נראה שהמחבר לא הוכה בחרדה גדולה מדי כאשר כתב את הספר, כי ניכר בו שרוחו נותרה איתנה למדי על-אף הכול, ונראה שבסופו של דבר גם שרד את מלאכת עצמו. כי בכתיבתו הוא לא נתפס לפאתוס, אולי מתוך אמונה שזה לא יקרה. וגם אם זה אכן יקרה, הרי לא ייאמן שהנשים היפות והעדינות, הרכות והחמלניות ברובן שמוכרות לנו, תהיינה קשות אלינו כל כך עד כדי הגלייתנו לאי יווני בודד שנחכר על ידן, שנשמר על-ידי חיילים יווניים שכירי חרב, זרים שאין בם רגשות כלפי הגברים באי מחוסר כל פוטנציאל לאפשרות של בריחה.
אבל אולי הוא בונה גם על כך שהמשפחות של הגולים יתעניינו לבסוף בגורלם, במידה ולא ישובו, ויקימו צעקה. לפחות אם הן עדיין רוצות בשובם. לאחר הכול, היות שכל רכושו של השפוט המגורש עובר לזכותה הבלעדית של האישה והוא נותר בלא כלום, שמא לא כל אישה תרצה בגבר שנעשה חסר-כל, בגלל נידויו וענישתו, ולאחר שהוכתם כך בחברה האנושית החדשה שנבנתה וטבעה אות קין על מצחו.
גיבורנו, המחבר, שמביא את סיפורו של האי המוזר הזה שנשים מגדריות מנהלות אותו באכזריות, מאזכר פעם ופעמיים את מחנה השבויים היפני שב"גשר על נהר קוואי". הוא מתאר את היִראה הגדולה של הגברים הגולים, שמוטלת עליהם משמעת חמורה ואיסורים שונים עד כדי איסור לדבֶּר בלא ש"המדריכות" חמורות הסבר שלהם פונות אליהם. שאם לא כן הנם נענשים, כאמור, בסדרת "תיקון" או "שיפוץ", שלא ברור מה עולה בגורלם, או שבים מוכים ושבורים בנפשם.
"הטילו עלינו לשטוף רצפות, להדיח כלי (בידיים!) למרק כלי חרסינה וכלי כסף, לאפות ולקרצף תבניות אפייה וסירים... אלא שאז בא הערב, ובאמצע המקלחת הושמע בכי קורע לב של תינוק, וקול בס של גבר קרא: 'מטומטמת! את לא שומעת את התכשיט שלך בוכה?! מה את משתכשכת באמבטיה? צאי אחת ושתיים ותני לו שד שיסתום את הפה!'" (שם, עמודים 63-62) - זאת הקלטה כמובן, אך הם מזנקים מן הרחצה אל הילדים (הבובות) כי להניק אותם ולהשקיט אותם.
מסדרונות השלטון
חודשים ארוכים של חניכה מחדש על האי המבודד ההוא נמשכת הסדנה כשלב ראשון, ומי שלא יצלח אותו צפוי להישאר עוד ועוד באי, כאשר גורלו של מי שלא מתחנך לא ברור. ככל הנראה, ולמעשה באופן ודאי למדי, הושפעה תנועת מהפכת הנשים מדבריהן של אלו מפורסמות שאמירותיהן חלחלו ועשו את שעשו. אבל גם בגינם של מי שהצביעו בכנסת לטובת העניין, גברים גם, היות שלא ראו בו חומרה בהתחלה, אולי מתוך יהירות מחשבה שנשים לא תוכלנה לפגוע באמת בגברים. וגם אם לא כל הנשים אהבו זאת בתוכַן, הרי שלרוב לא העזו לצאת כנגד אותן שיושבות במסדרונות השלטון. זאת גם היות שמדרכו של רוב דומם להיות סביל ושל מיעוט שולט ובעל כוח להכתיב ולחוקק את חוקים - ויהיו אלה החוקים המוזרים והגרועים ביותר.
המחבר מביא ציטוטים מספריהן ומהצהרותיהן של אותן נשים מפורסמות, שדבריהן אכן סחפו למקום קיצוני את כל מי שיש בה טינה או דעה שלילית כלשהי כנגד הגברים. בתוקף החוקים הנוקשים שנחקקו נעשו הגברים חשופים, נפחדים, נתונים למרות, למעקב ולביקורת תמידיים. בתי המשפט של המהפכה לא ידעו רחם, וגברים נשלחו בלא מחשבה יתרה אל האי הנורא. אביא חלק מן האמירות ההן, ובראשן דברים שכתבה הסופרת הישראלית
יהודית קציר: "בכלל הכי טוב שהעולם יהיה רק של נשים, והגברים יוחזקו באיים בודדים לאספקת זרע." (מתוך "הנה אני מתחילה") אמירה זאת - שכאמור נלקחה מתוך אחד מספריה ואין לשייכם לצורך זה לה עצמה - יכולה להיוולד מתוך פגיעה עמוקה, שנאה עזה או יהירות עצומה, והיא משמשת מוטו לספר שלפנינו ומי יודע אם לא הולידה בראש מחברו את הרעיון לכתיבתו.
