השוק של סעידה

אני, כמובן, מקנא בסעידה ובסיפורי השוק בפתח תקוה. הסיפורים מתובלים בממתקים שיוצאים להם הפלא ופלא ממחבואם בכוננית או בארון ומוגשים בצלחות כה רבות שהשולחן כולו מתמלא עד מהרה. דברים מופלאים, טעמים זרים, אוכל של מקומות רחוקים, עדות אחרות, ימים אחרים. אני מושיט יד, ועוד פעם, ועד מהרה הבטן מלאה אך איני יכול להפסיק. כל ביקור אצל סעידה הוא בשבילי חג!

סעידה הבטיחה לי, פעם אחר פעם, ביקור מודרך בשוק של פתח תקוה, כך כל אימת שאני קופץ לביקור בארץ. אך הפעם היא פשוט לא הייתה בקו הבריאות. לא שזה עצר בעדה, שכן בשביל לקיים הבטחה וכדי להטיב עם מישהו היא תעשה הכל (ובאמת לא משנה לה איך היא מרגישה, מבטלת היא את עצמה עבור האחר), אך אני לא הייתי מוכן לשמוע על כך.

בכלל, הגעתי בדיוק ביום פריצת האינתיפאדה השלישית, זו שעדיין אין אנו יודעים להחליט אם זו ״אינתיפאדת הנוער״ או ״אינתיפאדת הרשתות החברתיות״ (ויש שוטים שעוד טוענים שדבר אינו מכוון ומאורגן, שפיגועי הטרור הם פעילויות של בודדים; אכן, גם פיגועי הטרור בארה״ב הם, לדברי הנשיא החכם שלנו, ״אלימות של מקום עבודה״). אך אני בחרתי בשם אחר, ובו אני דבק: ״אינתיפאדת הסכינים״, או לפי דברי הטרוריסט הראשי בראשות: ״זו סימפוניה של דם!״. הסימפוניה של דם כה ערבה לאוזני הערבים המכנים עצמם ״פלשתינים״, בעוד אנו משלמים בדם יהודי שנהפך - כך נראה - להפקר. טרור, מטרתו לשבש את הלך החיים הרגיל, אך בארץ הישראלים עומדים בכל הצרות והקשיים, בפיגועי טרור שהיו גורמים לי להסתגר בבית ולא לצאת.

לא אשכח את האינתיפאדה הקודמת. בישראל המשיכו החיים, שכן יצר החיים חזק מכל דבר אחר, ובכל זאת התפוצצו אוטובוסים. עד היום, כל אימת שאני עולה לאוטובוס, אני מסתכל בהערכה רבה - אמיתית וכנה - בנהג (ולעיתים נדירות אני נתקל בנהגת אישה). איך הם עמדו בכך?! איך הם המשיכו לבוא יום אחר יום לעבודה?! וממשיך אני לחשוב: לו רק הייתי יכול לשאת תפילת דרך מיוחדת שהייתה הופכת במטה קסמים ל״כיפת ברזל״ שתגן עליהם כולם!

החלטתי לצאת לשטח ולבדוק. כאמור, היה זה בימים הראשונים של האינתיפאדה השלישית, והייתה זו הזדמנות לשלב משאלה כמוסה בליבי (״יום שישי בשוק של פתח תקוה״) עם מסע לימודי: איך מתמודדים הקונים לשבת עם הפחד שמישהו יתחיל במסע שחיטות - שחיטה של אנשים בשר ודם! את הדרך מרחובות לפתח תקוה עשיתי באוטובוס, והייתה זו כמעט נסיעה פרטית עבורי. עד מהרה הייתי שקוע בשיחה עם הנהג, בעוד האוטובוס גומע את המרחק כגמל. כמובן שלא העזתי לדווח לאי מי את שזומם אני לעשות. כבר הייתי מקבל על הראש, זאפטה מפה ועוד אחת משם: ״נפלת על הראש? אין לך מה לעשות? בחוץ טרור, ואתה מתעקש לנסוע לפתח תקוה? בשביל מה, משעמם לך?״.

אמנם חלפו מספר חודשים, חצי שנה בדיוק, והנה כמובן התגלתה הסיבה. ארי התכוון מלכתחילה לשתף אתכם - קוראיו הנאמנים - ולהזמינכם להשתתף איתו באותו מסע לשוק של סעידה!

