השופט: הרשם הבכיר בנימין בן-סימון, בית משפט השלום בירושלים

המועד: יום שלישי, 9.2.2016, שעה 11:30

הנושא: תיקים אזרחיים


מחלוקת בין עורכי דין על שכר טירחה - זה מה שהעסיק את הרשם הבכיר בנימין בן-סימון כאשר נכנסתי לאולמו. עורך דין שייצג עמותה שעתרה לבג"ץ בנוגע לזכויות נכים, תוך הצגת עניינה של נכה אחת, תובע את השכר שקיבל משרד אחר שהחליף אותו בהמשך הדרך. בא-כוחו של הנתבע חוקר עורכת דין ממשרדו של התובע, כאשר בן-סימון שם לב לכל פרט: "היא השיבה וזו תשובתה", הוא מתערב כאשר אותה שאלה נשאלת בפעם השלישית. "תשיבי מה שאת יודעת, מותר לך לא לדעת", הוא אומר לעדה בטון מרגיע.

בא כוח התובע מבקש לפחות 50 דקות לחקירות נגדיות, אך בן-סימון מסרב: "יש לי סדר יום עמוס. הייתה לכם שעה, הייתם צריכים ללכת מראש למסלול של תביעה רגילה. יש לך 30 דקות, עשר דקות לכל עד. סיכומים תגישו בכתב". למרבה הצער, בן-סימון לא ממש יעמוד בעצמו במגבלה הזאת.

כעת מעידה הנכה שבשמה הוגשה העתירה הזוכה. "הוא שאל אותך שאלה פשוטה. אני שואל", מפשט עבורה בן-סימון את שאלתו של בא-כוח התובע. "האם העתירה התקבלה וקיבלתם 25,000 שקל?". עד מהרה נאלץ בן-סימון להציב גבולות לבא כוח התובע. תחילה הוא מסמן לו בתנועת יד שיאפשר לעדה להשיב, ולאחר מכן הוא דופק קלות על הדוכן: "רגע, רגע, אני מבקש שתדבר אליה יפה, כי אתה מגיע לטונים ו-ווליום, והיא אישה עדינת נפש, וזה חשוב. ארבע דקות נשארו לך", מזכיר לו בן-סימון. הלה מוחה שוב על שקיבל רק חצי שעה, ובן-סימון עונה לו בשקט.


"זה כבר תביעה גדולה"


הקו המרגיע של בן-סימון נמשך כאשר עורכת הדין שהעידה מטעם התובע מבקשת שיירשם בפרוטוקול שבא כוח הנתבע עשה לעדה סימן. "אני לא נכנס לזה", הוא משיב לה. בן-סימון מנסה לזרז את העסק: "כל הזמן של השלושה [שלושת העדים] לקחְתָ פה", הוא אומר לבא כוח התובע. "שים לב שזה כל הזמן חוזר, אתה שואל אותו דבר והיא עונה אותו דבר.

"אני מציע ברצינות שנמשיך במועד אחר, אני לא יכול. גבירתי הנכבדה", הוא מפסיק את העדה שנכנסה לדבריו, "אני מדבר פה. כשאני אתן לך רשות, את תדברי. זה [הזמן] כבר מעל ומעבר. זה כבר לא תביעה בינונית [מבחינת הזמן], זה כבר תביעה גדולה. עשר דקות וזהו. לאחר מכן נדחה את הדיון".

כאשר החקירה נמשכת, אומר בן-סימון לבא כוח התובע: "הדברים ברורים". הלה מנסה לגנוב הישג קטן: "ברור שעורך דין אחד עבד ואחרים רוצים את שכר הטרחה", אבל בן-סימון ערני: "אל תשים דברים בפי. אמרתי שהם ברורים מבחינת מה שהיא אמרה".

העדה מגיבה לאחת השאלות: "אתה רוצה לשגע לי את השכל", ובן-סימון שוב מתערב: "גבירתי, כמו שביקשתי ממנו, כך תשיבי לו". בהמשך מתלוננת העדה: "אני אקבל ממנו התקף אסטמה בעוד דקה". בן-סימון אינו מצליח להימנע מלחייך ומרגיע אותה: "גבירתי, יש לך עוד שלוש דקות".

כאשר בא-כוח התובע מבהיר שהוא נאלץ - כלשונו - להמשיך בשאלותיו, חותך בן-סימון: "אז אנחנו נדחה את הדיון. נאלץ להיפגש בפעם אחרת. ננסה להתחשב בכל הנוכחים". הוא מכתיב החלטה: "אני מנחה את המזכירות לשבץ את הדיון קרוב ככל האפשר, לפי תקנות סדר הדין האזרחי ועל-פי נוחות הצדדים, לרבות הגברת" - העדה הנכה, הנאלצת להתנייד בכיסא גלגלים במבנה המאוד-לא-מותאם של בית המשפט. "אני ממש אלך לקראתך", הוא מבטיח לה, ואכן לבקשתה מורה לקבוע את הדיון לאחר השעה 12:00.


