בסיפור "הדרשה", מאת חיים הזז, קובל יודקה שלעם ישראל בגולה אין היסטוריה. מאז צאתו לגלות הגויים עושים לו את ההיסטוריה, והעם יצא מן ההיסטוריה. ניתן לקבוע היום כשאנו בוחנים את תולדות הציונות, שהצהרת בלפור השיבה את העם להיסטוריה, והציבה לו את היעד להיות ריבון לגורלו.

ב-2007 חגגנו מאה ועשר שנים לקונגרס הציוני הראשון (1897). קשה להתעלם מכך שעשרים שנה לאחר קונגרס זה הופיע אחד מפירותיו, אלא שהרצל לא זכה לקצור אותו: הצהרת בלפור (2 בנובמבר 1917).

חזון הרצל והצהרת בלפור

המאבק של הרצל למען קבלת צ'ארטר על ארץ ישראל וההישג לתנועה הציונית עם פרסום "הצהרת בלפור" אינם צריכים לטשטש את תפיסתנו בעניין זכותנו על ארץ ישראל. הזכות קדמה לכל הצ'ארטרים ולכל ההצהרות.

"ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמתו בארץ ישראל של בית לאומי בשביל העם היהודי".

נוסח ההצהרה מזכיר לנו את הצהרת כורש (עזרא א, ג). בדומה להצהרת כורש, גם בלפור נתן הצהרה עקרונית בלי פירוט בעניין ריבונות וגבולות. כאשר משווים את נוסח הצהרת בלפור לנאומיו של הרצל, ההצהרה אכן נראית כהתגשמות חלום: "רק לאחר שיימצא בידינו הצ'ארטר הזה, שהוא צריך להכיל את הערובות הדרושות לפי משפט הכלל, יכולים אנו להתחיל בהתיישבות מעשית גדולה", כך נאם הרצל בקונגרס השלישי (1899).

הצהרת בלפור אכן הייתה דרושה אז, ואין לתאר מה היו פני ההיסטוריה בלעדיה. לא פלא שהערבים טורחים להזכיר לנו את חשיבות ההצהרה. היה זה הישג מדיני מרשים לתנועה הציונית, ומאז הפכה התנועה לגורם פוליטי מוכר בין העמים. חיים ויצמן, שעמד בסוד המגעים עם הממשל הבריטי, פרסם מיד "כרוז אל העם העברי" אשר נפתח במילים: "זהו יום מפנה חשוב בדרך לקראת עתידנו הלאומי". סוקולוב נצמד לחזון התנ"כי ולימי בית שני והצהרת כורש, והשתמש בביטויים נמלצים יותר: "בתוך סערה ואש נולדו שוב העם והארץ. המאורעות הגדולים של ימי זרובבל עזרא ונחמיה חזרו ונשנו". הצהרת בלפור פתחה תקופה חדשה ביחסים בין יהודים וערבים: מאז ההצהרה קיים מאבק מתמיד בינינו לבין הערבים למי הזכות על הארץ, למי הבעלות על הארץ.

הצהרת בלפור כמעשה של צדק היסטורי

בניתוח היסטורי שלאחר מעשה, תוהים רבים לפשר כוונותיו של הממשל הבריטי בהצהרה זו. לדעתנו, כל הסבר ריאלי-היסטורי ואינטרסנטי אין די בו כדי להסביר מדוע תתערב מעצמה זרה (זה היה מעמדה של בריטניה אז) לטובתו של מיעוט שולי בעולם. ההסברים על חששה של בריטניה מהגברת המעורבות של גרמניה הקיסרית בארץ ישראל והרצון לזכות באהדת יהדות העולם למען בעלות הברית אינם מספקים.

בהצהרת בלפור מדובר על "בית לאומי", ולכן יש הטוענים שכוונת בריטניה לא הייתה ליצירת מדינה יהודית. ניתוח כזה משליך את כוונות המדיניות הבריטית בממשל שקם לאחר בלפור, על הממשל של לויד ג'ורג' והלורד בלפור. היסטוריונים, אשר בדקו את הדברים מבחינה תעודתית, כבר הוכיחו את הכזב בטענות אלו (זאב לקויר, "תולדות הציונות", הוצאת שוקן, 1977).

בלפור עצמו הדגיש באוזני ויצמן את כוונותיו. בנאום שנשא בלפור ב-1922 נימק את ההצהרה בכך ש"יש לתת ליהודים את המקום המגיע להם בצדק בעולם, ועוול הוא שעם גדול יהיה משולל בית".

בין "בית לאומי" ל"מדינה יהודית"

השימוש במושג "בית לאומי" נעשה מכיוון שלא ניתן היה להשתמש בביטוי "מדינה יהודית", כאשר אין רוב יהודי בארץ ישראל ואין מקום לדבר על ריבונות. היו אז בארץ 50,000 יהודים לעומת 600,000 ערבים. הצהרה זו לא ניתנה כהצהרה משפטית אלא כהצהרה פוליטית, והתנועה הציונית התייחסה אליה כצעד טקטי לקראת מדינה יהודית, כהזדקקות להכרה בינלאומית בזכותנו על ארץ ישראל. ויצמן אף הסביר זאת בנאום בלונדון (1919): "לא דרשנו ממלכה יהודית, מפני שלפי מעמדנו הדל בארץ, אינה יכולה עדיין להינתן לנו". הוא הסביר את הדברים עוד לפני מתן ההצהרה כשאמר: "מדינה יש לבנות לאט-לאט, בהדרגה, בשיטתיות ובאורך רוח... הדרך להשגתה משתרעת על פני שורה של שלבי ביניים..."

לצערנו, עם השנים מעלו הבריטים בשליחותם ובמחויבותם להצהרת בלפור. נוכחנו בזאת בימי המנדט הבריטי על הארץ, כשהבריטים לא פעם סייעו לערבים במאבקם לסכל את הניסיון להקים מדינה יהודית. יש היום קבוצות בבריטניה המבקשות מחילה מן העם היהודי על ההתכחשות הבריטית להצהרה.

ועם זאת יש לומר בצורה ברורה: לא הצהרת בלפור הקנתה לנו את הזכות על הארץ, אלא הזכות על הארץ הניעה את בלפור לתת את הצהרתו, כמי שאָמון על תרבות התנ"ך. ועצוב שבריטניה, בתקופת המנדט על הארץ, מעלה בהצהרת בלפור ובמחויבות ליהודים.

עלינו לזכור שתעודת הזהות האמיתית שלנו (אם נרצה ואם נסרב) היא התנ"ך ולא הצהרות חסד של זרים. דווקא ועדה של משרד החוץ הבריטי קבעה ב-1920 בעקבות הצהרת בלפור: "ציונות התנ"ך קדומה היא, וראשיתה בתקופה הטרום היסטורית של עם ישראל".

חזרתנו לארץ אינה צריכה ראיות מהצהרותיהם של זרים. אילו היינו שבים לכך מכוח הצהרת בלפור בלבד, היינו בגדר פולשים לארץ לא לנו. הזכות שלנו לשוב לכאן היא זכות היסטורית ותרבותית. יש אכן חשיבות היסטורית מכרעת להצהרת בלפור כהכרה בינלאומית בזכותנו על הארץ, ועם זאת יש לזכור: הצהרה באה והצהרה הולכת. ארץ ישראל ועם ישראל לעולם עומדים.