היה זה יום שישי בבוקר, יום בו מעטים עובדים בארץ. הכבישים ריקים, ועוד היה נוצר רושם (מוטעה) שתמיד ככה, שממקום למקום ניתן להגיע כהרף עין, כי אין מכוניות ואין תנועה, והכבישים כולם פרטיים לגמרי. כשהגענו לפתח תקוה, ל״תחנה המרכזית״, הסתכלתי מסביבי בהשתאות. לפני כמעט שלושים שנה המקום נראה...בדיוק אותו הדבר! השינוי היחיד - גדר המקיפה את המתחם ונוסכת הרגשת ביטחון. באותם ימים עברתי כאן בדרך להכנה חיילית של חיל-האוויר לקורס קצינים. עתה, אני בדרך לשוק! משוגע. פשוט, משוגע! בשביל מה אני צריך את זה? האם השוק של יום ראשון בבוורלי הילס לא טוב מספיק בשבילי? רק צרות אני מחפש!

מהתחנה המרכזית באו לקחת אותי לסיור מודרך בשוק. לא פחות ולא יותר מחברה טובה שלמשפחתה נכסים רבים בשוק - דוכנים, מגרשים צמודים ועוד. המשפחה כולה מסודרת, הם וילדיהם ונכדיהם. אני עוצר בעד עצמי שלא לקנות כל שאני רואה, אך מדריכתי עושה בדיוק כך. מדי יום שישי היא מגיעה, מצפון תל אביב במיוחד, לשוק הילדות שלה, וכאן היא קונה וקונה. חמש נפשות עליה להאכיל, וכל בעלי הדוכנים חברים טובים שלה! (חסר להם שלא יהיו, אז יהיה להם עסק עם המשפחה!) צמד חמד אנחנו, היא מובילה, מציגה, מכירה בפני את כל חבריה, ובלי יודעין מגינה עלי - שכן, אני התייר. יתר על כן, אני מעופף, ברקיע השמיני ממש (או שמא זהו הרקיע השביעי?).

לרגע היא עזבה אותי, ואוי - ארבעה פירות מנגו ענקיים, ירוקים, בשרניים, מבטיחים הנאה מושלמת ממש, מוצאים דרכם לשקית לבנה ענקית (אני נהנה משפע השקיות, ירוקות וורודות, כתומות, צהובות, אדומות ולבנות, שכן כאן בלוס אנג׳לס כבר אין כאלו, או שצריך לשלם עבורן!). שנייה נוספת היא מפנה מבט, ואני בוצע לי כמה בננות מאשכול ענק. טראח! בעל הבסטה פותח את פיו בצעקת שבר: הכיצד העזתי! אסור בתכלית האיסור. אין להפריד בננות - חייבים לקנות את האשכול כולו. אני הייתי המום, עמדתי והסתכלתי בחוסר הבנה. הלא כאן בסופרמרקט ניתן לבחור בננה-בננה, ואין כל בעיה להפריד. בכלל, אני משלם לפי משקל, אז מדוע שזה יפריע?

אני מנסה להבין: כשפירות נמצאים בקופסא, ניתן להניח שלמעלה היפים יותר ולמטה פחות, וחייבים לקחת את כולם. התרגלתי שמכריחים אותנו לקבל יופי חיצוני ובררה למטה. אם מדובר בפירות או בירקות בתפזורת, מסוג עדין במיוחד, המוכר לא רוצה שעל-ידי המישוש והנגיעה נפגע בפרי או בירק עצמו. הגיוני ומקובל (ולא אעיר שידי המוכר עצמו גורמות לחבורות ולצלקות, אך זה כנראה מותר). אך כאן זה הוא אשכול ענק, והבננות כולן ירוקות וקשות, וודאי שהוא לא מנסה לסדר אותי או אני אותו - לפי משקל אני משלם. עד שהבנתי: אולי הם מכריחים את הקונים לקנות יותר? אך מה אכפת להם? אקנה אני את שאני צריך, ויקנו אחרים את שהם צריכים, עד שכל המלאי יאזול.

מדריכתי הנאמנה אצה להצלתי. מיד הוסבר לבעל הדוכן שאני יצור מהחלל החיצון, ״מבוורלי הילס הוא בא לבקר אותנו, מלוס אנג׳לס הרחוקה, והוא פשוט לא מכיר, לא יודע, לא רגיל. עבירה שעבר בתום לב הייתה, ואיתך הסליחה!״. טוב שלבעל הבסטה אחיינית בלוס אנג׳לס, ועד מהרה הפכנו לידידים טובים, שכן אולי הוא עוד יזדקק לי. כמובן שהצטרפתי מיד לבקשת הסליחה, שכן לא רציתי לקלקל את היחסים הקיימים - ואני רק מבקר למספר שעות ולא עוד. בכלל, הוצאתי מיד שלל שטרות וקניתי את האשכול כולו - העיקר להחזיר את השלום על-כנו.

