המלון ניצב גבוה, שולט על כל הסביבה, בעיקר בגלל שהוא מבודד ומוגן על-ידי שטח לא בנוי משני צדיו. מזרחה ממנו פרוסה תל אביב, זו של פעם, ומערבה הים מתנפץ אל החוף, ונראה דרך החלונות הגבוהים שהים והשמים חד הם, מתמזגים למעין שלווה מרגיעה.
במלון עצמו המולה בלתי פוסקת. אנשים הולכים - אלו יוצאים ל"שטח" (קרי העירה, לתל אביב), ואלו בדרכם לים או לסעוד את לבם. יהודים, אך בעיקר ישראלים שמקום מגורם בחו"ל, קוראים למלון "ביתם" למהלך שהותם בארץ. זהו המלון שבו אוהבים להראות את ה"סטטוס", דבר שאסור לפספס כמובן.
במהלך השנים הייתי בהרבה מאוד מבתי המלון של הרשת ברחבי העולם, ובחלקם נרקמו בין המשפחה לבין המנהלים קשרים חברתיים מעבר לקשרים העסקיים. אך בכל מקום, היינו האורחים, ותמיד הרגשנו זאת.
בכניסה עמד שומר ופשפש בשקיות שבידי. אם למישהו נדמה שזוהי ביקורת ביטחון, הריני להודיעכם שסכין, אקדח או כל אמצעי אחר שהייתי רוצה להכניס, הייתי מכניס ללא בעיה. מאותה נקודה, קיבלו את פני הרבה מאוד עובדים, כל אחד בפינתו. שולחן הקבלה הארוך, השולחן המיוחד לאורחים הקבועים של הרשת, עובדים בדרכם מכאן לשם ומשם לכאן, מקום שוקק חיים. כולם לבושים למשעי, בחורים עם עניבות, מדים לאלו, בחורות בשחור.
איזו הרגשה נפלאה של חיות, כוח, כסף, חו"ל כאן בארץ, ו"מיוחדות" לאלו שזקוקים לכך כמו אוויר לנשימה.
חמישה כוכבים
אז מה היו מעשי בבית המלון המיוחד הזה, מול שגרירות בריטניה בארץ? הלא כל קורא של טור זה יודע עד כמה נקעה נפשי מדברים אלו, עד כמה אני משתדל להתרחק מהם. אם הייתי רוצה מלון חמישה כוכבים לא הייתי צריך להרחיק עד לארץ, שכן בעירי ריכוז גדול למדי שלהם, מרחק הליכה.
עם בואי ארצה, קיבלתי מסרון מאגודת תורמי הדם שהגיע הזמן לתרום, ישנו מחסור זה או אחר, והנה, כל שעלי לעשות הוא ללחוץ על הלינק ולמצוא את הזמן והמקום המתאימים לי ביותר ולהופיע לשם. לא בכדי התקבלה ההודעה, כאילו רצתה לקבל את פני ארצה.
מדי ביקור בארץ נוהג אני לתרום מנת דם. בארץ ניתן לתרום מנת דם פעם בשלושה חודשים, ואני "ותיק:" משך קרוב לשני עשורים תרמתי דם כל חודשיים (משך השהות המינימלי בין תרומה לתרומה בארה"ב). זוהי מתנה שלא תסולה בפז, דבר אותו למדתי עת תרמתי דם בבי"ח לילדים משך למעלה מעשור. פעם ראיתי את התפלגות התרומות שלי, וכל תרומה לכמה חילקוה. כל אחד מהמקבלים היה ילד, לפעמים בן יומו, לפעמים בן כמה שנים, וכולם היו זקוקים לדם, שלא כדרך הטבע (שכן כדרך הטבע, ילדים אינם אמורים להיות חולים במחלות קשות, ודאי לא בצעירותם).
בארה"ב תרומת דם פירושה מעשה טוב. משדלים אותנו לפעמים בפינט של גלידה, או בכרטיס לקולנוע. פעם, בסביבות כריסטמס, אפילו קיבלתי חולצה. מאפשרים לנו חניה חינם (למהלך התרומה - דבר יקר כשלעמצו בכל בית חולים), ובסוף כל תרומה מכבדים אותנו במיץ תפוזים ועוגית שוקולד. כמו-כן, לפני שעוזבים, מקבלים מדבקה "תרמתי דם", ואני בהתלהבות של ילד, עונד אותה משך היום כולו.
