות את העולם מזוית הראייה של בנותיי כשהיו בגיל הזה וגם בספרים אלו יש יותר מקמצוץ אוטוביוגרפי.

האם קיבלת תגובות של בני נוער לספרים שלך?

ועוד איך. התגובות היו מדהימות ומה שמעניין הוא שלא כל כך התייחסו לפרשת הילדים שנחטפו גופא אלא יותר לכך שהספר מתח אותם ולא יכלו להפסיק לקרוא. אבל לא פחות מזה היו תגובות של הורים שמספרים שילדם שאינו קורא בדרך כלל, לקח לידו את הספר ולא זז ממנו יומיים תמימים עד אשר סיים לקרוא.

כיצד הגעת לעסוק בהיעלמות ילדי תימן?

בספר הקודם, "המרגל האבוד והשמלה הירוקה", המספר, הילד מוטי, שהוא בערך אני, מרפרף בשבועון "העולם הזה" שנחשב תועבה, כי הילד רוצה לדעת "איך נראות בחורות לא הגונות" ושם יש תמונת שער אחורי שבו מופיעה בחורה חשופת חזה. יום אחד עיינתי בחומר שאספתי אז וגיליתי שלתמונה הזו צמודה גם תמונת השער של הגיליון הבא ובו אישה אחרת לגמרי והסקופ: 'ילדי תימן נמכרו לאמריקה!'. קראתי את הכתבה של שלום כהן ובה סופר על רב 'מאכער' שהיה מוכר ילדים תימנים בחמשת אלפים דולר ליהודים, בדרך כלל ניצולי שואה שהתגוררו בלוס אנג'לס, ורצו לאמץ יהודי. נזכרתי שבכיתה שלי הייתה ילדה שנראתה תימנייה וההורים היו בהירים והיינו בטוחים שהחליפו אותה בבית חולים - זה לא היה נדיר אז, אבל מי חשב שחטפו ואימצו? זה היה השלב שבו החלטתי שאני רוצה לכתוב סיפור בלשי שיהיה גם על ילד מחפש את זהותו ואת שורשיו".

האם הספר מבוסס על סיפור אמיתי?

הספר מבוסס על מאות מקרים אמיתיים שארעו בשנות החמישים ובכל מפגש שלי עם יוצאי תימן והבלקן, אני נדהם מחדש כיצד סצינות שבדיתי במוחי תואמות את המציאות וכיצד אנשים מספרים לי שמה שכתוב זה בדיוק מה שעבר עליהם. זה סיפורו של אף אחד וסיפור על כל אחד.

איך לעודד קריאה בקרב בני נוער, האם כתיבת בלשים היא חלק מן המתווה ?

ללא ספק. הפרק הראשון או ליתר דיוק העמוד הראשון חורצים את גורל הספר. הוא (הפרק הראשון) חייב לרתק את הקורא בעבותות בלתי נתיקים עד שהוא (הקורא) לא ינוח ולא ישקוט עד שיגיע לעמוד האחרון. אבל, שחלילה לא ישתמע מכך שזאנרים אחרים חשובים פחות, בכלל אני עדין גורס, כבר חמישים שנה ויותר, שלא משנה מה קוראים העיקר שקוראים וחוץ מזה יש גם מקום לכל החידושים והאפליקציות והמשחקים של היום - הם מפתחים אופקים לפעמים לא פחות מספרים.

כדאי לבני נוער וגם למבוגרים לקרוא את ספרי הבלשים של אלכס פז-גולדמן, שהחל קריירה בעולם ההייטק והגיח בעולם הספרות ככותב ספרי בלשים לנוער. בטוחה שכולנו נצא נשכרים מן החיבור בין העולמות.