דברים שרואים מכאן

בספר שכתבתי ניסיתי להפריך את ההנחה שמנהיגי הימין חייבים לזנוח - שלא לומר לבגוד - באידיאולוגיה שלהם ברגע שהגיעו אל כס ראש הממשלה . האמירה הצינית של אריאל שרון "דברים שרואים מכאן לא רואים משם" לא הייתה כמובן ניסיון כן שלו להסביר הכרח בשינוי מדיניות . כשאמר "דין נצרים כדין נגבה כדין תל אביב" לא היה ראש אופוזיציה מתלהם. הוא כבר שנתיים ראש ממשלה, ויודע היטב היכן נצרים, היכן תל אביב ואיפה וושינגטון. וכשעלה בגין לשלטון ומיד ויתר על כל סיני כחלק מהסכם השלום עם מצריים קונן הימין האידיאולוגי: "מה קרה לבגין?" אריאל שרון הקים במו ידיו עשרות יישובים ביהודה בשומרון ובחבל עזה כי ההתיישבות בכל חלקי הארץ לגביו תמיד הייתה הכרח קיומי, מדיני וביטחוני לישראל, ושקם להחריב אותם ולגרש את המתיישבים תהו רבים "מה קרה לאריק?" בכל ויכוח פוליטי שקיימתי עם מנהיגי השמאל הייתה מוטח בפני "הטיעון המנצח" - ההוכחה כי כל האידיאולוגיה של הימין שווה כקליפת השום, ואינה אלא סיסמת-נאומי-כיכרות טמונה בעובדה כי כאשר מגיעים מנהיגי הימין לשלטון הם מגלים תמונת מציאות חדשה. לחצים בינלאומיים אדירים, ולכן מאמצים את מדיניות השמאל, קרי - חלוקת הארץ.

לא היה קשה להראות כי ההסבר הכוללני לדפוסי התנהגותם של מנהיגי הימין אינו אלא אחיזת עיניים. תעתוע אופטי של מי שלא תהה באמת על קנקנם של אותם מנהיגים. רק מי שלא האזין היטב לבגין היה יכול להיות מופתע כשויתר על כל חצי האי סיני. כבר שבוע ימים לאחר מלחמת ששת הימים קבע בגין כי תמורת חוזה שלום צריכה ישראל לוותר על סיני וגם על רמת הגולן. עבור בגין לא היה זה שבר אידיאולוגי. מפת ארץ ישראל השלמה שלו הייתה מפת המנדט הבריטי ולא המפה הכתובה בתנ"ך בברית בין הבתרים, לא מלכות דוד או ינאי אלא החלטת חבר הלאומים לאחר מלחמת העולם הראשונה. במידה רבה שינה בגין את דעתו לא כיון שהגיע לשלטון - אלא כדי להגיע לשלטון. ליצור בריתות פוליטיות עם המפלגה הליברלית, ולצרך זה היה עליו לגנוז למשל את דגל שחרור מזרח הירדן ("שתי גדות לירדן") וגם להסתפק בדרישה לשחרור יהודה שומרון ועזה כסיסמה של "חרות" בלבד ולא של הגוש הוליטי המשותף - גח"ל.

אריאל שרון לא היה מנהיג אידיאולוגי, הוא היה מנהיג פרגמאטי. יחסו לארץ ישראל לא היה כאל מולדת מקודשת שאסור לוותר על סנטימטר רבוע אחד מאדמתה. בדומה לאולמרט ולנתניהו - הדור הפרגמאטי של מנהיגות הימין - היחס שלו לארץ ישראל הוא יחס אינסטרומנטלי, לא יחס ערכי. אולי בדומה להרצל שראה במדינת היהודים "מקלט בטוח" בפני האסון הממשמש ובא. ומקלט יכול להיות גדול או קטן. מגדות הסואץ והירדן ועד לחרמון - או ממ"ד בין גדות הירקון והקישון. שרון נטש את תפיסתו ההתיישבותית והביטחונית לא כיון שנתקל לפתע בלחץ אמריקני אלא כיוון שהמלכודת המשפטית נסגרה עליו ועל בניו והוא היה זקוק לספין אדיר שיוריד מעל גבו את המערכת המשפטית והתקשורת. הוא כמובן ידע כי עזה תהפך לבסיס טרור ענק לאחר הנסיגה - אבל לא רצה לשבת בכלא. על אולמרט אנו כמעט פטורים מלדון: מנהיג מושחת שכבר לא היה איש ימין כשהיה לראש ממשלה. מי שהיה מוכן למכור את קוו הרקיע של ירושלים תמורת בצע כסף - אין סיבה להניח מדוע לא ימכור תמורת שוחד גם חלקים מארץ ישראל. קשה לשאול עבריין מורשע היושב בכלא על פשעיו עד כמה הוא דבק בערכים ובאידיאולוגיה. אולמרט לפחות לא רימה את בוחריו. הוא גילה להם מראש שהוא מתכוון לסגת גם מיהודה והשומרון. הסיפור של נתניהו הוא אולי הקשה מכל משום שסופו לא נכתב עדיין אולם ברור כי היה מוכן לותר על רמת הגולן והפקיד התחייבות כזו בידי ארה"ב וגם בידי שליחו אל חאפז אל אסד - רון לאודר. לאחר שחזר להיות ראש אופוזיציה - ולכאורה תמונת המציאות מכס ראש הממשלה כבר הייתה מוכרת לו - שב ונשבע אמונים לרמת הגולן. ושוב היה מוכן לסגת ממנה כשהפך שוב ראש ממשלה. כלומר: הוא איננו מנהיג אידיאולוגי. הוא מנהיג פרגמטי.

חדי העין בין הקוראים הבחינו ודאי כי לא הזכרתי את יצחק שמיר. והוא אולי החשוב מכולם להוכחת טענתי - הוא לא ויתר על מילימטר. גם כשהלך למדריד היה זה ויתור טקטי ולא אידיאולוגי. הוא היוצא מן הכלל המכחיש את הכלל האומר כי מנהיג מן הימין חייב לוותר על האידיאולוגיה שלו בהגיעו לשלטון. הימין חטא כלפי שמיר ופגע בארץ ישראל כשהפיל אותו.

אז מה היה לנו?

חמישה מנהיגים, ארבעה עשורים, שלושה מחזורי שלטון, שני מנהיגים אידיאולוגיים, שני מושחתים ואחד שעוד לא סוכם.
מדינת ישראל זקוקה עדיין למנהיג שיהיה בו צרוף תכונותיהם של מנהיגי הימין: המניעים האידיאולוגיים העמוקים של בגין ושמיר עם יכולת העמידה של שמיר, עם חוכמת התמרון הפוליטי של נתניהו, כושר קבלת ההחלטות והאומץ של שרון ואולמרט, ושום דבר, אף לא שמץ, מהשחיתות שלהם.

מנחם בגין או: תשכח ימיני הרועדת

במאי 1977, כשניצח בגין בבחירות, עלו תרועות שמחה ממחנה נאמני ארץ ישראל. אנשי גוש אמונים, שהיו רגילים לריקודי “עוצו עצה ותופר”, עברו למחולות “ייבנה המקדש”; ותיקי אצ”ל ולח”י הורידו מהבוידעם את מילות “שתי גדות לירדן”, ניערו מהן את האבק ופרשו מפות טופוגרפיות; וה”הטבנקינים”, אנשי ארץ ישראל השלמה מעין חרוד, הפסיקו להיאנח “היו זמנים” ושבו לזמזם את “שיר בוקר” של אלתרמן, “ממורדות הלבנון עד ים המלח”. הכול זכרו את דברי בגין במערכת הבחירות: כל קול לגח”ל הוא קול נטו לארץ ישראל.
תרועות השמחה החרישו את מה שנאמר בשעות ובימים הבאים, ובעיקר את מה שלא נאמר. חלפו ימים ושבועות, והסימנים המדאיגים הלכו והתרבו. מי שהקשיבו אך ורק למוזיקה שהשמיע בגין, ולא למילים, היו האחרונים להבחין בשינוי. הרטוריקה המשובחת שלו לא שינתה את מקורותיה, ואלוהי ישראל, פסוקים מהתנ”ך וציטוטים מדבריו של ראש בית”ר זאב ז’בוטינסקי נותרו כפי שהיו והמשיכו לגדוש את נאומיו. אבל מי שציפו כי חניך האסכולה הז’בוטינסקאית ימהר להכריז על ריבונות ישראל על יהודה ושומרון החלו לגלות קוצר רוח, וכאשר נפלו עליהם תוכניות השלום עם מצרים ותוכנית האוטונומיה, הם היו כאנשים נדהמים.

