בהפסקת הצהריים, אחרי שהאכלתי את יואב, בנצי, תמי ושולה (מהמגזר של הקרפיונים שסירבתי להסגיר לדודה שלי, כדי שהיא לא תהפוך אותם לגפילטע, כי אני נאור ולא רוצח), ניסיתי לדבר עם יואב בעבודה ולספר לו מה קרה לי לפני החג ולמה נעדרתי מהעבודה יומיים, כי התברר לי שהוא בכלל לא שם לב שלא הייתי, בטח בגלל החופשים של החגים, אז לא נעלבתי בכלל.
"על מה אתה מדבר?" הרים אלי יואב את המבט מהצלחת פלסטיק של המשלוח שעשה השליח של ה"זיווה", מה שעולה היום 25 שקל לפני הטיפ. טוב, "זיווה" זה מה שקראו לו פעם מלאווח, שזה אוכל של תימנים (בלי כל כוונה להעליב, כי אני לא מאלה שמעליבים), שעבר פיתוח ושדרוג ועכשיו קוראים לו "זיווה", כי יש לו בפנים תוספת של גבינה צהובה, אבל חוץ מזה הוא בא עם אותו רסק העגבניות והטחינה כמו המלאווח.
"רק רציתי לספר לך שהלכתי לתמוך בפליטים, ובגלל זה לא הייתי בעבודה יומיים".
"מה? נסעת שם למדבר להיות עם הפליטים?", אמר לי יואב, וזיהיתי שהוא אולי קצת מופתע, אבל אולי קצת מעריך אותי יותר. אבל אני לא בנוי ככה שאני יודע לשקר, ולמרות שנורא רציתי לספר לו שנפצעתי בקרב נגד הגזענים והפשיסטיים מהמשטרה, רק אמרתי לו, "לא, נסעתי לתחנה המרכזית הישנה, איפה שיש הרבה פליטים וניסיתי לעזור להם".
"נו ומה עשית?" אמר יואב וטבל את החלק של ה"זיווה" ברסק העגבניות ושם קצת טחינה מלמעלה.
טוב, כאן קצת הסתבכתי כי לא רציתי שהוא יידע מה באמת קרה, כי גם אני לא באמת זוכר והיה לי קצת לא נעים. אז רק אמרתי לו שהייתה שם קצת הפגנה לטובת המסכנים, כדי שהם לא יגיעו לבית כלא שם במדבר, איפה שכל המשטרה והממשלה רומסות את הזכויות שלהם. אבל היה קצת הסתבכות עם המשטרה, ובסוף הכל היה בסדר, ואני באמת מרגיש שעזרתי לפליטים המסכנים ועמדתי על העקרונות שלי, בדיוק כמו לפני שבועיים שנסענו לחומוס בירושלים אחרי שהיינו אצל האוהל של השלום ושביתת הרעב.
"אתה צודק, באמת היה יופי של חומוס, הלוואי והיה לנו כאן כזה חומוס במקום הזיווה המחורבנת הזאת".
טוב, יואב לא תמיד מבין מה שאני אומר, אולי בגלל שהוא היה נורא עסוק בלאכול. אז רציתי להדגיש שאני מאוד אוהב להיות מעורב ולעשות דברים בשביל כל מיני מטרות חברתיות חשובות, אז שאלתי אותו, "יש משהו חדש עם השביתת רעב של השלום"?
"איזה שביתה"?
"נו, זאת שהיינו בה, בירושלים, לפני החומוס".
"אה. זה כבר לא חשוב", הוא אמר והוסיף, "הלוואי שימותו כל אלה מהממשלה שרק בגללם אין בכלל עגבניות ברסק העגבניות של הזיווה. דיברתי אתמול עם זכריה התימני (מהמגזר שפעם היה עושה מלאווח ופלאפל, והיום הוא מה שנקרא "מסעדן") מהזיווה, והוא אמר לי שהיום כל עגבנייה עולה כאילו היא אננס, ושאני לא אתלונן עוד פעם, כי בקצב הזה מחר יהיה רק טחינה, אם הממשלה לא תעלה את המחיר של הטחינה. הנה, אפילו ההוא מ
המחנה הציוני אמר שהכל זה בגלל הממשלה והיא צריכה להתפטר. אני מה זה מסכים איתו, אפילו שהוא אומר שהוא ציוני, ואני חושב שזו מילה איומה ונוראה, כי הוא משתמש בה רק כדי להתחנף לכל הדתיים והמתנחלים".