"אני מומחה במו"מ"


"עכשיו תגידו לי כמה זמן אתם צריכים בשביל לגמור את הדיון הזה", פונה בן-סימון לבאי-כוח הצדדים. "יהיו לי סיכומים בכתב למשפט המאוד מסובך הזה". בא-כוח התובע מבקש להפנות את תשומת ליבה של העדה לכך שהיא עדיין בחקירה, אבל בן-סימון לא מתרגש: "יש לה חוש הומור מצוין, אני רואה שאת מבינה הרבה דברים". העדה מציעה לבא כוח התובע שיבוא לדיון הבא מצויד בכדור הרגעה, ובן-סימון מעיר מיד: "לא, לא" - והיא מתנצלת.

התרומה החשובה ביותר של בן-סימון היא בכלל בדקות שלאחר הדיון. "יש אפשרות רצינית שתדברו?". הוא יודע שהתובע ביקש 25,000 שקל, ועדת השכר בלשכת עורכי הדין קבעה שיקבל 10,000 שקל, ואומר: "הפער לא כל כך רציני, אני חושב שאפשר לדבר. אני מומחה במו"מ, אני עם תואר שני במו"מ ויישוב סכסוכים. אזמין אתכם לפני זה [הדיון הבא], לדיון בלי הצדדים, ואני משוכנע שנוכל להגיע להסכמה.

"ואתם יודעים למה זה חשוב? בשביל לחסוך לגברת את זה. אני חושב איך לחסוך לה את ההגעה לבית המשפט המסובך הזה, שבנוי לימי הטורקים" - מוצא בן-סימון בחוכמה עילה שאיש אינו יכול להתנגד לה. בא-כוח הנתבע שואל אם אפשר לקבל עכשיו חמש דקות, אבל לבן-סימון יש לוח מלא והוא משיב: "אני חייב לצדדים. אני אזמן, נשב ברוח טובה ואני משוכנע שאפשר להגיע לפשרה".

עמיתו של בן-סימון, הרשם אופיר יחזקאל, נכנס לרגע לאולם, ועד מהרה מתברר לשם מה: בן-סימון מודיע לצדדים באחד מתיקי התביעות הקטנות, בהם הוא מתחיל לדון כעת, שהעביר את התיק ליחזקאל. גם ככה הוא בפיגור משמעותי בלוח, ומתחיל רק ב-12:20 את הדיון שנקבע ל-11:50.


"אל תעזור לה"


בן-סימון מסביר לצדדים מהי תביעה קטנה ומוסיף: "מה שחשוב מאוד זה לכבד זה את זה. כאשר אחד מדבר - השאר שותקים ומכבדים אותו". מדובר בתביעה בעקבות תאונת דרכים, ובן-סימון אומר שחשוב לדעת כיצד קרתה ושעל הצדדים להראות לו בעזרת מכוניות הצעצוע שברשותו.

הוא פונה לתובע: "אם יש דברים בערבית, תגיד ואני אעזור לך. אנא בּיחְכּי עָרָבּי [אני מדבר ערבית]. תדבר בעברית, ואם יש דברים מסוימים - תגיד בערבית". אלא שהתובע, בעלה של התובעת, כלל לא נכח בתאונה, "אז תן לה לדבר", מורה לו בן-סימון. התובעת מציירת את האירוע, בן-סימון קורא לנתבע שיעמוד גם הוא ליד הדוכן, ומנסה שוב להרגיע את הבעל: "אל תעזור לה, כי לא היית שם", הוא אומר לו בחיוך. כאשר הבעל מתערב שוב, בן-סימון מושיב אותו. לא להרבה זמן, כי אחרי רגע הוא נאלץ להזהיר אותו: "אני מבקש ממך לא להתערב, אחרת אוציא אותך מהאולם. לא לשחק אתי".

בן-סימון מאפשר לתובעת לענות בערבית, הוא גם שואל אותה בערבית ומתרגם לצדדים האחרים. לנציגת אחת מחברות הביטוח הוא מעיר: "היא תעיד את מה שהיא חוותה, את לא תעזרי לה, ואחר כך אנחנו נשקול איך העדות נראית. מבחינתה, זה מה שהיא עונה". כעת נאלץ בן-סימון להוציא את הבעל מהאולם, לאחר שהלה ענה לנציגת חברת הביטוח. לבסוף העסק מסתבך: עולה השאלה מה בדיוק אמרה התובעת במשטרה, ובן-סימון קובע הפסקה של עשר דקות כדי להזמין מתורגמן - וזה אחרי שחרג בהרבה מ-20 הדקות שהוקצבו לכל תיק.


השורה התחתונה: היסודיות והסבלנות של בן-סימון ראויות לציון, אם כי הן באות במידה רבה על חשבון היעילות ומביאות להתמשכות יתר של הדיונים, הרבה מעבר לזמנים שנקבעו להם. אחת משתיים: או שיתייעל או שיורה למזכירות לקבוע מועדים מרווחים יותר.

יעילות: 6.

מזג שיפוטי: 9.