עבור השמאל הישראלי, ששקע בדיכאון עם עליית בגין לשלטון וראה בניצחון ה”ימין” סכנת חורבן ומלחמה קרבה והתמוטטות המפעל הציוני כולו, היו מהלכי השלום הללו של בגין הוכחה לצדקת דרכו. אנשיו ראו בהם, ובדין, ניצחון של הציונות ה”מעשית” על הרוויזיוניזם. הם אמרו כי הנה, כשאדם הנושא את דגל שלמות הארץ מגיע אל כס ההנהגה, מתנפצת האידיאולוגיה שלו אל סלעי המציאות. הנה הוכחה שהאסכולה הזאת טובה אך ורק לנאומים מתלהמים של ראש אופוזיציה; הנה ההוכחה שכאשר מגיעים לשלטון אין ברירה אלא לאמץ את המסלול הפשרני, הוותרני, הפרגמטי, של הציונות הסוציאליסטית. כשהימין מגיע לשלטון, אמרו, הוא מיישם את מדיניות השמאל פשוט מפני שאין ברירה. אין אפשרות מעשית אחרת.

דווקא משום כך היה השבר במחנה הלאומי גדול כל כך. השאלה שריחפה באוויר היתה: שמא אין החולשה חולשתו של בגין האיש, שלא הצליח לדבוק באידיאולוגיה שלו, אלא חולשת האידיאולוגיה עצמה. כשהתמלא דלי הליכוד במשאבי השלטון, התברר לפתע שאין הוא מחזיק מים, והאידיאולוגיה ניגרת ארצה. האדמה רעדה תחת רגלי נאמני הארץ. היו בהם שהרחיקו לכת וקראו לבגין “בוגד”. אחרים איימו לרדת מהארץ.

מנחם בגין הצטייר תמיד כמי שנאמן בכל נימי נפשו לרעיון שלמות המולדת ולזכותו של עם ישראל להתיישב בכל רחבי הארץ. דווקא משום כך הייתה התדהמה גדולה כל כך כאשר התבשרו אזרחי ישראל על פרטי תהליך השלום עם מצרים, כאשר דלפו פרטי הוויתורים הישראלים לעיתונות וכאשר נפרשה התוכנית כולה לפני הכנסת. ההסכמה של בגין לוותר על כל חצי האי סיני (כולל היישובים היהודיים בו) ולהעניק אוטונומיה לפלשתינים בשטחי יו"ש ועזה נתפסה כמהפך אידיאולוגי שלם של בגין. המחנה הלאומי הוכה תדהמה. “מה קרה לבגין?” הייתה השאלה הרווחת בחוגי הימין שהתנגדו להסכם. התשובות נעו על הרצף שבין “חולשה” ל”בגידה”. ויותר ממה שתהו בימין על בגין היו שם מי שפיקפקו בצדקת שיטתם המדינית.

אבל כדי להגיע למסקנה כזאת עלינו לבדוק את השינויים שחלו במנחם בגין מאז ימיו כמפקד האצ"ל ועד שהיה לראש הממשלה: האם הכרת המציאות השונה שנפרשה לעיני בגין ממרום שבתו החדש היא שגרמה למהפך בתפיסת עולמו? האם האחריות הכבדה שהוטלה על כתפיו מנעה ממנו ליישם את האידיאולוגיה שהטיף לה שנים רבות? או שמא לא היה כאן שבר אידיאולוגי אלא שינוי הדרגתי שחל בו עוד בשנותיו כמנהיג אופוזיציה? מתי ולמה החליט בגין שאפשר לוותר על חצי האי סיני? האם זה קרה לאחר שהתיישב על כס ראש הממשלה וחש באחריות הכבדה המונחת על כתפיו (כולל הלחץ האמריקני) או שמא קרה הדבר בגלל האווירה הקסומה של מעון הקיט במהלך שיחות השלום בקמפ דייוויד? ומתי החליט לוותר על עבר הירדן המזרחי? והאם הוויתור הזה גרם לו לקושי נפשי או גופני מהסוג שקיבל על עצמו כאשר דיקלם ושר “תשכח ימיני הבוגדת אם אשכח את שמאל הירדן”? והאם יש הבדל בין “פלשתינים” ל”ערביי ארץ ישראל” ומתי הם היו בעיניו לגורם שצריך להתחשב בשאיפותיו ובמעמדו הבינלאומי? והאם כל השינויים הללו התרחשו בבגין משום שהיה לראש ממשלה, או שהוא אימץ אותם כדי להיות לראש ממשלה?

האם "אלוהים לשלטון בחרתנו" של ז’בוטינסקי גבר בו על ה”חד־נס” ועל "שתי גדות לירדן" של מורו ורבו? והאם נכון שהופתענו אך ורק משום שלא הקשבנו לו באמת שנים קודם לכן, והעדפנו להתעלם ממה שלא התאים לדימוי שלו?

בפרק זה אבחן את האיש ואמונותיו, אבדוק אם השלטון הוא שהביא לשינוי או שהשינוי התחולל שנים רבות לפני הניצחון בבחירות ואולי אף נועד להביאו לשלטון, וכן אנסה לבחון אם “אמת תורת בר כוכבא גם בנפול ביתר”. כלומר, האם פניית בגין לדרך אחרת הביאה לנפילת בית”ר, או שמא רעיון שלמות הארץ לא נפל עמו.

שלמות הארץ או: שתי ידי לך הקדשתי מולדת

מנחם בגין היה מפקד הארגון הצבאי הלאומי כאשר ראשי הסוכנות היהודית וההגנה החליטו בסוף 1944 לפעול נגד ארגוני “הפורשים”, ולמנוע מהם להמשיך את מלחמתם בשלטון הבריטי. ראשי הסוכנות וההגנה הורו לאנשיהם, בעיקר לאנשי הפלמ”ח, לחטוף אנשי אצ”ל ולח”י, לחקור אותם, גם בעינויים, ולתפוס מחסני נשק. הרדיפה הזאת כונתה סֶזוֹן, ומפקד הפלמ”ח, יגאל אלון, היה מפקד מטה הסזון. כשהחלו אנשי ההגנה גם להסגיר את לוחמי המחתרות לידי הבריטים, סירב אלון (כך הוא טען לימים) לשתף את אנשי הפלמ”ח בפעולות האלה. כעבור שנים הוא סיפר כי “ידו רעדה” כשחתם על פקודות לפעולה נגד אנשי אצ”ל. בתגובה אמר מנחם בגין: “רעדה — אבל חתמה…”

האם רעדה ידו של מנחם בגין כשחתם על הסכמי השלום עם מצרים? האם היו הדברים בבחינת “שבר אידיאולוגי” עבורו, או שעלו בקנה אחד עם תפיסת העולם שלו ותפיסתו הלאומית?

