פסק דינו של בית המשפט העליון בפרשת הולילנד הוא אחד הארוכים ביותר בתולדות המדינה, אם לא הארוך ביותר: 948 עמודים, למעלה מ-300,000 מילה. מבט על העמודים הראשונים - תוכן העניינים - מספק הצצה נדירה לאופן בו ביצעו השופטים את העבודה.

לשופטים סלים ג'ובראן, עוזי פוגלמן, ניל הנדל, צבי זילברטל ויצחק עמית הייתה משימה כבדה ביותר. פסק דינו של דוד רוזן במחוזי הוא בן למעלה מ-600 עמודים. הודעות הערעור ופרוטוקול הדיונים הוסיפו עוד 1,000 עמודים. במחוזי הוצגו 1,000 ראיות ונרשמו 12,000 עמודי פרוטוקול. כיצד ניגשים לכזה סופר-מגה-תיק?

הבעיה הוחמרה משום שלא ניתן היה לחתוך את התיק לרוחב. נכון שהוא מורכב משלוש פרשות, אבל פרשת הולילנד גדולה פי כמה מפרשות הזרע והמלח. בתיק משה קצב, חילקו השופטים את העבודה לפי משימות: מרים נאור עסקה במעשים שיוחסו לקצב, עדנה ארבל עסקה בעדויות השיטה, ג'ובראן עסק בעונש. בתיק הולילנד זה היה בלתי אפשרי.

בסופו של דבר חולקו המשימות לפי נאשמים, כאשר ג'ובראן והנדל כותבים שני חלקים כלליים: על התיק בכלל ועל שמואל דכנר בפרט (ג'ובראן) ועל עבירת השוחד (הנדל). עמית עסק בהלל צ'רני; זילברטל עסק באביגדור קלנר ואלי שמחיוף; הנדל עסק בדני דנקנר ומאיר רבין; פוגלמן עסק באורי לופוליאנסקי ובאורי שטרית; וג'ובראן עסק באהוד אולמרט.

לאחר שסיים כל שופט את חלקו, הוא העביר את חוות דעתו לעיונם של חבריו. אם לא היו חילוקי דעות - הם הצטרפו אליו. אם לא הסכימו איתו - כתבו החולקים חוות דעת משלהם. וכך קיבלנו את דעת הרוב של הנדל, פוגלמן, זילברטל ועמית בעניין אולמרט; את דעת הרוב של פוגלמן, עמית, זילברטל וג'ובראן בעניינם של דנקנר ורבין; ותוספת של הנדל בעניין לופוליאנסקי.

בחלוקה מספרית, עמית נשא ברוב הנטל כאשר כתב 27% מפסק הדין (259 עמודים) - שהתפרסם שבוע לאחר פסק דין רומן זדורוב, בו תרם למעלה מ-100 עמודים. פוגלמן כתב 21% (215 עמודים), הנדל תרם 19% (180 עמודים), זילברטל הוסיף 16% (150 עמודים) וחלקו של ג'ובראן - בנוסף לניהול עבודת ההרכב - הסתכם ב-15% (146 עמודים).