"מי"?
"נו, הנודניק הזה, בוז'י, הגיע הזמן שהוא כבר יעשה משהו ולא רק ידבר כל הזמן כאילו מישהו חושב אותו למשהו".
טוב, תסכימו איתי שזה כבר צעד אחד לכיוון הנכון, אז מכיוון שאני מהסוג שיודע לנצל הזדמנויות, מיד אמרתי, "אתה צודק. אז מה נעשה בשבוע הבא, אחרי החג, רוצה שניסע לדרום לכלא שם"?
"תעשה לי טובה, תעזוב אותי בשקט, טוב"?
טוב, אז בגלל שאני מכיר את יואב קצת, הבנתי שלא שהוא לא רוצה לנסוע למטרות חשובות (כי יואב הוא מהמגזר של אלה שעושים ולא רק מאלה שמדברים), אלא שעוד פעם הוא היה במקום שבו הוא ניסה להתחיל עם בחורות ולא הצליח לו, ובגלל זה הוא עצבני. אז ניסיתי לשנות כיוון כדי שהוא לא יכעס עלי ואולי גם כדי לעודד אותו קצת, אז אמרתי "סליחה. אבל חשבתי שכדאי שתדע שאני חושב שתמי מלמטה של האבטחה שמה עליך עין".
"באמת?" הוא הרים את הראש וראיתי איך העיניים שלו נדלקות, וגם קצת טחינה טפטפה לו על החולצה (אבל אני לא מאלה שמעירים הערות).
אז רק אמרתי לו, "כן. אני חושב שהיא קצת מצטערת שאמרה לך שאתה נודניק ומכוער, ובכל מקרה היא אמרה לך את זה כי היא קצת התביישה".
טוב החלטתי שאני אפסיק כאן לפני שאני באמת אסתבך, אז רק אמרתי לו בהצלחה וחזרתי לעבוד, כי אחרי העבודה היום אני מוזמן להגיע לסוכה של הדוד שלי שאני לא סובל, אבל אבא שלי לא מוכן להגיע לשם לבד, ואני תמיד משלם את המחיר. כי בכל פעם שאנחנו מגיעים לסוכה (שזה מנהג ששייך למגזר של הפרימיטיבים שאוהבים חגים יהודיים), הדוד שלי מתחיל לספר לו על הפעם שבה הילדים של השכונה גנבו עצים בשביל הסוכה, ורק אני לא הסכמתי ללכת איתם לגנוב עצים מתחת לאף של עבד השומר הערבי (לא שיש לי משהו נגד ערבים חס וחלילה), וכשהתחילו לבנות את הסוכה בשכונה, דפקתי עם הפטיש של השכן על האצבע שלי, ואחרי זה ניסרתי לעצמי קצת את היד כששלחו אותי להביא סכך, והוא היה צריך לקחת אותי לקופת החולים רק בגלל שהמסמר העקום ברח לי מהיד, והמסור היה חלוד ונתנו לי זריקות כואבות. ואז כולם צחקו עלי בגלל התחבושות, וגם בגלל שעל הסדין שתרמתי בשביל הסוכה היה מצויר מיקי מאוס ודונלד דאק וגופי. אבל אני התעלמתי מהילדים, כי כידוע הם לא היו מנומסים ולא מתחשבים כמוני באנשים אחרים, ונורא רציתי להיות עם כולם בסוכה.
טוב, אז לפני שהלכתי, אמרתי ליואב שלום מהר לפני שהוא ירד למטה לדבר עם תמי. מצד שני, ומי יודע, אולי תמי המכוערת מהאבטחה באמת שינתה את דעתה?
אחת השגיאות החמורות ביותר של ממשלת ישראל: ההפרדה בין חטופים לחטופים, ואי-עמיד...