כדי להיטיב לענות על כך צריך לדעת מה היו היסודות שעליהם נבנתה אישיותו: הוא נולד ב־1913 בעיר בּרֶסט־ליטוֹבסק, שהייתה בעברה חלק מממלכת פולין. ערב מלחמת העולם הראשונה הייתה פולין מחולקת בין רוסיה, אוסטריה וגרמניה, וברסט הייתה חלק מ”תחום המושב” של יהודי רוסיה. הסכם סיום המלחמה בין רוסיה וגרמניה, שנחתם בברסט במרס 1918, ובעיקר כניעת גרמניה שבאה בנובמבר אותה שנה, יצרו את הקרקע המתאימה לפרץ פטריוטיות פולני, שבשיאו חידשו הפולנים את עצמאותם. ברסט סופחה למדינה החדשה־ישנה, הידועה בגאוותה הלאומית, ומנחם בן החמש היה יכול לספוג פטריוטיזם, מדים וטקסים במינון גבוה. הערצתו ללובשי מדים ולגינונים הפולניים דבקה בו עד יום מותו. משפחתו הייתה ציונית. את “גירסא דינקותא” שלו למד ב”חדר”, ואחריו בבית הספר העברי־דתי תחכמוני. כחבר כנסת אהב להזכיר כי בנעוריו היה חבר ב״השומר הצעיר” (כשזו הייתה תנועת הנוער הציונית היחידה בעיר), אך כשנפתח סניף בית"ר בברסט, הצטרף בגין בן השש־עשרה לארגון של ז’בוטינסקי.

בגין טיפס במהירות בשלבי ההנהגה של בית”ר והיה במהרה למפקד מחוז וחבר נציבות בית”ר בפולין. כבר ב־1935 הוא גם התפלמס עם מורו ורבו ז’בוטינסקי על-רקע פרשת ארלוזורוב. הוא לא הבין כיצד ז’בוטינסקי מוכן לקרוא לפיוס עם בן-גוריון, שכינה אותו "ולדימיר היטלר". בגין נאסר והיה כלוא שבועות אחדים בגלל הפגנה שאירגן מול שגרירות בריטניה בפולין בתביעה לאפשר ליותר חניכי בית"ר לעלות ארצה, והמאסר הזה העלה את קרנו בעיני רבבות הבית”רים בפולין. בגין היה נציג הזרם האקטיביסטי, שתבע לעבור משתדלנות ופעילות מדינית לפעילות צבאית. בכינוס העולמי השלישי של בית”ר, שנערך ב־1938, לאחר תלייתו של שלמה בן יוסף אשר "שבר" את ההבלגה בניגוד לדעתו של ז’בוטינסקי, הוא הגיע לעימות גלוי עם ז’בוטינסקי. בגין הציע, וזכה לתמיכת רוב צירי הוועידה, לשנות את הנדר הבית”רי, ולהחליף את השורה “לא אשא זרועי אלא להגנה” במילים "לא אשא זרועי אלא להגנה ולכיבוש מולדתי". לצידו באותה ועידה התייצב אבי, ישראל שייב, שהדף את ביקורתו של ז’בוטינסקי על נאום בגין. שישה חודשים לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה התמנה בגין לנציב בית”ר בפולין, ותחת פיקודו כשבעים וחמישה אלף בית"רים.

לאחר פרוץ המלחמה התכנסו חברי נציבות בית”ר פולין בוורשה, והחליטו להודיע לממשלת פולין שהבית”רים מתגייסים להגנת ורשה. בהחלטה הזאת בא לידי ביטוי הרכיב הפטריוטי הפולני באישיות של בגין — רכיב שלימים עיכב את עריקתו מצבא פולין החופשית. בגין עסק בהקצאת אנשי בית"ר לחפירת שוחות הגנה בעיר כאשר אורי צבי גרינברג פרץ אל הישיבה, "ניער" את חבריו והציע להם לברוח מהר ככל האפשר מזרחה אל השטח שכבשה ברית המועצות מפולין. ואכן, ערב כיבוש ורשה בידי הגרמנים יצאו בגין ורוב חברי הנהגת בית”ר מן העיר. תחילה ברחו ללבוב, שם כבר שלטו הרוסים, ואחר כך לווילנה בירת ליטא.

עם כניסת הסובייטים לווילנה ביוני 1940 יצאו בגין ואבי־מורי ישראל שייב (אלדד) עם רעיותיהם אל הכפר הקטן פויליניוס, כ־10 קילומטרים מהעיר, ושכרו בו שני חדרים. יום אחד, בעת שבגין ושייב היו שקועים במשחק שחמט, הגיעו למקום כמה אנשי נ־ק־וו־ד ועצרו את בגין. הוא הורשע ב"שיתוף פעולה עם האימפריאליזם הבריטי", נידון לשמונה שנות מאסר, ונשלח למחנה עבודה בסיביר. כאשר הוקם “צבא פולין החופשית" ("צבא אנדרס") בפיקוד הגנרל ולדיסלב אַנדֶרס, שוחרר בגין כדי להתגייס לצבא החדש, ובמאי 1942 הוא הגיע לארץ ישראל במדי חייל בצבא פולין החופשית. כל בני משפחתו שנשארו בפולין נרצחו בידי הגרמנים. בגין סירב לקבל עליו את הפיקוד על הארגון הצבאי הלאומי כל זמן ששירת כחייל בצבא אנדרס. כשנשאל מדוע אינו עוזב את הצבא הפולני ומתמסר למלחמת המחתרת בארץ, השיב: “בית”רי אינו עורק!” כך המתין בגין שמונה־עשר חודשים במדי הצבא הפולני כשהוא משמש פקיד־שלם, ורק לאחר ששוחרר בסוף 1943 מהצבא קיבל לידיו את הפיקוד על הארגון הצבאי הלאומי.

יהודי, ציוני, בית"רי. שלושה מרכיבים אלה נוצקו בבגין בילדותו ובנעוריו. כשהיה למפקד הארגון הצבאי הלאומי, הוא לחם למען חרות עם ישראל ושחרור המולדת השלמה. וכשהיה לראש ממשלת ישראל, הוא ראה את עצמו כמנהיג העם היהודי כולו ולא רק כראש ממשלת ישראל. אִם עם ישראל, אלוהיו ומולדתו השלמה נעדרו מאחד מנאומיו, גם אם היה זה נאום על מחיר הלחם, אות וסימן היה זה כי בגין אינו במיטבו.

אבל לא פחות חשובים מאלה היו בעיניו ערכים כלל אנושיים — חרות ושוויון זכויות, ליברליזם וכבוד האדם, עליונות שלטון החוק וכמיהה לשלום — הן בנוסחם הז’בוטינסקאי והן בנוסחי המהפכה הצרפתית והאמריקנית. נאומיו עוטרו בפסוקים מהתנ”ך, בציטוטים מז’בוטינסקי ובמובאות מג’פרסון. ערכיו ההומניים הכלל־אנושיים וכמיהתו לשלום נסתרו מעיני יריביו הפוליטיים, או נתפסו כמסכה רטורית הבאה להסתיר תמיכה בשלטון טוטליטרי, פאשיזם וחרחור מלחמה. שנים רבות הוטחו האשמות אלה בו ובחבריו. בגין באמת לא היה כזה, ודומה שחלק ניכר ממרצו בעשורים האחרונים לחייו הוקדש לא רק ליישום הערכים ההומניים הללו בהחלטות ממשלה, בחקיקה, ובחינוך העם באמצעות המילה הכתובה והננאמת, אלא גם לניסיון להוכיח שהוא לא פאשיסט מחרחר מלחמה.

המסע להבנת דרכו של בגין והשינויים שחלו בה הוא מסע שעובר בין דפים מצהיבים, הקלטות ישנות ואולמות ארכיונים. הוא כולל דברים שנכתבו בעיתונים והושמעו בכיכרות, מעל דוכן הכנסת, ברדיו ובטלוויזיה. גם פרוטוקולים סודיים, שנחשפו רק לאחרונה, כלולים בו, אם כי חשיבותם לצורך הדיון הזה אינה גדולה, כי אינני מנסה להראות מה שלא היה גלוי לעין כל מי שרצה לראות. הפרוטוקולים הללו מובאים כדי לבחון אם יש הבדל בין בגין של הכיכרות ובגין של ישיבות הממשלה. בין האידיאולוגיה שלו לפוליטיקה שלו.

