כל מי שמבקר בלונדון בפעם הראשונה, מרגיש חובה לעצמו לבקר ברחוב בייקר, בבית שנחשב ככתובתו של הבלש הנודע שרלוק הולמס בלונדון. עד כדי כך דמותו הפכה מדמיונית למציאותית בעיני ילדים, נוער ומבוגרים כאחד. כה ממשית הייתה הדמות שתיאר קונן דויל בספריו, עד שכולם מסרבים להאמין שמדובר בבלש ספרותי. הוא נחשב לבלש המפורסם ביותר, יותר מהרקול פוארו או ג'יימס בונד.
ההצגה "שרלוק הולמס - התעלומה הראשונה" חושפת במחזה שכתבו
שירילי דשא יחד עם הבימאי של ההצגה
רועי שגב, את ראשית פעילותו של הבלש כשהיה עדיין נער בפנימייה יוקרתית. ההצגה נפתחת עם הגעתו לפנימייה של התלמיד החדש ג'והן ווטסון. הוא מוצב לגור בחדרו של הולמס, שבתוך דקותיים בוחן אותו, ומסיק על החדש עובדות שונות מדהימות מתוך הבדיקה שהוא עושה. כשרונו הפנטסטי של שרלוק לחקור ולגלות דברים עשהו לשונה מכל התלמידים. אך חרף ייחודו ווטסון דבק בו מהרגע הראשון. כי שניהם היו בעלי אינטליגנציה מעל הממוצע, מקוריים ומעניינים. לימים, הפכו לצמד חוקרים, גם כשווטסון הפך לרופא, אך שילב את מקצועו בתחביבו.
בסצנה השנייה מתגלה לפתע שגביע הזהב, שבית הספר קיבל כפרס, והיה מוצג לגאווה בארון זכוכית נעלם, ובהמשך, הוא מתגלה חבוי בחדרו של שרלוק. מכאן החלו השניים לחקור ידו של מי הייתה במעל. כמו בכל סיפוריה של אגאתה כריסטי, שהושפעה רבות מכתיבתו של קונן דויל, יש חשוד אחד, ואחר-כך עוד אחד ועוד, והחקירה לגילוי האמת ממלאה את הצופים הצעירים והמבוגרים כאחד במתח, עד הסוף הטוב.
משחקם של כל השחקנים כה טבעי ומשכנע -
איתמר שרון מלבב כשרלוק, מלא קסם, ביטחון עצמי, גם אם לכאורה הוא יהיר. כי יש לו על מה להסתמך. הוא אינו מקבל דברים כמות שהם, כמו כל אדם רגיל, מה שמעצים את ההתרשמות ממנו. ג'והן -
איתן צלניק, חמוד כחבר הנאמן שעוזר ככל יכולתו;
עירית בלבן הכה רבגונית, כמנהלת הבית - מעולה כאישיות נוקשה ובוטחת, אך גם כאמה הנשית, הטובה של הנערה אליזבט, בה הם חושדים שגנבה והטמינה את הגביע בחדרו של שרלוק, בגלל היותה אויבתו. סיוון מסט היא אליזבט הנאה, הנערה שמאויבת, חוברת בהמשך לשניים עד לפתרון התעלומה.
בדרך, אנו פוגשים את אביה של אליזבט,
ערן בן צבי, המגלם גם את מנהל בית הספר וגם את אלפרד המשרת בביתו של שרלוק; את אחיה של אליזבט, ג'פרי -
יניב בומברג; את קלוד הטבח הצרפתי -
יובל כהן, שעושה גם את מזכיר המלכה, שכתרה נתון בסכנת גניבה; וכל זאת נתון בתוך תפאורה חכמה מתכווננת ומתחלפת במהירות של זאב לוי, עם מוזיקה של בן זיידמן (לא, אין שירים, כי זה לא מחזמר לקטנים) ותאורה של זיו וולושין - שמשום מה טכנאי התאורה לא טרח להאיר דיו גם את הצד הימני של הבמה, וחבל. חובה לציין את הדיוק באביזרים ובפריטים הכה אותנטיים מהתקופה ההיא, והצילום של שני הבלשים הקטנים/גדולים מדגים זאת היטב.
על הכל יש לציין את המחזה הכתוב בצורה כה קצבית, מרתקת ומלאת מתח ואת הבימאי רועי שגב שידע לממש את האווירה הנכונה וללכוד את תשומת לב הצופים מתחילת ההצגה ועד סופה לאחר שעה וחצי. חן בת ה-11 ושרון בן ה-16 נהנו מאוד מאוד מההצגה, כמו כל הגדולים שצפו בה. ההצגה מעוררת את החשק לשוב ולקרוא את "כלבם של בני בסקרוויל" ושאר ספריו של קונן דויל.
שאפו לתיאטרון
אורנה פורת שממלא תפקיד כה חשוב בהכנת הילדים והנוער לקראת החיים כצרכני תיאטרון מבוגרים. מה שלא היה קיים לפני שנים, כך שדור שלם בגיל הביניים חסר את הדחף להצגות כפי שיש לילדים שגדלו על התיאטרון שהקימה אורנה פורת ז"ל במיוחד לילדים ולנוער.
הצגה בלשית מרתקת ומומלצת ביותר.
