אתם יודעים מדוע נותרו פרצות בגדר ההפרדה - פרצות אותן מנצלים מחבלים כמו הצמד שביצע את הרצח במתחם שרונה? כי בג"ץ עיכב שנים על גבי שנים את השלמתה. ואתם יודעים למה יש שיטפון של שוהים שלא כחוק? כי מערכות האכיפה והמשפט מגלות אוזלת-יד בטיפול בהם.

נתחיל מהגדר. בג"ץ אישר אותה עקרונית לפני שנים, אבל איפשר לכל זב חוטם להגיש עתירה נגדה. וכך נדרשו השופטים לעשרות ואולי למאות עתירות: על שער לפרות ועל גישה לשדה ועל קשר בין בני דודים ומה לא. כל דיון כזה כלל עתירה, תגובה של המדינה, ניסיון של השופטים להביא לפשרה, דחיות ובסוף פסק דין - שבדרך כלל דחה את העתירה או אימץ את הפשרה בין הפלשתינים למדינה.

כל ההליך הזה היה עקום מיסודו. ראשית, כמו בכל עתירה - גם כאן לא נשמעו ראיות והשופטים הסתמכו על תצהירים. זה אומר שהם לא בדקו מה באמת קורה בשטח, לא חקרו את הפלשתינים העותרים, לא עיינו במפות ולא ראו תצלומים. בג"ץ קיבל הכרעות של ערכאה דיונית - בלי לנהל הליך של ערכאה דיונית. אגב: זהו המצב גם לגבי הבנייה בשטחים, אבל זה סיפור אחר.

שנית ועיקרית: בניגוד מוחלט למדיניות השיפוטית בכל נושא אחר - בג"ץ ירד בנושא גדר ההפרדה לרזולוציות נקודתיות. תארו לעצמכם שלא היה מדובר בגדר ההפרדה אלא בגדר של בניין, ושהמשיב לא היה צה"ל אלא הוועדה המקומית לתכנון ובנייה. בכזה מקרה, הן בית המשפט המחוזי והן בית המשפט העליון היו אומרים - ובצדק - שהם לא מתכנני-על. כל תפקידם הוא לבדוק את סבירות ההליך ולא את סבירות ההחלטה. אבל כאשר דובר בגדר הביטחון - השופטים לא נרתעו מלהחליף את שיקול הדעת המקצועי של גורמי הצבא בשיקול דעתם שלהם.

התוצאה המתבקשת והבלתי-נמנעת של כל אלו הייתה, שהקמת הגדר נמשכה שנים רבות, ולכן צה"ל עדיין לא הצליח לסתום את כל הפרצות שהיא הותירה. תשוו את זה לגדר בגבול מצרים, אשר הוקמה בתוך שנתיים וחסמה לחלוטין את שטף המסתננים. שם לא היו תושבים שיעתרו, וממילא לא היו שופטים שיעכבו.

נעבור לבעיית השב"חים. יצא לי יותר מפעם אחת לשבת בבית המשפט כאשר הועמדו לדין מסתננים פלשתינים. כמעט תמיד העונשים נעו בין קלים לבין מגוחכים, וכללו מאסר שכבר ריצו השב"חים בימי מעצרם או כמה ימים יותר. כמעט תמיד ריחמו השופטים על אותם צעירים, שטענו שנכנסו לישראל כי אין להם פרנסה בשטחי הרשות הפלשתינית. כמעט תמיד התעלמו השופטים מטענת המדינה, לפיה מדובר בפרצה ביטחונית חמורה.

הבעיה חמורה עוד יותר, משום שהשב"חים לא יכולים להגיע לישראל מבלי שמישהו יסיע אותם ולא יכולים לשהות בה מבלי שמישהו יעסיק אותם ויתן להם קורת גג - ואת אלו המשטרה כמעט לא מצליחה לתפוס. התחושה שלי היא, שיש הרבה יותר משפטים נגד השב"חים - דהיינו נגד הזבובים - מאשר נגד המסייעים להם והנהנים מהם, דהיינו הביצה. במקום לייבש את הביצה, מנסה מערכת אכיפת החוק לגרש כמה זבובים פה וכמה זבובים שם. התוצאה ידועה מראש.

בנושא הזה, צריכה לבוא התערבות של המחוקק. צריך לקבוע עונשי מינימום הן למסתננים והן ובעיקר למי שגורמים להם להגיע לישראל ועוזרים להם לעשות זאת. אם מי שמסיע שב"ח יידע שרשיונו יישלל לשנה-שנתיים ושהוא יישלח לכמה חודשים לכלא, הוא יחשוב פעמיים לפני שיעשה זאת. אם מי שמעסיק שב"ח יידע שהוא יישלח לשנה לכלא וייקנס במיליון שקל, הוא יחשוב עשר פעמים לפני שיעשה זאת. מדובר בחיי אדם, פשוטו כמשמעו. אסור להתפשר ואסור לרחם.