המסע הזה בזמן היה יכול להתחיל בכרוזים לא חתומים של האצ”ל, אבל יש ודאי הבדל בין מה שאומר אדם המסתתר מאחורי האנונימיות של עיתונות המחתרת לבין מה שהוא אומר בקולו וכשהוא מזדהה בשמו. נוותר אפוא על הכרוזים, ונפתח במוצאי שבת 15 במאי 1948, יום אחד לאחר שדוד בן-גוריון הכריז על הקמת מדינת ישראל. ביום זה נאם מנחם בגין ב"קול ציון הלוחמת", תחנת הרדיו של האצ”ל.

זהו נאום של מפקד מחתרת שיצא מהמחתרת. ברקע לו עומדת לא רק הכרזת המדינה, אלא גם ההסכמה של בן-גוריון, הסוכנות היהודית ומינהלת העם, שהפכה ביום הכרזת המדינה לממשלה הזמנית, לקבל את תוכנית החלוקה של ארץ ישראל למדינה יהודית ומדינה ערבית. תוכנית זאת, שהתקבלה בעצרת האו”ם בכ”ט בנובמבר 1947, קרעה לגזרים את ארץ ישראל המערבית. במדינה היהודית העתידה לקום לא היו כלולים ירושלים וחלקים גדולים מהנגב והגליל. השמחה העצומה על הקמת המדינה נמהלה אפוא בכאב חלוקת המולדת. ואלה מקצת דבריו של בגין באותו שידור רדיו:

"שחרור המולדת: מדינת ישראל קמה. אך נזכור כי המולדת עדיין לא שוחררה. נמשכת המלחמה ועיניכם הרואות כי לא שווא דיברו הלוחמים: הנשק העברי הוא שיקבע את גבולות השיפוט של השלטון העברי. כן הוא במערכה זו; כן יהיה בעתיד. המולדת היא שלמות. הניסיון לבתרה לגזרים הוא לא רק ניסיון נפשע; הוא גם ניסיון נפל. המולדת היא שלמות היסטורית וגאוגרפית. מי שאינו מכיר בזכותנו למולדת כולה, אינו מכיר גם בזכותנו לשטח משטחיה. ואנחנו על זכותנו הטבעית והנצחית לא נוותר. נישא את חזון השחרור המלא. נישא את חזון הגאולה השלמה ונגשימו. בבוא היום נגשימו. על כן נשוא נישא בגאון את חזון הגאולה השלמה, את חזון המולדת המשוחררת תחת הדגל העברי, דגל החופש, דגל השלום, דגל הקִדמה. עוד הנף יניפו חיילי ישראל את דגלנו על מגדל דוד, עוד חרוש תחרוש מחרשתנו את שדות הגלעד".1

האזכור של “שדות הגלעד” בנאום אינו מפתיע. בתודעתו של בגין היה עבר הירדן המזרחי חלק בלתי נפרד מארץ ישראל בשלמותה. כבר בפתח המחקר הזה ראוי לבחון את "מפת המולדת" של בגין. איזו חטיבה גאוגרפית נשא לנגד עיניו כשאמר "המולדת היא שלמות"?
כידוע, הגבולות של ארץ ישראל אינם מוגדרים באופן חד-משמעי, ומה נכלל בהגדרה “ארץ ישראל השלמה” אינו קבוע לאורך ההיסטוריה של עם ישראל בארץ ישראל. אבי, פרופ’ ישראל אלדד, נהג להצביע על ספר עב כרס שניצב בספרייתו — ספרו של חיים בר דרומא, “וזה גבול הארץ” — ולומר לי שאילו היה הגבול פשוט וברור, לא היה צורך בספר גדול כל כך..

כבר באזכור הראשון של הארץ המובטחת, בברית בין הבתרים, הגבול המזרחי אינו מפורט והארץ עצמה מוגדרת על-פי העמים ששכנו בה באותה העת: “ביום ההוא כָּרַת ה’ את אברם ברית לאמור לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פּרת. את הקיני ואת הקניזי ואת הקַדמוֹני. ואת החִתִּי ואת הפְּריזי ואת הרְפָאים. ואת האֱמוֹרי ואת הכְּנַעֲני ואת הגִרגָשי ואת היְבוּסי (בראשית ט”ו 21-18). בספר במדבר פרק ל”ב משה מקצה לשבטי גד וראובן וחצי המנשה את עבר הירדן המזרחי, וההקצאה שם היא לתחומים שתפסו הממלכות שהביסו בני ישראל בדרכם אל מערב הירדן (ממלכת סיחון מלך האמורי וממלכת עוג מלך הבשן), אבל כשהעלה הקב”ה את משה לפני מותו אל הר נבו אשר על פני יריחו, הוא הראה לו משם את כל הארץ ואמר “לזרעך אתננה, הראתיך בעינך ושמה לא תעבור” (דברים ל”ד 4); מכאן, ובמשתמע, שהמקום שמשה ניצב בו באותה עת ממזרח לירדן לא היה בתוך גבולות “הארץ המובטחת”. גם בפתח ספר יהושע — ספר הכיבוש וההתנחלות הגדול — אנו קוראים “בעוד שלושת ימים אתם עוברים את הירדן הזה לבוא לרשת את הארץ אשר ה’ אלוהיכם נותן לכם לרשתה” (יהושע א’ 11), ואי-אפשר לשרטט על-פי ספר זה גבול מזרחי ברור. במשנה ובתלמוד אנו מוצאים דיונים נרחבים על מעמדם של שטחי עבר הירדן המזרחי לצורך דיני תרומות, מעשרות ושמיטות.

אבל מנחם בגין לא נזקק לכל המקורות הללו כשהוא אומר “שלמות המולדת”. יש לו מפה ברורה, שעבר הירדן המזרחי נכלל בה בלי כל סימן שאלה. והסיבה להיעדר סימן השאלה היא שהמפה שבגין מאמץ היא מפת המנדט הבריטי על ארץ ישראל, המתפרשת על שתי גדות הירדן. דווקא את המפה ה”קולוניאליסטית” הזאת, פרי חלוקת האימפריה העות’מנית שהתפוררה בתום מלחמת העולם הראשונה לשטחי השפעה בריטיים וצרפתיים, חרת בגין על דגלו. דווקא מפה זו, שזכתה לאישרור ותוקף בוועידת סַן רֶמוֹ, שהתכנסה באפריל 1920 והעניקה לבריטניה מנדט לשלוט על ארץ ישראל־פלשתין לשם הקמת בית לאומי לעם היהודי בה, היא שזכתה אצל בגין למעמד של ערך מוחלט. אולי משום שמפה זו הייתה מוכרת במשפט הבינלאומי, ולא טקסט מקראי או הלכתי שתקפותו בהתדיינות המדינית אינה מוחלטת. מפה זו, עם ציור של יד מניפה רובה בחזיתה, הייתה לסמלו של הארגון הצבאי הלאומי שמנחם בגין היה מפקדו; והסיסמה |רק כך", המופיעה בתחתית המפה ומתייחסת לרובה המונף, באה לומר כי רק במלחמה ישחרר העם העברי את מולדתו, והבטחות אומות העולם לא יספיקו. סמל זה התנוסס על הבמה שמנחם בגין ניצב עליה ב־14 באוגוסט 1948, כשהקים את “תנועת החרות מיסודו של הארגון הצבאי הלאומי”. עוד נעמוד בהמשך על גלגוליו של הסמל הזה כמשל לשינויים הרעיוניים והפוליטיים שעבר בגין, וננסה לעמוד גם על המועד שבו ויתר בגין על עבר הירדן המזרחי, תחילה בלבו ואחר כך (גם אם לא במפורש אלא במשתמע) גם בהצהרותיו. זה היה הרגע שבו הסיר את המרכאות מהשם “ירדן” כשמה של הממלכה ההאשֶמית שממזרח לנהר.