אך הסליחה שביקשתי הייתה מכוונת ולא מהלב. פעם בשבוע, כשאני קונה בננות בסופרמרקט, אני נזכר בתדהמה ובכעס, איך העזתי להפריד את הבננות מהאשכול כולו! מהר אני מסתכל סביב, שכן שם בשוק הייתי מוקד המהומה, ואילו כאן, החיים זורמים על מי מנוחות, לא הפרעתי שלוותו של אי-מי בעת שבררתי בננה מבננה, מתענג על היכולת לקטוף אחת מאשכול זה, אחת מאשכול אחר, שתיים משם ועוד שתיים אחרות. ללא חשבון, ללא מנהל שעומד מעל הראש עם שוט מאיים בידו...

מדוכן הבננות במרכז השוק המשכנו לקנות טחינה, ישר מהשטחים (מילה שלהם, לא שלי), ומיד התרעמתי: הם אותנו מחרימים, אז מדוע אתם מוכרים את הטחינה שלהם? או, הכיצד טעיתי. כאן התאפסתי עד מהרה - הם מוכרים כי אנחנו קונים! אפילו מדריכתי הנאמנה והמודאגת (עכשיו אני באמת עושה צרות צרורות) קנתה כמה מיכלי פלסטיק גדולים: אין כמו הטחינה הזו! אפילו לפתות אותי היא ניסתה, אך אני בשלי: אקריב את אהבתי לטחינה טובה ומשובחת, לנסות דברים ממקומות שונים; ישנה מספיק טחינה מתוצרת יהודית!

היה שם דוכן של בקלאוות, עם בחורצ׳יק ערבי, נער ממש, ללא קונים בכלל, ולידו דוכן של ירק (בצל ירוק, צנוניות, וכדומה) הומה אדם. הישראלים כעסו על האינתיפאדה, אז את הבקלאוות החרימו - או שמא היה זה את המוכר - אך את הטחינה הם קנו.

המוכר בדוכן הירק, בחור ישראלי עם כיפה, עמד עם סכין ענק ביד, וכבר התנהלה שיחה קולנית ״שרק יעזו (הטרוריסטים) לבוא לכאן!״. המקום המה מאנשים, כי בשעת צרה מסתבר שאנחנו בכל זאת דבקים זה בזה - יהודים ביהודים.

כך מגלה אני כל פעם מחדש שמעז יוצא מתוק - ומתגלה הישראלי הטוב והיפה. פתאום כולנו עם אחד, משפחה מורחבת אחת, וכולנו ערבים זה לזה. ממשיך אני בסיור (בשלב זה הידיים שלי מלאות בשקיות כמובן), פה שומע על המוכרת שמוכנה לבוא איתי לחו״ל, שם מזמין את עצמי להיכנס להתרשם מהמלאי בחדר האחורי. כאן טועם ושם פשוט מסוחרר - מהשפע, הריחות, הצבעים, הקולות והשפות.

שוק פתח תקוה ללא סעידה הוא ודאי לא מה שדמיינתי. את כל פינות המסתור והחמד ודאי לא גיליתי, אלה שמורות לפוקדים את השוק דרך קבע, מזה עשרות שנים, וסעידה בראשם. אפילו מדריכתי לא למדה את כל רזי השוק וסודותיו הכמוסים ביותר. אלו שייכים לדור הקודם.

באותו סיור מצאתי את ארץ ישראל, זו שמסרבת להסתגר בבית, שכן חייבים לצאת לעשות קניות לשבת. ישראל שלא מוכנה להוריד ראשה בכניעה, למרות הסכנה הטמונה בכך. ישראל של אנשים פשוטים, כמוני וכמוך, ואחרים שמנת חלקם לא בהכרח שפרה עליהם. ובכל זאת, זו ארץ ישראל שאנשיה דואגים זה לזה, ושיש להם, מתחת לכל החספוס, לב אנוש, לב פועם ודואג, לב יוצא מן הכלל. רק כמה חבל שהוא מסתתר לרוב, וצריך אינתיפאדה להוציאו ולהראותו לתפארה!

מחכה אני בכיליון עיניים לביקור הבא, עם סעידה לצידי, ביקור נוסטלגי בשוק אם המושבות. אולי אפילו תסתיים האינתיפאדה עד שאגיע לאותו סיור מיוחל, אולי אפילו יגיע השלום הנכסף, האכזב, המאתגר אותנו כל כך? הוא והמשיח יחדיו!