תרומת דם כשמה כן היא - תרומה. אינך יודע מי יקבל אותה. אין היא מזכה אותך בכלום, למעט הידיעה שעשית משהו טוב. בהתבסס על נסיוני בארה"ב, החלטתי כבר לפני שנים שכל ביקור בארץ אשתדל לתרום דם. פעם בתחנה המרכזית בירושלים, פעם בבאזל בת"א, פעם בצפון או בדרום. מתנתי כל אימת שאני פה.
יום גשום
כיוון שנותרו לי רק שלושה ימים לשהותי, והיות שידעתי שלא אעזוב את
הארץ בלי לתרום דם, שמחתי כשמצאתי את מקום ההתרמה, מהבוקר עד שעות הצהרים, בתל אביב. היתי צריך להיות בעיר למטרה נוספת, וכל שנוספו הן שתי נסיעות באוטובוס, ביום גשום.
זוכרים אתם שהמקום והשעה פורסמו באתר מד"א? שעודדו את התורמים לבוא לתרום? אכן, ציפיתי שזו תהיה תרומה ככל אותן פעמים-אין-ספור מהעבר, ציוני דרך מביקורים רבים בארץ. לא ידעתי שעולמי יחרב עלי, שכן אגלה את פניו האמיתיים של גהנום עלי אדמות.
מחוץ, המולה ברוכה. כולם עסוקים, מסבירי ומאירי פנים. בחורים בעניבות ובחורות לבושות נאה. מי היה משער שמאחור מסתתרים שדים שטניים, אנשים קטנוניים ורעים, אנשים ללא בושה וללא מעצורים?
כשנכנסתי, הפנו אותי לאולם בו התקיימה התרמת הדם. בכניסה גם היה שלט הכוונה יפה לגבי ההתרמה.
נכנסתי ועמדתי בתור. מימיני (לפני) בחור ומשמאלי (אחרי) בחור אחר, והם מתדיינים ביניהם בקול רם, להנאת כל הנוכחים. עוד רגע קט והאלימות המילולית הופכת לקטטה של ממש עם אגרופים. זה שהגיע אחרי החליט שהוא ממהר יותר מכולם, וזה שלפני בדיוק נתן למישהו אחר להכנס לפניו. כיון שעמדתי שם כמה דקות בכדי למלא את השאלון, ידעתי ששניהם גם יחד היו הרבה לפני, ורק זה שאחרי הגיע זה עתה.
מעשה טוב
הימני אומר: "הוא על שעון, כל דקה חשובה לו. אתה (כשהוא מעיף מבט של בוז) ודאי לא".
השמאלי אומר: "אני ממהר, ובכלל מי הוא ומי אתה?! יש לי קדימות" (או שמא "מגיע לי").
הבנתי עד מהרה שהם לא מתלוצצים, ואמנם אחוז תדהמה הייתי, אך אמרתי, "חברה, אתם פה לעשות מעשה טוב, ואלו שניים היו הרבה לפני".
הם לא ממש השתתקו, כי אם המשיכו את החבטות המילוליות. טוב שבינתיים הראשון סיים והימני נפסל מלתרום דם, ואיתי השמאלי לא רצה להתעסק.
זו הייתה ירית הפתיחה, בה למדתי שיש מעמדות שונים של העובדים במלון - אלו על שעון ואלו שאינם. אלו העובדים ה"נחותים" ואלו ה"מנהלים המאד חשובים".
מי אתה?
בינתיים, גבר אחר, מבוגר בהרבה, התחיל לנהל את העניינים - "את לא יכולה לתרום, שכן היית חולה", כך הוא קבע לפני כל הנוכחים לגבי בחורה צעירה שהסמיקה והאדימה. לא רק שזה אינו עניינו, אלא שהשאלון והתשאול עוברים בדיוק על דברים אלו. האם אותה עובדת רצתה שכולם ידעו שהיא קיבלה תרופה זו או סטירואיד זה? ודאי שלא.