אין להתעלם כמובן משורשיו האידיאולוגיים של בגין בתנועה הרוויזיוניסטית ובבית”ר, ומהעובדה שגדל על ברכי תורת ז’בוטינסקי. הוא היה מודע לכאבו של ז’בוטינסקי על ה”ספר הלבן” של צ’רצ’יל שקרע ב־1922 את עבר הירדן המזרחי מארץ ישראל, ולחרטה של ז’בוטינסקי על שהסכים בחופזה להצטרף לחיים ויצמן בהשלמתו עם "הספר הלבן": ז’בוטינסקי הסביר לימים כי חשש שאם ויצמן לא יחתום על הסכמה בשם ההסתדרות הציונית, תסרב ממשלת בריטניה להעניק להנהלה הציונית מעמד של “סוכנות יהודית”. הוא ראה בחתימה הזאת “רע במיעוטו”, שנועד למנוע שינוי יסודי בנוסח המנדט. גם הג’נטלמניות של ז’בוטינסקי הכתיבה לו גילוי יחס של לויאליות כלפי עמיתיו להנהגה, אם כי לימים התחרט על מעשהו וציין כי לויאליות היא דבר שאדם צריך לנהוג בו בחיסכון.

כששוחררה ירושלים העתיקה במלחמת ששת הימים הייתי בן שבע־עשרה, וזכיתי לעלות להר-הבית ולרדת לכותל המערבי עם אבי ד”ר ישראל אלדד ועם מנחם בגין (שהיה אז שר בממשלת האחדות הלאומית שהוקמה ערב המלחמה) ולשמוע את שיחתם. אינני יודע מה גרם לאלדד לשאול את בגין דווקא באותה שעה, “האם זכור לך כיצד כפו על ז׳בוטינסקי הסכמה לספר הלבן הראשון?" ובגין השיב: "אני זוכר. ראש בית”ר הצטער על כך כל חייו|.

כשהקים ז’בוטינסקי ב־1925 את המפלגה הרוויזיוניסטית (צה”ר), ועשר שנים אחר כך, כשפרש ב־1935 מההסתדרות הציונית והקים את ההסתדרות הציונית החדשה (הצ”ח), הוא חרת על דגלן את שלמות הארץ משני עברי הירדן. “מטרת הציונות — מדינה. שטח המדינה — משני עברי הירדן”. גם שיריו של ראש בית”ר, שהיו לשבועה, קיבעו את יחסו הערכי של בגין לעבר הירדן המזרחי. כי הרי כך כתב ז’בוטינסקי בשיר “הנדר”, בבית הנושא את השם “ציון”:
ציון: אני בונה ממלכת זֶרַע עֵבֶר,
בֵּיתָר לישראל הַשָׂר והרוֹזֵן
אשר יָדוֹ תמלוך מֵהֵנָה ומֵעֵבֶר
ללַהַב הירדן.2

וכך כתב בשירו "שמאל הירדן":
כעמוד שבתווך לגשר
אף כחוט השדרה לאנוש
לארצי קו הציר והקשר
הוא ירדן, הירדן הקדוש.
שתי גדות לירדן. זו שלנו זו גם כן
שתי ידי לך הקדשתי מולדת
שתי ידי למגל ולמגן
אך תשכח ימיני הבוגדת
אם אשכח את שמאל הירדן.3

שתי גדות לירדן או: השטח הכבוש הקרוי "ירדן"

כבר בשלהי תקופת השלטון הבריטי בארץ ישראל פנה בגין לעסוק בשאלת גבולותיה של המדינה העברית העתידה לקום. זמן קצר לפני שהעצרת הכללית של האו”ם שיגרה לארץ את “הוועדה המיוחדת של האו”ם לעניין ארץ ישראל” (UNSCOP) פירסם הארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל "תזכיר למשלחות לעצרת האו”ם המיוחדת" (5.4.1947) ובו כתב:

"א. הקשר שלנו עם ארץ ישראל: ארץ ישראל, על שני חלקיה הבלתי נפרדים, מזרחה ומערבה מן הירדן, היא, לפי כל הקריטריונים המקובלים: ההיסטורי, המוסרי, התרבותי, וכפי שנוכיח להלן, האתני, הטריטוריה הלאומית של עמנו. היא ארצו ומולדתו… ו. בעבר הירדן השליטה בריטניה נסיך זר: על אותו חלק של הטריטוריה הלאומית שלנו, הידוע בשם עבר הירדן (כלומר, עבר הירדן מזרחה, מאחר שהשם הנרדף של ארץ ישראל המערבית הוא, במקורות ההיסטוריים, עבר הירדן מערבה) השתלטה בריטניה על-ידי כך שהשליטה עליו נסיך זר, אך כולו נתון כווסל נאמן לרצונה, מן השושלת ההאשמית. חלק זה של ארצנו, שהיה ידוע בימים עברו כאסם המזרח, והיה קרוי (בימי הרומאים) ‘פלשתינה סלוטריס’, עומד בשממתו ואוכלוסייתו אינה עולה על 300 אלף נפש. מה שנקרא היום ‘ממלכת עבר הירדן’ אינו אלא מושבה בריטית, שבה עורכים צבאות הכיבוש הבריטיים את תמרוניהם".4

כבר ראינו כי בגין לא שכח את “שדות הגלעד” בנאומו המשודר הראשון לאחר קום המדינה. וגם בשנים 1950-1948, הן בביקוריו בארצות הברית ובאמריקה הדרומית והן בנאומיו בארץ, הוא תבע במפגיע ובתכיפות להביא תחת ריבונות ישראל את שטחי עבר הירדן המזרחי שנגזלו בידי האימפריאליזם הבריטי. הוא התנגד להסכמי שביתת הנשק עם הממלכה ההאשמית משום שראה בהם השלמה עם כיבוש אדמת המולדת בידי כובש זר.

בנאום שנשא בכנסת ב־3 במאי 1950 במסגרת הוויכוח על “סיפוח המשולש”, מתח בגין ביקורת על הניסיונות הרבים שעשתה ממשלת ישראל לרכוש את ידידותו של המלך עבדאללה מתוך תקווה שקרוב היום שבו ייחתם עמו הסכם שלום (תקוות שנגוזו לאחר שעבדאללה נרצח על הר-הבית ב־20 ביולי 1951), והזכיר כי הוויתור על עבר הירדן המזרחי היה טעות וכי לממשלה אין מנדט לוותר על שטחים מארץ ישראל. את עבדאללה הוא שב וכינה “עבד עמוני”, הגדיר את ממלכתו שטח כיבוש בריטי במזרח הירדן, והזכיר כי בשלהי מלחמת העולם הראשונה, בעת שבריטניה וצרפת דנו על חלוקת האזור, דחתה בריטניה את תביעת צרפת לעבר הירדן המזרחי בטענה כי "ארץ ישראל היא שלמות היסטורית גאוגרפית וכלכלית”. בגין גם סקר את כוחו הצבאי של "הלגיון העבר־ירדני", שמנה באותה העת חמישה־עשר אלף חיילים, והגיע למסקנה כי צבא ישראל יוכל להכותו על נקלה, ותקף את הממשלה על נכונותה להשלים עם סיפוח “הגדה המערבית” לירדן (בעצם חתירתה לעשות שלום עם המלך עבדאללה).5

