"המים זוכרים" העולה בבית צבי ברמת גן היא דרמה קומית שנונה, מרגשת וצובטת בלב מכמה טעמים. המחזה נכתב בידי שילה סטפנסון ועלה לראשונה בלונדון ב-1996. 4 שנים לאחר מכן זכתה ההצגה בפרס על שם לורנס אוליבייה וגם נבחרה להצגת השנה בבריטניה.
המחזה עלה בארץ בבתי ספר למשחק, הופק לסרט קולנוע ועלה גם בתיאטרון בית ליסין עם
תיקי דיין, דפנה רכטר,
אילן דר, מיכאלה עשת, שרון אלכסנדר ועדי לב.
ההפקה העולה בבית צבי היא מרגשת גם בזכות אחד הליהוקים, שכן בתה של השחקנית המנוחה עדי לב, שנפטרה לפני 10 שנים ממחלה קשה, משחקת עתה בהצגה באותו תפקיד שאותו גילמה אימא המנוחה, בהצגה בבית ליסין לפני 16 עשר שנים.
העלילה מספרת על שלוש נשים המגיעות להלוויה של אימן. האחיות תרזה, מרי וקתרין הן שלוש אחיות שונות זו מזו ופטירתה של אימן מכנסת אותן שוב בבית ילדותן. מרי היא רופאה שנוצרת סוד גדול בעברה והיא מנהלת רומן עם רופא נשוי. תרזה הבכורה נשואה לפרנק והם מנהלים עסק לממכר תוספי תזונה. קתרין הצעירה היא תוססת ומחפשת את עצמה וגם אהבה אמיתית.
ברקע מרחפת דמותה של האם, ויולט (וי) המתגלה רק לפני מרי, והעושה עימה חשבון נפש ארוך שבסופו של דבר האימא סולחת לה.
טל צ'רנובסקי מגלמת את דמותה של האימא והיא מגישה משחק מרשים ודמותה כשל ציור עז מבע ודרמטי. טל מוצלחת בתפקיד.
ההצגה היא בעצם קונצרט תיאטרלי של שלוש שחקניות צעירות ומבטיחות.
משחק נפלא
שירלי לב ורטהימר מגלמת את מרי, התפקיד שגילמה בשעתו אימה המנוחה על הבמה. שירלי מגישה משחק רב עוצמה, מרגש ומפעים. היא מצליחה לרגש מאוד בעיקר בקטעים עם בן זוגה מייק, וניסיונותיה לגלות מה אירע לסוד שהיא נצרה שנים רבות ועתה הזמן לחשוף אותו.
לינוי ארליך המגלמת את קתרין מגישה משחק נפלא, מרגש, מצחיק, כואב ומוצלח באופן מיוחד. לינוי היא חיית במה, פרפורמרית ואין ספק שיש לה פוטנציאל נהדר.
חן גור-אלי מגלמת את תרזה במשחק יוצא דופן ביכולת הדרמטית והנוקבת. חן היא שחקנית מצוינת. היא נהדרת במספר מונולוגים שהיא משוררת אותן בשצף קצף נפלא.
רועי מלכה מגלם את הרופא מייק, המנהל רומן עם מרי בעוד אשתו חולה ומרותקת למיטה, כביכול. רועי מצליח לארוג משחק משובח ומצטיין הפוסע בין המסלול הזרוע אבנים בדרך לא ברורה אל תכלית התנהגותו.
רשף ספר הוא פרנק בעלה של תרזה, המנסה ליישר תמיד את ההדורים,רשף מפגין משחק רושף ומוצלח ויש לו כישרון משחק מעולה.
אחת מנקודות התורפה של המחזה הייתה העובדה שהוא מהלך על חבל דק שבין קומדיה לדרמה רצינית, כואבת ומייסרת על יחסים וזיכרונות. בשעתו התייחסו המבקרים להצגה שהייתה בבית ליסין וציינו לשלילה את האובר מצחיקנות של תיקי דיין בהצגה. לדעתי, אין קשר בין משבי צחוק לבין הצגה רגישה ומרגשת
ובהחלט מדובר בהפקה מוצלחת מאוד, המותירה טעם טוב בזיכרון. עם זאת, מדובר בהצגה המשתרעת על פני שעתיים וחצי והכוללת הפסקה של 10 דקות (בדקתי). ייתכן שהיה ראוי לקצר, לכווץ ולהתאים את ההפקה למשך זמן קצר יותר ונטול הפסקה.
סביון ליברכט תרגמה את המחזה והשפה עדיין קולחת ועכשווית. גילי אמיתי הצליח בליהוק משובח והעלה הצגה מעניינת, מותחת ושזר בה מספר תמונות בלתי נשכחות.
דלית ענבר עיצבה תפאורה מינימליסטית ויפה של חדר שינה בבית אנגלי טיפוסי. דלית עיצבה גם את התלבושות היפות ובמיוחד את בגדיה של לינוי, גם של זוג הנעליים ההזוי והייחודי. אורי רובינשטיין עיצב תאורה נאותה ואפי שושני אחראי לעריכה המוזיקלית הנוסטלגית.
הדבר היחיד שנותר תעלומה בעיני הוא מנין הצליחה ההפקה להשיג משאבת ואקום להגדלת שדיים, חסרת ערך מדעי כמובן, המככבת בראשית המחזה?