כשהוא סיים איתה, הוא פנה אלי: "מי אתה ומה אתה בכלל עושה פה? אתה עובד? אורח"?
עניתי שאני מלוס אנג'לס, ובאתי לתרום דם.
"אין לך עסק פה, ועשינו טעות שלא הגבלנו כניסה מראש (הייתי ודאי היחיד באותו רגע מחוץ למלון). בכלל, אתה לא צריך להיות פה. עדיף שתשאר בלוס אנג'לס. אתה ממש חוצפן!"
כך אותו מנהל בכיר של המלון.
הכנסת אורחים
איני יודע אם הוא "בכיר," אך דבר אחד יודע אני בוודאות: אם אברהם אבינו היה נוקט בהכנסת אורחים כזו, לא היה קם העם היהודי. בהיותו בן תשעים ותשע, הוא ישב יום אחד "פתח האוהל כחום היום. וישא עיניו וירא והנה שלושה אנשים ניצבים עליו, וירא, וירץ לקראתם מפתח האוהל וישתחו ארצה. ויאמר, אדוני, אם נא מצאתי חן בעיניך, אל נא תעבור מעל עבדך. יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ. ואקחה פת לחם וסעדו לבכם, אחר תעברו". כך מסופר בספר בראשית פרק י"ח.
אברהם מלמדנו במעשה הכנסת אורחים מה היא: "וימהר אברהם האהלה אל שרה ויאמר, מהרי, שלוש סאים קמח סולת לושי ועשי עוגות. ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר רך וטוב ויתן אל הנער וימהר לעשות אותו. ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו".
כך אברהם אך לא כך במלון. שתיה - אין. בסקוויטים - אין (אלו שני דברים בסיסיים שבכל מקום - בין אם זה בתחנת התרמה או בתחנה המרכזית - יש, שכן חובה לשתות אחרי תרומת דם). אנשי מגן דוד אדום שהיו שם חמש שעות, לא זכו באוכל, סנדביץ' או פירות.
אך הקטטות, האלימות המילולית, גסות הרוח וחדלי האישים היו גם היו וניצחו על אותו אירוע ביד רמה.
ישב לו יום טוב, שדקר אותי והשגיח על זרימת הדם (שכן יש פרק זמן מסוים בו הדם הזורם צריך למלא את השקית), והחליט שמוטב שישתוק. מקיתונות של רותחים להן זכיתי הוא ניסה להתחמק. למעשה, היו אלו עובדי או מתנדבי מד"א שהיו צריכים לסיים את ההתרמה, שכן אם זה הוא המחיר שמשלמים עבור תרומות דם, עדיף להסתדר בלעדיהן.
ויעש להם משתה
הסתכלתי סביבי וחשבתי לתומי - זוהי הכנסת אורחים לתפארת, מבית מדרשם של אנשי סדום ועמורה. היתכן בבית המלון מרשת זו?
בספר בראשית פרק י"ט מסופר על הכנסת האורחים של סדום ועמורה. הצטרפו אלי לעיקרי הסיפור (ולא לפרטיו, שכן הפריצות בסדום ועמורה היא כה גרפית, שאין זה מקומה). וכך מסופר לכל הדורות: "זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד" (בראשית י"ח: 20).
"ויבואו שני המלאכים סדומה בערב, ולוט יושב בשער סדום. וירא לוט ויקם לקראתם וישתחו אפים ארצה. ויאמר, הנה נא אדוני, סורו נא אל בית עבדכם ולינו ורחצו רגליכם והשכמתם והלכתם לדרככם. ויאמרו לא, כי ברחוב נלין. ויפצר בם מאוד ויסורו אליו ויבואו אל ביתו, ויעש להם משתה ומצות אפה ויאכלו".
עד כאן, הכנסת אורחים בדרכו של אברהם. כך גם אני חשבתי כשנכנסתי למלון. אך ההתפכחות מתרחשת מיידית:
"טרם ישכבו, ואנשי העיר, אנשי סדום, נסובו על הבית, מנער ועד זקן, כל העם מקצה. ויקראו אל לוט ויאמרו לו, איה האנשים אשר באו אליך הלילה, הוציאם אלינו ונדעה אותם!"