ימים אחדים לאחר רצח עבדאללה נאם בגין בכיכר ציון בירושלים והכריז שהוחמצה שעת כושר היסטורית לשחרר את העיר העתיקה בלא קרב.6 למרות ההכרזה הזאת, מהשנה הזאת ואילך מיעט בגין יותר ויותר לדבר על עבר הירדן המזרחי כעל יעד ריאלי לשחרור, והדבר בא לידי ביטוי בדבריו המופיעים בעיתון “חרות”, שיצא לאור מאז קום המדינה ועד ייסוד גח”ל והיה ראי נאמן לתפיסת העולם של תנועת החרות והעומד בראשה. עתה, כשבגין מדבר על הגנה יזומה ועל שחרור חבלי מולדת כבושים, הוא מרבה להזכיר את שטחי “ארץ ישראל המערבית”, קרי יהודה ושומרון הכבושים בידי ירדן ורצועת עזה הכבושה בידי מצרים. את קריאות הקרב שלו אין הוא מפנה עוד לשחרור מזרח הירדן, אלא כלפי נושאים כמו השילומים והיחסים עם גרמניה, רדיפות היהודים ברוסיה הסובייטית ומשפטי פראג, השחיתות של שלטון מפא”י, והקיפוח של העולים החדשים ובני עדות המזרח. האזכורים של עבר הירדן המזרחי הם אזכורי זכות היסטורית, וקביעות מדיניות ביחס לסכנה האורבת לישראל משלטון זר, פרו־בריטי או פרו־מצרי, בשטח זה של ארץ ישראל. ולא רק התוכן הִשתנה — גם הרטוריקה השתנתה בהדרגה. הנאום המשלהב שלו בכיכר ציון בהפגנה נגד "הסכם השילומים" עם גרמניה בינואר 1952 הניע את שומעיו להסתער לעבר הכנסת. למתנגדיו של בגין, ובראשם דוד בן-גוריון, הייתה זו עילה להציגו כפאשיסט השואף לתפוס בכוח את השלטון. דומה שבגין עצמו נרתע מהשפעתו זו על ההמונים. בשנים שלאחר מכן הוא עמל לשנות את הדימוי הזה שדבק בו.

לא בבת אחת נמחק עבר הירדן המזרחי, ולא בהחלטה המתועדת במאמר, בנאום או בפרוטוקול של מרכז המפלגה או ועידתה. פה ושם חוזרים שדות הגלעד ועולים בנאומיו של בגין. במהלך מסע שערך בדרום אפריקה בסוף 1953 נאם בגין לפני מאות יהודים ואמר להם: “אינני מאמין שצפויה התקפה ערבית חדשה על ישראל מפני שאני מכיר את הערבים ויודע שאם נגיע למלחמה — אנו נילחם עד לכניעתו של האחרון בחיילי האויב ואנו נחתום על הסכם שלום רק ברבת עמון”.7 ובנאום אחר שנשא בדרום אפריקה כחודש לאחר מכן הצהיר בגין כי "השלום עם הערבים ייכון רק לאחר שעבר הירדן ישוב לשלטון ישראלי".8

אבל ככלל היה השינוי ההדרגתי הזה עקבי:

בנאום שנשא בכנסת ב־1953 הזכיר בגין כי האימפריאליזם הבריטי עדיין שולט בירדן באמצעות |טרוריסט בריטי מאוסלם העומד בראש לגיון" (כוונתו הייתה לגנרל ג’ון גלאב, קצין בריטי שהיה למפקד הלגיון העבר־ירדני), וציין כי “שלום קבע לא ישלוט כל עוד הטרוריסט גלוב לא ילך… ולא ישוב לונדונה מירושלים שלנו, מבית לחם שלנו, ומשדות הגלעד שלנו”.9 בעצרת־עם בירושלים, שהתקיימה במקביל להכתרתו של המלך חוסיין בירדן, קרא בגין לבריטניה לכפר על חטא קריעת עבר הירדן מהבית הלאומי שנועד לעם היהודי: “אם יש את נפשכם לכפר על עוון הדמים כלפינו — החזירו לנו את נחלתנו. אבל גם בלעדיכם ואף נגדכם היא תוחזר לעמנו. לא נאמר: נכבשנה. נאמר על-פי האמת ההיסטורית — נשוב אליה, כי נחלתנו היא ולנו תהיה לעדי עד”. אפשר שהתבטאות זו — “לא נאמר: נכבשנה. נאמר: נשוב אליה” — מבטאת נסיגה מהקריאות למלחמת שחרור יזומה שהוציאו לבגין שם של “מחרחר מלחמה”. שינוי זה “במוזיקה” לא נעלם מעיני מבקריו מימין, ועוד אעמוד על כך בהמשך.

ב־27 ביולי 1953 דיווח עיתון "חרות| על פתיחת הכינוס העולמי השישי של בית”ר בהשתתפות "מפקד האצ"ל מנחם בגין". על הבמה הוצבו בין השאר סמל האצ”ל והסיסמה: “הים אינו גבול עמנו, הירדן אינו גבול ארצנו, חומת העיר העתיקה אינה גבול ירושלים”. הסיסמה הזאת התנוססה על הבמה גם בעצרת שנערכה בחיפה ביוני 1954, אבל בפרק המדיני בנאום שנשא בגין במהלך אותו אירוע לא הזכיר מנהיג תנועת החרות את עבר הירדן המזרחי, ורוב נאומו עסק בשאלות כלכלה וחברה.10

בדיון שנערך בכנסת ב־2 בינואר 1956 תקף בגין את הממשלה על שהסתפקה בהימנעות מהצבעה בשאלת קבלתה של “ירדן” לאו”ם. “זהו שטח כיבוש של ארץ מולדתנו! הוא נקרע מעלינו ביד חזקה… עם ישראל לא הכיר מעולם במעשה הקריעה המרושע הזה. ואתם לא העזתם להרים יד בארגון האומות המאוחדות נגד קבלתה של מדינה־לא־מדינה כזאת, המשתרעת על נחלת אבותינו, כחברה בארגון האומות המאוחדות?”11 בגין המשיך לתבוע מהממשלה מדיניות של “הגנה יזומה” (הוא התנגד למונח “מלחמת מנע”, שיש לו צליל תוקפני, שכן טען שישראל מצויה במצב קבוע של מלחמה, שמדינות ערב הן שפתחו בה וממשיכות בה), וקרא לשחרר את רצועת עזה ולהרחיב את הגבול מזרחה, אבל כבר לא הזכיר את שדות הגלעד.

ב־15 באוקטובר 1956, ימים אחדים לפני מבצע קדש, הביא “חרות” ידיעה מתורגמת מהעיתון "אכבר אל־יום". העיתון המצרי דיווח על ביקור של בגין בצרפת, וציין כי “הטרוריסט הציוני (בגין) אמר בראיון ל’איבנינג סטנדרד’: יש לכבוש את רצועת עזה בשלמותה… ממלכת ירדן עצמה אינה טבעית והיא שייכת לישראל מבחינה היסטורית. אנו לא נוכל להסכים שגבולות שביתת הנשק יהיו גבולות הקבע של ארצנו”. ציטוטים אלה מדברי בגין מבשרים את הניסוח הזהיר שבו השתמש בעתיד: הבחנה בין רצועת עזה, שאין ויכוח שהיא חלק מארץ ישראל המנדטורית וכבושה בידי מצרים, לבין ממלכת ירדן, שלגביה יש לנו תביעות היסטוריות, אך כל מה שבגין מוכן להתחייב לגביו ביחס אליה הוא שקווי הפסקת הנשק של רודוס לא יהיו גבולות הקבע.

בתום מבצע קדש קרא משה דיין בשארם א־שייח’ נאום שכתב דוד בן-גוריון ובו דיבר על "מלכות ישראל השלישית". אלא שאולטימטום סובייטי, שדרש נסיגה מיידית מסיני, וכן לחץ אמריקני כבד, הביאו במהרה את בן-גוריון להורות על נסיגה שלמה מחצי האי סיני ומרצועת עזה.

