כ-1% באוכלוסייה סובל מגמגום - פי 4 גברים מאשר נשים. לכן, קרוב לוודאי שבסביבתכם בעבודה, בלימודים, במשפחה או בקהילה, אתם מכירים לפחות אדם מגמגם אחד.
לקראת שבוע המודעות לגמגום בישראל (6.11-1.11), ברצוני לפתוח לכם צוהר להבנת הרבדים העמוקים של הגמגום. אם נשווה זאת לקרחון, אומר שהקצה הגלוי הוא הגמגום שאותו אתם שומעים, אך החלק הגדול יותר - גוף הקרחון, הוא זה שאיתו מתמודד האדם המגמגם, כגון: שתיקה, בושה, פחד והסתרה. המטען הכבד הזה בא בהשפעת הגמגום (למרות המיתוס הנפוץ בחברה שגמגום נובע מחולשה פסיכולוגית כלשהי אדם מגמגם הוא "בריא פסיכולוגית" לא פחות מכל אדם לא מגמגם).
המטען השלילי הזה, מגביר את הגמגום במעגל הרוע המכושף, שמזין את עצמו יותר ויותר - עומס רגשות שליליים ופחד מגביר את הגמגום, הגמגום מתגבר ומגביר את החרדה ואת העומס הרגשי השלילי וכן הלאה.
זכור לי שבעברי הרחוק בתיכון, מספר שנים אחרי עלייתי לארץ מברית המועצות לשעבר, חשבו עליי שאני סנובית מצטיינת בלימודים. חשבו עליי שאם היא כבר מדברת, אז רק עם דוברי רוסית. אני, כמו רוב המגמגמים, הסתרתי עד כמה שיכולתי את עובדת היותי מגמגמת. העדפתי לדבר רוסית, כי בשפת האם, בדרך-כלל, קל יותר להסתיר את גמגום.
תקשורת דרך הטלפון, שנתפסת כמובנית מאליה לרוב האנשים, הייתה מבחינתי מחוץ לתחום וכל פעם שלא יכולתי להימנע מכך, הרגשתי חרדה, מחנק ורצון להיעלם מתחת לאדמה. זו רק אחת הדוגמאות של מוגבלות וחיים כפולים בהם לא פעם חי אדם מגמגם.
אדם מגמגם כמו כל אדם אחר, מעדיף להתרחק מהלא נוח ומהכואב. לכן לא פעם הוא מחליט "מרצונו החופשי" להגביל את עולמו ולדבר כמה שפחות, בכמה שפחות נסיבות ועם כמה שפחות אנשים, רק כדי לא לעבור שוב כאב ותסכול של חוסר אונים, פחד מדחייה ונטישה, אי-וודאות, בושה ומבוכה במצבי תקשורת חברתיים. כך בכוונה תחילה, על-מנת להקל על כל הנ"ל, אדם מגמגם מוצא את עצמו יותר ויותר רק צופה בחיים ולא חי אותם באמת. לעיתים קרובות אדם מגמגם יותר ויותר מקטין את עולמו, אבל בסופו של דבר, לא רק שלא זוכה להקלה המצופה, אלא ממלא את חייו בתחושת התסכול והפספוס.
בהודו יש כפר שבו כאשר נולד פילפילון קטן, קושרים אותו למוט. בהתחלה הפילון מנסה להשתחרר מהמוט כדי להתרוצץ חופשי, אבל כל פעם מחדש הוא חווה כאב, כישלון וחוסר אונים, עד שהוא מפסיק לנסות. כדי להתרחק מכאב, הוא מנסה כבר מרצונו להקטין את עולמו. תיירים שמגיעים לאותו כפר הודי קטן, מופתעים ממראה של פיל גדול וחסון, שנשאר קשור למוט קטן וחלש, שאילו רק היה מנסה, מאמץ אחד קטן היה שולח אותו לחופשי.
כך גם לעיתים האדם המגמגם. הוא כל-כך משותק על-ידי הזיכרונות הכואבים והכושלים, שאפילו לא מנסה לעדכן מחדש את תמונת דימויו העצמי, לפי הנתונים של המציאות העכשווית. האדם המגמגם לא רואה שבעצם הוא כבר מספיק בשל וחסון להתמודד עם מה שבעבר היה בלתי אפשרי. כך, לא פעם אדם מגמגם "מרצונו החופשי", דן את עצמו לחיים חלקיים ללא סיפוק ומיצוי.
אמנם תבניות הרגלי מחשבה והתנהגות קשה לשנות בזמן קצר, אבל הבשורה המשמחת היא שבתהליכים משולבים והדרגתיים (שבדרך-כלל יכללו שילוב של טכניקה עם תהליך קוגניטיבי / רגשי / התנהגותי), אדם יכול לשנות את הרגלי החשיבה וההתנהגות שנוצרו כתגובה לגמגום. בעזרת כלים שונים, יכול אדם מגמגם לשפר מאוד את שטף הדיבור (חשוב לציין, שהגמגום כמעט אף פעם לא נעלם לגמרי) ולחיות חיים מלאים ומספקים גם בתחום של תקשורת בינאישית לסוגיה.
חשוב להדגיש, שאדם עם "גמגום גולמי" (כלומר כזה שלא מלווה בתבניות מחשבה והתנהגות מגבילות כמו שתיארתי במטאפורת הפיל), יכול להגיע לחיים של משמעות והגשמה עצמית מירבית. יותר מכך - לעיתים האדם המגמגם לא רק יצליח להשאיר מאחור את המוט הקיקיוני של הגמגום, אלא אף להמיר את המיומנויות והאיכויות שרכש בהתמודדות עם אתגר הגמגום להשפעה ברוכה לא רק על עצמו, אלא גם על כל הסביבה.
חשוב להיות מודעים לכך שכל אחד ואחד מכם יכול לעזור לאדם מגמגם שנמצא בסביבתכם באופן קבוע או לכזה שנתקלתם בו במקרה. את או אתה יכולים לעזור לו להמיר את הלימונים שקיבל מהחיים ללימונדה, שתהיה מתוקה גם לכולם מסביבו. הדבר נעשה על-ידי תערובת פלאית של חוסר שיפוטיות, פתיחות, סבלנות, הכלה ו
כבוד לייחודיות של כל אחת ואחד.
בישראל פועלת עמותת אמב"י - ארגון מגמגמים בישראל. בתחילת נובמבר יתקיים שבוע המודעות לגמגום, במהלכו יתקיימו אירועים בחיפה, ירושלים ותל אביב. האירועים פתוחים לציבור הרחב - אנשים מגמגמים, בני משפחותיהם, חברים וכן קלינאי תקשורת ומטפלים. באירועי שבוע המודעות תוכלו ללמוד יותר על מהו גמגום, חידושים בגישות לטיפול ותוכלו גם כן לרכוש חברים במשפחת אמב"י התומכת והמכילה.