כך או כך הנה כמה אמירות "חיזוק" נוספות. סימון דה בובואר: "אישה אינה נולדת אישה, היא נהיית אישה, והכול באשמת הגברים." לוסי אריגארי: "הפטריארכליות דיכאה את האישה, ועד כמה שהגברים מפרידים בין שפתי הערווה המבקשות להיצמד זו לזו, שלא כמו הגברים - נשים אינן נזקקות לגירוי חיצוני כדי להתענג והן יכולות לענג את עצמן." או בטי פרידן, לפיה הגברים נהנים מזכויות יתר כתוצאה מדיכוי המין השני. ואף משל ליהי לפיד היוצאת חוצץ כנגד קימה בלילה כדי להניק בעוד האדון ממשיך לישון. וזהו רק לקט מן הדברים. (שם, עמודים 40-38)
שניים מתוך קבוצתו של המחבר נמצאים תלויים לאחר שבחרו למות, אך האחרים מצווים לשתוק. ניסיון בריחה של אחדים נדון לכישלון מראש, והם נלקחים לאחר כבוד בתוך תא אטום של משאית צבאית למקום לא ידוע "כדי שישופצו". אך המדריכה פאניה, שכנראה תחושות של נשיות עוד נחבאו בה, נתנה עיניה בגיבורנו
והוא נקרא להתייצב בחדרה שנראה כמעט ריק, מסוגף וללא מקום אפילו לשבת. פעם ופעמיים גופו מתקשה להגיב אליה בהיותה גם חסרת חן וגם פוקדת, אך לאחר מכן היא מתרככת ואז גיבורנו זוכה לכוחות ומספק כך או כך את רצונה. זה חוזר על עצמו, ובשל היעלמויותיו הנשנות מן הקבוצה הוא נחשד על-ידי חבריו כמי שמרגל אחריהם למען השררה.
התעללות עזה
שיאו של הספר זו סדנה של "גינקולוגית-מעשית" שעוברים השפוטים. אומנם ניתנת להם האפשרות לעצור את התהליך הקיצוני של הסדנה אם יודו בחטאים שמיוחסים להם, אך פירוש הדבר, למעשה, הוא הרשעה עצמית שתביא ענישה חמורה וכמובן איש אינו שש לכך. על כן מתקיימת הסדנה במלואה והופכת לסיוט גדול, כאשר עוברים הגברים בדיקה גינקולוגית כואבת, התנסות בקבלת מחזור נשי, לידה כואבת עד מאוד או זריקת אפידורל וחיתול והנקה הכרחית של תינוקותיהם (בובות) שנולדו. האם האמצעים הם פסיכולוגיים? היפנוטיים? זה לא ברור אך הגברים חשים סבל והתעללות עזה, וכאשר הם מוחזרים אל צריפיהם הריהם שברי כלי מוכי טראומה.
"קרבו את התינוק אל השדיים!"
אבל אין לי שדיים! אין! אין!
"עשו בדיוק מה שאומרים לכם!"
"קירבתי את הפה של התינוק אל הפטמה השעירה שלי, והוא החל למצוץ ולמצוץ, ואני חשתי שהרחם שלי מתכווץ ומתכווץ, וכאבים חדים פילחו את האגן." (שם, עמוד 104)
אני רוצה להמר שתמעטנה הקוראות אשר תאהבנה את המתואר בספר, מתוך כך שלא יסכימו עם התיאורים המודבקים לאותן נשים. אבל אזכיר שוב, כי כל המדריכות באי הן נשים בנות מגדר מסוים, שנציגותיהן, מי מתוך כוונה ומי בנאיביות הצליחו להעביר בכנסת את חוקי העונשין לגברים, ברוב קולות ובהיסח דעת של אותם היושבים שם, שאף הם, שהצביעו בעד אותם חוקים, מגיעים בחלקם בשל "סטייה התנהגותית" זו או אחרת אל האי.
אני מוצא את עצמי מחייך ומנסה לחשוב, מתוך איזו תחושה ואיזה מדרבן הונע משה גרנות לכתוב את ספרו זה. האם הומור, אירוניה וציניות הנחו אותו? האם מצבו של העולם דרבן אותו? שמא זה דמיונו המפוחד? ואולי הצדקתו הבסיסית את מעמדן של הנשים, ולפחות הטרוניה היומיומית הנשמעת בחלל יומנו? אולי הצדקתו את האחריות שיש להן על חיינו בעוד אנו הגברים מהמרים עליהם, על החיים שהן נותנות לנו בלדתן אותנו? או שמא הכול יחד? כך או כך זקוק היה בוודאי להשראה מיוחדת וגם לקורטוב של אומץ אמנותי וסיעור המחשבה כדי לכתוב את הספר הזה.
לפני סיום הרשימה ראוי להביא את ההצהרה שכל שפוט חייב להצהיר אותה בהגיעו לאי: "אני..., נולדתי, לצערי הרב, כגבר, ויש בי כל הפגמים המיוחסים למגדר הזה! אני שש להתקוטט, אני מחרחר מלחמות, אני אלים כלפי נשים, בתוכי מסתתר אנס ורוצח, כשרק מתאפשר לי אני מתנהג כעריץ אינפנטיל, אני חסר תבונה וחסר רוך, אבל אני משתוקק להשתפר, למצות מעט מהיסוד הנשי שבי, אני משווע לעזרה." (שם, עמוד 16)
אותי הצליח החיבור הדיסטופי הזה להרעיד באלו מן הדפים כמו שהעלה בי חיוך בדפיו האחרים, אבל בהכללה העיר בי כמובן את המחשבה עד כמה תסכול מתמשך ומנקר יכול להוליד בבני אדם נואשוּת, שמובילה לקיצוניות אלימה ולנקמנות.
תחזקנה אפוא ידי הנשים, אנחנו נכנעים. אנחנו יודעים להילחם ואף להיהרג בשל יוהרה שלטונית. אנחנו יודעים לברך את קיסר בלכתנו למות. אך בפניהן אנחנו נרפים וכנועים. הן אמותינו, לאחר הכול, הן ילדו אותנו. הלא כך הם סתרי הדברים? הלא כאלה הם מחבואיו של הלב?
כך או כך הנה באה המהפכה, הישמרו לנפשותיכם גברים יקרים, וברוכים הבאים אל האי. בהצלחה.