בנאום שנשא בכנסת על החלטת הנסיגה מתח בגין ביקורת קשה על בן-גוריון ועל הסכמתו לסגת מסיני ללא תנאי. כאן גילה בגין במפורש מה יחסו לחצי האי סיני: קלף מיקוח בהתדיינות להשגת חוזה שלום. “כשנדון על שלום נדון על גורל השטחים המוחזקים בידינו”. (לרצועת עזה הוא התייחס כאמור כאל חלק מהמולדת, ועליה אין לקיים שום משא-ומתן, שלא לדבר על מסירתה בידי האויב.) כאן הגיע בגין לדיון על "ירדן" ואמר: “עלינו לשים עין לא רק דרומה אלא גם מזרחה… יש ברכה רבה בניתוק קשר החסות בין בריטניה לבין שטח הכיבוש של מולדתנו, מזרחה ומערבה לירדן, הקרוי, מתוך לעג לאמת ההיסטורית ולזכותנו הנצחית, בשם ‘ירדן’. הניתוק הזה סולל בפנינו את הדרך ההיסטורית, שאין מנוס בפניה, לשחרר את ארץ האבות|. אך כשהוא מפנה קריאה ישירה לממשלה, הוא אומר: “שחררו את ירושלים ואת חברון". קרי: את מערב הירדן. השאיפה לחריש בשדות הגלעד חלפה לפי שעה.

ארץ ישראל השלמה, בעיקר כערך חינוכי, עלתה בעוד נאומים של בגין. בכינוס העולמי של בית”ר ב־10 ביוני 1957 נשא בגין נאום פרוגרמטי ארוך, ובו אמר בין השאר: “תפקידה של בית”ר לשאת בקרב העמים את השם של איחודה מחדש של ארץ אבותינו… אנו מציעים לעמנו לבחור באפשרות של ארץ ישראל השלמה כמדינה עברית לאומית במהותה, ורבת לאומים ועדוֹת בהרכבה".12

ב22 ביולי 1958 דיווח “חרות” על דיון מדיני שהתקיים יום קודם בכנסת ובו הזהיר בגין מפני ניסיון השתלטות של נאצר נשיא מצרים על ירדן: “כל שלטון בכל פינה של א”י, זולת העברי, הוא שלטון זר, בלתי חוקי. כל צבא, על כל שעל של מולדתנו, זולת העברי, הוא צבא כיבוש נוכרי. ואנו מאמינים באמונה שלמה כי זכותנו תקוים, בשלמותה תקוים… הסכנה בריכוז זה היא השתלטותה של כנופיית נאצר, הדרומית־צפונית־מזרחית… על ארץ ישראל המזרחית… ישראל חייבת... להיות מוכנה לפעול בכל האמצעים העומדים לרשותה למנוע סכנה זו. ואם נפעל — נוכל ונמנע ונשחרר… העולם החופשי חייב לדעת כי קיימת אפשרות שלישית, והיא הראשונה הנכונה הצודקת המעשית המצילה: להשיב לריבונות ישראל את נחלתו הנצחית”.
עד מועד הפסקת הוצאתו לאור של העיתון “חרות” בדצמבר 1965 הקפידו לכתוב בו "ירדן" במרכאות. עם זאת, לאחר 1958 לא מצאתי בעיתון עוד התייחסויות של מנחם בגין למזרח הירדן.

השינוי ההדרגתי שחל ביחסו של בגין אל שטחי המולדת שממזרח לנהר הירדן משקף אולי תהליך של השלמה עם מציאות מדינית שנתפסה בעיניו כבלתי הפיכה (תקוותיו להתפוררותה המהירה של הממלכה ההאשמית לא התגשמו), או אולי צעד הכרחי בדרך להשגת השלטון בישראל, אבל ברור שהוא לא היה תוצאה של הגעתו של בגין אל כס ראש הממשלה.

בשיחה עם אחד ממקורביו של בגין אמר לי האיש, כי בגין השלים למעשה עם אובדן עבר הירדן המזרחי שנים רבות קודם לכן. זה קרה, לדבריו, "כבר כשהתבררו ממדי השמדת העם היהודי באירופה, והמסקנה שאין בידי העם היהודי די עתודות כוח אדם ליישב גם את עבר הירדן המזרחי".13

בשיחה עם דן מרידור, מזכיר הממשלה בממשלת בגין השנייה, התייחס מרידור להצגת תביעות מקסימליסטיות כאל צעד טקטי מתבקש ביחסים בינלאומיים: “יש עניינים שתלויים בך, יש עניינים שתלויים בהשגת רוב בעם, ויש עניינים שהשגתם תלויה בצדדים שלישיים. וכאן צריך להיזכר ב’שניים אוחזים’ במסכת בָּבַא מציעָא. נניח שמדברים על גבול. אני אומר לציבור: ‘אני רוצה להשיג כך וכך’. אם אומר מראש ‘חציה שלי’ — לא אשיג גם חצי… זה מטבע הדברים. אינני יודע מה ז’בוטינסקי היה עושה אילו הגיע לשלטון. הוא הרי אמר ‘תשכח ימיני הבוגדת אם אשכח את שמאל הירדן’… (אבל) במחזה ‘שמשון’ ז’בוטינסקי מספר איך שמשון יושב כשופט ובא אליו אדם וטוען שחלקת אדמה שייכת בחציה לו. ושמשון צועק עליו: ‘טיפש שכמוך. אם אתה רוצה חצי תדרוש הכול’… אפשר להציע לערבים כל מיני דברים. אבל זה לא יעזור. הם לא יקבלו. אני מוכרח להגיד ‘כולה שלי’… אבל זה לא פשוט לומר לנערים ‘תשכח ימיני הבוגדת’ ואחר כך לומר — ‘תשכח’… אתה צריך לחנך אנשים כדי שיהיו מוכנים להיאבק. לחנך דור ולעשות אותו נלהב וזו בעיה. אקח את בגין באופן קונקרטי. כשקמה תנועת החרות ב־48’ היא המשיכה לשאת את דגל שלמות המולדת… ‘ירדן היא יצור מלאכותי בלי זכות קיום’. היא במרכאות. אבל לא ניזום מלחמה...כלומר: זו נשארת אמונתנו, אבל לא נעשה מלחמה אלא ‘והיה פן תקרינה מלחמה'".14

אם בשנים הראשונות לקיומה של המדינה נשמע בגין נחוש בקריאתו לכיבוש עבר הירדן המזרחי ואולי אפילו קיווה לתמיכה של ברית המועצות ברעיון הזה — אחרי הכול, ירדן נהנתה מתמיכתה של בריטניה ה”אימפריאליסטית”, ובגין קיווה שברית המועצות תשתמש בתביעה הישראלית כדי לסלק את בריטניה מהמאחז שלה בירדן — אחרי מערכת קדש ב־1956 הלכו קריאות אלה והתמעטו. בגין עדיין קרא ל”איחוד המולדת", סיסמה חשובה שניתן לראות בה כבר בשלב הזה שֵם מקוצר ופחות מחייב לשחרור יהודה שומרון ועזה ואיחוד ירושלים, אם כי מי שרצה היה יכול לקרוא בה גם התייחסות לעבר הירדן המזרחי בלי לנקוב בשמה של "המדינה הקרויה ירדן".

מזרח הירדן כנחלת אבות או כטריטוריה ליישוב פליטים? או: תלוי מתי שואלים בהדרגה החל בגין לדבר יותר ויותר על הצורך לפתור את בעיית הפליטים הערבים. בשנים הראשונות שלאחר קום המדינה הוא כינה אותם “בורחים”, אבל בהדרגה אימץ את ההגדרה המקובלת לגביהם בישראל ובעולם כולו. הוא גם התחיל לרמוז על תוכניתו ליישב את הפליטים, ולא רק במדינות ערב, כפי שנהג תחילה, אלא גם בתחומי ארץ ישראל.

