אגדות מיערות וינה - לכאורה

אמנם המחזה הפעם עולה עם אותו תרגום ואותו עיבוד של דפנה זילברג, הרי ההפקה החדשה בבימויה של איה קפלן - שברזומה שלה קיימות הצגות משובחות ומוצלחות ביותר - זכתה לטאץ' שונה, וכל רוח המחזה קיבלה טוויסט אחר.

למרות שהבמה המעוצבת רק בקירות אולם הסטודיו שבשכונת התקווה, כשחלקי עצים לאורך הקירות מהווים את ההיגד של היער - וחרף המיעוט בשימוש באביזרים מלבד שרפרף או עגלת תינוק או שולחן עגול וכסאות - הרי העושר שמושקע בתלבושות הססגוניות, בנוצות בת היענה הלבנות לעיטור רקדניות המועדון, מרנין מאוד את העין, ומהווה פיצוי לכל היתר.

אמנם הסצנה הראשונה בה הגיבור, אלפרד, מתעמת עם אמו ועם סבתו במשכנות העוני שלהן, ותלבושותיהן הדלות כסחבות מעניקות את הרקע למצב הכלכלי הנוראי בו שרתה אוסטריה לאחר מלחמת העולם הראשונה - אך בהמשך, תיאור החיים בווינה עצמה, בה המעמד העליון חי ללא דאגה, והנוכלים והנצלנים מוצאים את פרנסתם בהימורים ובמעשי נוכלות (מה שמזכיר את הנוכלים של ימינו, בכל העולם) - תיאור זה שונה בתכלית.

אלפרד (תום מרסייה, שאינו רק יפה אלא שחקן דרמטי משובח ורב הבעה) יודע כיצד להתחנחן לנשים וכיצד לחיות על חשבונן. מלבד פעם אחת, בה התאהב קלות בבתו היפה של "הקוסם" ישראל קוזינסקי - קוז'ו בפי ידידיו, ושחקן שמסובב את הצופים סביב אצבעו הקטנה. אך הנערה, מריאן (ג'ייד דייכס וויקס, שנושאת על גבה את רוב הטרגדיה בהצגה בכישרון רב), מתאהבת בו נואשות, חרף היותה מאורסת כבר לאוסקר (אבי סרוסי), ונכנסת ממנו במכוון להריון. מה שלא היה לפי תוכניתו של רודף הנשים, ולאחר זמן מה הוא נוטש אותה, וגורם לה להעביר את התינוק לבית אמו בכפר. מריאן מגיעה לפת לחם, ועובדת כסטרפטיזאית במועדון-בורדל ידוע. כשכל החבורה הווינאית מגיעה לאותו מועדון ונחשפת לחמוקיה של מריאן - נשבר בקרבה כל שמץ של רצון להמשיך לחיות. למזלה, אוסקר סולח לה ומוכן לקבלה שוב ככלתו. אבי סרוסי מגלם אותו בכנות המירבית ונוגע ללב במונולוג האחרון שלו.

בהפקה הקודמת, כשהסבתא זוממת ומביאה למותו של התינוק הבלתי רצוי על כולם מלבד אמו, היה זה החלק העמוק והמרשים ביותר ונוגע מאוד ללב. משום מה, הפעם הוא הוזכר במשפט או שניים, ונטמע בין השירים בגרמנית כמו "לילי מארלן" ששרה מרלן דיטריך, או שירי הנאצים החדשים שצמחו בווינה על-רקע הסדר החברתי הגרוע, ועליית היטלר לשלטון, שהייתה להם אמירה חזקה משלהם.

דניאל דמידוב, מחמל הנפש, המשחק את אריך, עושה את המעבר מחיים לא-מסודרים של סטודנט התלוי ברוזנות ובנשים מבוגרות לכלכלתו, לפעיל במפלגה נאצית, עם מדים ומשכורת. הוא למעשה הסמל לכל התפנית שחלה בעם הזה שהייאוש מהרעב ומחוסר העבודה גרמו לו להתפתות לסיסמאות של הקורפורל הקטן עם השפם ורהיטות הנאום, שהבטיח לכולם "גרמניה נקייה מיהודים וכל הלא-אריים", וכן כלכלה משובחת והגשמת כל חלומותיהם. וכמו כל אנשי המעמד הנמוך הסובלים ממצוקה כלכלית וחברתית - גם בווינה של שנות השלושים נאחז ההמון בקלישאות וההכרזות מלאות התקווה שיהיה טוב רק אם השלטון יתחלף. הבלוף הקבוע החוזר בכל עת בהיסטוריה. וזה מה שאיפשר את עלייתו של הקורפורל הקטן לכס קנצלר גרמניה.

צוות השחקנים המובחר מצטיין בכמה עם נוכחות בימתית רבת רושם - כמו אוריה חייק כקצב האבליצ'ק, וכמו ישראל קוז'ינסקי - שניהם רמי-קומה, בעלי קול ברור וחזק, והופעה מרשימה במיוחד. כך גם היטיבו לשחק יעל פולמן כאמה של מריאן, אוראל איזיקל בתפקיד קטן אך טוב של "האמריקני", רוני אוחנה בדמות הסבתא הקשישה, שרי שמחוב הרבגונית בתור הגברת אמה והלנה, הדס פורר כ"וואלרי", סתיו בנית כברונית ועוד, גילי בורד כ"קפטן" ולישי זטלאווי (משנה ב') בתור פרדיננד פון היילינגר וכן הפתיע בתור המנחה במועדון החשפנות, שהזכיר את המנחה במחזמר "קברט".

המוזיקה שמלווה את ההצגה אותה ערך אורי ברנר, שלל הצבעוניות בתלבושות המושקעות שעיצבה יהודית אהרון הכה מוכשרת ובאביזרים, הקצב של ההצגה שלא מותיר רגע דל, לו אחראית הבימאית המוכשרת, התאורה הטובה של אמיר קסטרו והתנועה של הרקדניות והשחקנים שעיצב עמית זמיר באופן כה מגוון - עשו מהמחזה הצגה משהו יותר מעניין ויזואלית ובימתית ממה שפון הורבאט אולי תכנן, כי הרי במילא - מי שת ליבו לסבלם של הגרמנים או האוסטרים, שהם בעצם שהיו אחראים להרס חצי מאה בשל מלחמות העולם הראשונה והשנייה? עליהם לא ידוונו ליבנו. גם אם סבל הוא סבל, והתדרדרות מוסרית היא פשע בכל מקום ובכל עת. ובל נליט את לבנו ונגלגל את עינינו כמו המציאות לא טופחת על פנינו. על העולם להתעשת ולחזור לתקנו, תוך שלום ואחווה.