מדובר בדוא"ל ששלחה זקן ב-2.7.12 – היום בו סיפר דכנר בבית המשפט על אותה פגישה – לעורכי דינה, עופר ברטל ודב גלעד כהן. היה זה שנה וחצי לפני שהפכה לעדת מדינה, והדברים לא נאמרו לחוקרי המשטרה או לבית המשפט, אלא לאנשים הנאמנים עליה ביותר. זקן כתבה: "עובדה שלאחר פגישה מסוימת אחת שאלתי מה אהוד רצה ממך והוא סיפר לי שביקש כסף עבור יוסי ואני כעסתי שאהוד לא דואג לחובותיו הוא".

מדוע זקן לא אמרה זאת בעדותה במשפט הולילנד? משום שבאותה עת היא עדיין הייתה נתונה בהשפעתו הבלתי-חוקית של אולמרט. ההקלטות שחשפה זקן מתעדות בצורה חד-משמעית כיצד אולמרט לוחץ עליה שלא לחתום על הסדר טיעון ומבטיח לה סכומי כסף ניכרים אם תציית לו. כיוון שכך, לא אימתה זקן בעדותה את סיפורו של דכנר – ובסופו של יום אולמרט זוכה ומאסרו קוצר משש שנים ל-18 חודשים.

המדינה מצידה נהגה בצורה בלתי מובנת, כאשר לא ממש ביקשה מבית המשפט העליון להגיש כראיה את הדוא"ל. בתשובתה לערעורים בפרשה, בשתי פסקאות בתחתית עמוד 184, דיווחה המדינה על קיומו של הדוא"ל והוסיפה:

"בנסיבות דנן, עת נדונה הרשעת אולמרט, ובשים לב לטענות שמעלה אולמרט בנדון, לפיהן טעה בית המשפט קמא עת ביסס על יסוד דברי זקן בחקירתה ממצא עובדתי, מבקשת המשיבה מבית משפט נכבד זה, כי אם ישקול להתערב בקביעתו העובדתית של בית משפט קמא, לפיה השיחה הנדונה אכן התקיימה, כי אז ייעתר בית המשפט הנכבד לבקשת המשיבה לעיין בראיה החפצית (תכתובת הדוא"ל), ויורה על קבלת הראיה או יתן כל החלטה אחרת שימצא לנכון וזאת מכוח סעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי, המאפשר להורות על קבלת הראיה, בטרם יתן את פסק דינו בערעור".

הניסוח הזה היה חצי-הריון: המדינה מספרת לבית המשפט העליון שיש לה ראיה, אבל לא מבקשת בצורה מסודרת להגיש אותה. העניין הוא, שאין חצי-הריון: או שמבקשים או שלא מזהמים את ההליך בראיה שלא הוגשה. חוץ מזה, שופטי העליון אינם חייבים דין וחשבון לפרקליטות ולא צריכים לספר לה על התלבטויותיהם.

השופט ניל הנדל מתייחס לכך בפסק הדין: "כפי שהערנו במהלך הדיון שהתקיים בפנינו, אין זה מקובל או נכון לבקש הוספת ראיה בערעור כבדרך אגב, במסגרת התייחסות בעיקרי הטיעון. נותר הרושם, כאילו צד אומר 'אינני עומד על הבקשה, אך אם בכוונת בית המשפט לפסוק נגדי – דעו לכם כי יש בידי ראיות נוספות'. עם כל הכבוד, לא זו הדרך להגיש בקשה, ואין להציב מעין תנאי בפני בית המשפט.

"בכל מקרה, על-אף שעמדה זו הובהרה על ידינו במהלך הדיונים, המדינה לא טרחה להגיש בקשה סדורה ומנומקת לצירוף הראיה אף לאחר מכן. בשלב מסוים, כעבור מספר ישיבות, הודיעה המאשימה כי אם יש צורך להגיש בקשה, יש לראות את ההתייחסות בעיקרי הטיעון מטעמה כהגשת בקשה. התנהלות כזו אין להשלים עימה. בהינתן ההשקעה המרשימה של המדינה בניהול ההליך בפנינו, נראה כי דרך העלאת הבקשה לא נעשתה מתוך שכחה או רשלנות. הוספת ראיה בערעור היא בגדר חריג, ויש סדרי דין ברורים המכתיבים את האופן שבו ניתן לעשות זאת. המדינה לא פעלה על פיהם, גם כאשר הוער לה על כך.

"...מלבד המחדל הדיוני, נראה כי לא הייתה הצדקה לגופה לקבלת מעין-בקשה כזו בנסיבות התיק דנא, אפילו הוגשה כראוי. כך בהינתן העיתוי, מהות העניין ואולי אף הצורך להחזיר את הדיון לבית המשפט קמא אילו התקבלה הראיה ש'ביקשה' המדינה להגיש על-מנת לאפשר לסנגוריה חקירה בעניינה".

ייתכן שהעליון היה דוחה את הבקשה אילו הייתה מוגשת, כפי שאומר הנדל; ייתכן שדיון בבקשה היה מוליך את השופטים למסקנה אחרת, כפי שעשה כמעט אותו הרכב (כולל הנדל עצמו) בתיק טלנסקי. מה שברור הוא, שהמדינה פישלה כאשר לא ביקשה.

מכל מקום, נחזור לעיקר. אולמרט הצליח – כמו בסיבוב הראשון במשפטו בירושלים – לגרום לזקן לשתוק, והשתיקה הזאת שוב שיחקה לטובתו. אם למישהו עוד היה ספק האם יש להעמידו לדין על עבירות חמורות אלו, הספק הזה אמור להיעלם אחרי פסק דין הולילנד.