בהינתן יחסו הערכי והרגשי העמוק לחבלי המולדת הכבושים במערב הירדן (יהודה, שומרון ורצועת עזה), ניתן לשער כי ב־9 במאי 1957, כאשר דיבר במסיבת עיתונאים בוושינגטון על יישוב פליטים בתחומי ארץ ישראל, הוא התכוון ליישובם במזרח הירדן. בגין אמר כי "ירדן" היא ממלכה מלאכותית אשר נוצרה בידי בריטניה תוך הפרת הצהרת בלפור שהבטיחה את ארץ ישראל כולה כבית לאומי, הדגיש כי הקמת "ירדן" הייתה "חלוקה" של ארץ ישראל, ואז הוסיף וציין כי: "הדרך לשלום במזרח התיכון עוברת דרך איחודה מחדש של ארץ ישראל ויישובם ושיקומם של כל הפליטים הערבים במדינה יחידה ובת קיימא. אינני מאמין כי ניתן להציל לזמן ארוך את ‘ירדן’ מהתפרקות. אנו סבורים כי עמנו יש לו זכות היסטורית על טריטוריה זאת, כשם שיש לו זכות על תל אביב. בעיית האיך והמתי להפעיל זכות זאת היא בעיה אסטרטגית… ירדן תתפרק ביום בהיר אחד ועל ישראל לספח את כולה, באמצעים צבאיים אם הם דרושים, כחלק בלתי נפרד של מולדת העם היהודי".15
כאן המקום לציין כי יחס דומה לירדן איפיין גם את דוד בן-גוריון בתחילת שנות החמישים, כאשר הגדיר את גבול ישראל ירדן “מגוחך” וראה בירדן יצור מלאכותי שלא יאריך ימים. רק ב־1958, ועל-רקע האיחוד קצר הימים של מצרים וסוריה (קע”ם), ראה בן-גוריון בקיומה העצמאי של ממלכת ירדן גורם חשוב לביטחונה של ישראל. עד אז הוא בחן תכופות את האפשרות לכבוש את יהודה ושומרון ולספחם לישראל תוך הענקת אוטונומיה לתושביהם הערבים.

בגין חזר על תוכניתו זו בנאומו בוועידה החמישית של תנועת החרות ב־24 בנובמבר 1958. “ביום בו נעלה לשלטון”, אמר בגין באותה ועידה, “נעמיד בפני עמי ערב ברירה בין חתימה על חוזה שלום לבין עובדה של יחסי שלום. חוזה כי ייחתם ייכללו בו התנאים הבאים: 1. הוצאת כל החילות הזרים מארץ ישראל השלמה. 2. הכרה בארץ ישראל המאוחדת כמדינה עברית בה יינתן שיקום מלא לפליטי 1948 ויובטח שיווי זכויות לכל תושביה ללא הבדל מוצא ודת. 3. תשלום פיצויים עבור נזקי המלחמה של ישראל והחזרת הרכוש שנשדד מיהודי ערב… אם יבחרו עמי ערב לקיים מצב מלחמה, ישתמע כי זכותנו לקיום כוללת ‘יוזמה הגנתית'” (ביטוי שבגין השתמש בו תכופות, ואשר משמעו היה שישראל רשאית לפתוח במלחמה יזומה כדי להחזיר לידיה את שטחי המולדת הכבושים).

ב־16 בדצמבר 1959, בנאום שנשא בכנסת כחודש לאחר שמפלגתו הובסה בבחירות לכנסת הרביעית, מתח בגין ביקורת על הממשלה, שנסוגה מעמדתה הקודמת כי בעיית הפליטים תיפתר כחלק ממשא-ומתן ישיר לשלום בין ישראל ועמי ערב, והייתה מוכנה עתה לדון בבעיה במסגרת נפרדת או באמצעות מתווך. בגין קרא להשיב בלאו מוחלט ללחץ שהפעיל האו”ם בסוגיה הזאת: “אין פתרון לבעיה זו במדינת ישראל אך יש לה פתרון בארץ ישראל המאוחדת. קיום זכות נצחית בשילוב עם פתרון אנושי של בעיה אנושית — זו התשובה”.16 בכך רמז בגין כי יהיה אפשר ליישב את הפליטים באותם חלקי ארץ ישראל שהוא קרא לשחרורם. הכותרת שניתנה בעיתון לנאום היתה: “במקום ציפייה לנסים — מתקפת־נגד מדינית וכוננות כלכלית”. כלומר: כלים מדיניים, התמודדות במערכה כלכלית, אך לא עוד קריאה למלחמה יזומה לשחרור שטחי המולדת.

השינויים האידיאולוגיים בראי הסמלים או: גודל החזון כגודל המפה
על השינוי שחל בהתייחסות של בגין אל מזרח הירדן ניתן ללמוד גם מהשינויים שחלו בסמלים של תנועת החרות ובשימוש שנעשה בהם. אחרי הכול, כל מי שעוסק בבגין יודע מה רבה הייתה החשיבות שהוא ייחס לסמלים ולטקסים.

ד"ר אופירה גראוויס קובלסקי חקרה את השינויים האלה והציגה את מחקרה בכנס שנערך לציון עשרים שנה לפטירתו של מנחם בגין: בשנת 1938 קבע אצ"ל את סמלו — מפת המנדט הבריטי על-רקע יד מניפה רובה והסיסמה "רק כך" (כלומר, רק בכוח הנשק תשוחרר המולדת). גם הקק”ל ותנועת המחנות העולים קבעו בסמלן את מפת ארץ ישראל על שני עברי הירדן, אבל בלי גבולות מדיניים מוגדרים. עד 1939 השתמשה גם המפלגה הרוויזיוניסטית בגירסה זו של “מפת ארץ ישראל השלמה|, ולאחר מכן היא אימצה את מפת המנדט.
באספות עם שבהן הופיע בגין לאחר קום המדינה ופירוק אצ״ל הוצב סמל האצ”ל בקדמת הבמה, אך הסיסמה "רק כך!" הלוחמנית הוחלפה כבר אז בסיסמה “מולדת וחרות”. ביטאון התנועה "חרות", שהופיע בשנים 1965-1948, נשא ככותרת משנה מתחת לשם העיתון את הסיסמה: “לשלמות המולדת, לקיבוץ גלויות, לצדק סוציאלי, לחרות האדם”. סמל מפת המנדט (ללא הרובה המונף שאופסן בינתיים) לא הופיע בשער העיתון, אלא מוזער והוגלה לירכתי עמוד 3 או 4, כסמליל של מדור קטן שנקרא "בתנועה". גם משם נעלם הסמל לקראת סוף חודש מרס 1953.

השינוי הורגש גם בוועידות התנועה: בוועידות האלה נהגו להציג על במת הנואמים תמונה של ז’בוטינסקי (שהלכה וגדלה מוועידה לוועידה) ואת סמל מפת המנדט (שהלך וקטן). כבר בוועידה השנייה של חרות בפברואר 1951 דרש שמואל תמיר, נציג סיעת למרחב האופוזיציונית לבגין, להסיר את הסמל ואת הכתובת “תנועת החרות — מיסודו של הארגון הצבאי הלאומי”, וטען כי לא ראוי שמפלגה במדינה דמוקרטית תתהדר בסמל ובייחוס מחתרתיים. בגין הסכים עם רוח הדברים, אבל נמנע מלקבל החלטה רשמית ברוח זו. ב־1977 חוקת תנועת החרות עדיין קבעה כי שם התנועה הוא “תנועת החרות בארץ ישראל מיסודו של הארגון הצבאי הלאומי” וסמל התנועה הוא “מפת ארץ ישראל השלמה ועל הרקע שלה יד מחזיקה ברובה מכודן והכתובת מולדת וחרות”. בפועל נשארה מפת המנדט, הכוללת כמובן את עבר הירדן המזרחי, על פנקסי החבר של תנועת החרות עד 1988 — השנה שבה התמזגו תנועת החרות והמפלגה הליברלית מיזוג מלא. אפשר ששכחו לשנות את הסמל. ואפשר כי תעודת חבר הטמונה בארנק או במגירת שולחן הכתיבה אינה דומה לכרזת בחירות או לדגל על בימת נואמים.

דומה כי במרוצת השנים הבין בגין כי קריאה בקול רם לכיבוש עבר הירדן אינה מעלה את מספר הקולות שחרות מקבלת בבחירות לכנסת. ובאופן גרפי — מספר המנדטים עומד ביחס הפוך לגודל השטח, בסנטימטרים רבועים, שתופסת מפת “שתי גדות לירדן” בכרזות הבחירות של המפלגה…