ניבול פה
ממש כמו אותו מנהל בכיר, "מי אתה ומאין אתה?" עובד? אורח? אתה בכלל לא צריך להיות כאן".
אלא שבעת הנסיון שניסה אותם הקב"ה, היה לוט שיצא מביתו ונעל את הדלת אחריו. מוכן היה להקריב את שתי בנותיו "אשר לא ידעו איש... ועשו להן כטוב בעיניכם ("טוב" דוגמאת מה שקורה בגיהנום בניצוחו של השטן), רק לאנשים האלה אל תעשו דבר כי על כן באו בצל קורתי". אך שם, בסדום, כמו כאן, במלון, העובדים המקומיים נגשו "לשבור הדלת". אלימות כדרך חיים. ניבול פה. אפילו בשוק לא מדברים ככה. אפילו בהמות לא כך מדברות. רק שם בסדום, ובתל אביב במלון.
ואיה לוט? לא בקרב עובדי ומתנדבי מד"א ודאי לא בין עובדי המלון, רובם (אלו ה"נחותים" שעובדים "על השעון) מפחדים על עצם מקור פרנסתם ולא רצו לסכנו.
אך לא רק על סדום ועמורה חשבתי, כי אם גם על שני המרגלים שיהושע בן נון שלח ליריחו. בבואם שם ל"בית אישה זונה ושמה רחב", הם נשארו אצלה (בית מלון באותם ימים, הבנוי בחומה וחלונותיו משקיפים כלפי חוץ, כמו שכאן משקיפים על הים). מלך יריחו שנודע לו ש"אנשים באו הנה הלילה מבני ישראל לחפור את הארץ", שלח אל רחב וציווה: "הוציאי האנשים הבאים אליך, אשר באו לביתך, כי לחפור את כל הארץ באו" (יהושע ב:2-3). רחב הצפינה את המרגלים ואף עזרה להם לנוס על נפשותיהם בשלום, אך היא עשתה "חסד" זה עבור תועלת אישית ברורה: "ועתה השבעו נא לי בה', כי עשיתי עמכם חסד, ועשיתם גם אתם עם בית אבי חסד ונתתם לי אות אמת. והחיתם את אבי ואת אמי ואת אחי ואת אחיותי ואת כל אשר להם והצלתם את נפשותינו ממות" (שם 12-13).
נדהמתי, עד שנעתקו מילים מפי. כל מי שאי פעם למד את יסודות התורה הבסיסית ביותר בעסקים יודע שכך אסור, לא הגיוני ומזיק עד ביותר. אך בבית המלון כאמור, כלפי חוץ כולם רצים לשרתך, שדים לבושים שחור וענובים בעניבות ובחולצות יפות. שדים עם קרנים אדומות, שדים רותחים מכעס, קטנוניים ורגזנים, האוהבים לתקוף זה את זה ולהתייחס לזולת כאל אויב או כזבל.
והתרופה? כמו בסרטים מצוירים, היה צריך לקחת אותם אחד אחד ולנקות את פיהם עם הרבה סבון, סבון שעושה קצף, ולקרצף במלוא המרץ. הבועות היו מחרישות אותם, אלו שפיותיהם היינו מקרצפים, שכן היו אלו ממלאות אותן ומתחמקות, צפות להן זו אחר זו אל חלל האוויר.
אלא שלא בסרט מצויר הייתי. כל שרציתי ועשיתי היה לתרום מנת דם לשימוש כללי.
אוי לרשת שזהו בית מלון הדגל שלה בארץ. אוי למלון שאלו עובדיו. אוי לנו שאלו אנשינו.
ואני אובד עצות: הכיצד הגענו הלום? לא הגעתי בכדי לבחון "הכצעקתה", אך זה בדיוק מה שמצאתי. וכמו אברהם, כשהבנתי שאפילו עשרה צדיקים לא אמצא ("אולי ימצאון שם עשרה"), נדמתי.
