ערבים ומוסלמים בתקופה העות'מאנית

העות'מאנים כבשו את הארץ מידי הממלוכים ב-1516. השלטון העות'מאני פתח את שעריו למהגרים כי הארץ הייתה דלת אוכלוסין ושוממה. כתוצאה מכך החלה פלישה של שבטים נוודים ערביים לארץ והגירה של מוסלמים, נוצרים, ויהודים לארץ. מקורות ההגירה היו מאפריקה המערבית והמרכזית, מאסיה המרכזית והצפונית, מאירופה ואפילו מאמריקה.

חלק א' - הפלישות לארץ בין המאה ה-16 ל-18

על-פי המפקד העות'מאני של 1525/6 היו בארץ ישראל המערבית כ-80,000 ערבים ומוסלמים אחרים.

א. הבדווים

עלי חרייבי קבע בהרצאה במדרשת שדה בוקר "הבדואים בגליל - תמונת מצב דמוגראפית וכלכלית", שרוב שבטי הבדווים בגליל הגיעו מהצפון ורק מיעוטם הגיעו מהדרום. הם החלו לחדור לגליל מהחוראן ומהגולן בראשית המאה ה-16 והחדירה נמשכה כל התקופה העות'מאנית.

הפלישות של הבדווים לארץ בתקופה העות'מאנית התחדשו מיד לאחר כיבוש הארץ מידי הממלוכים. זה היה הגל השלישי שהחל להגיע בשלהי השלטון הממלוכי, במאה ה-16 והתגבר במאות ה-17 וה-18 תחת השלטון העות'מאני. הייתה תנועה של שבטים בדווים מחצי האי ערב, כשכל שבט דוחף בהתקדמותו שבטים אחרים לעבר הקשת הפוריה. ההתפרצות הבדווית הייתה לכיוון מסופוטמיה (עירק של ימינו וסוריה) ולכיוון ארץ ישראל, לאזור ירושלים, שפלת החוף והעמקים. הבדווים שדדו את החקלאים, את הנוסעים בדרכים, ופגעו קשות בחקלאות ובמסחר. מאמצי העות'מנים לעצור את חדירתם נכשלו. בשלהי המאה ה-16 גבר אי-הביטחון בארץ. הבדווים שדדו את החקלאים, את הנוסעים בדרכים ופגעו בחקלאות ובמסחר. הם התעלמו מהתביעות המשפטיות שהוגשו נגדם ולא התייצבו לבתי המשפט. בתקופה שמיד לאחר הכיבוש העות'מני עשה השלטון מאמצים לעצור את חדירת הבדווים לארץ וזכה למידה לא מעטה של הצלחה. השלטון העות'מני ניסה להאבק ברמיסת החוק בידי הבדווים: ביצורים לאורך הדרכים הראשיות שופצו ויחידות צבא הוצבו בהן כדי להגן על התחבורה והמסחר וכן הוקמו יישובים לאורך הדרכים הראשיות. אבל, יחידות הצבא לא הצליחו להתמודד בהצלחה עם הבדווים שכוחם הלך וגבר.

כאשר כבשו העות'מאנים את הארץ ב-1516 מידי השלטון הממלוכי הם עצרו את חדירת הבדווים והנהיגו מינהל תקין. אבל, תוך זמן קצר הם נאלצו להוציא את כוחותיהם מהארץ בשל בעיות ביטחון בפרס והמלחמות באירופה. צרכים ביטחוניים בחלקים אחרים של האימפריה העות'מנית אילצו את השלטון להעביר כוחות צבא מהארץ לאזורים אחרים, והבדווים ניצלו את המצב כי להגביר את חדירתם. בלית ברירה נאלץ השלטון העות'מני להכיר בשלטונם של שבטים בדווים על חלקים שונים של הארץ.

הבדווים ניצלו את העדר הצבא העות'מאני ומאמצע המאה ה-16 התחדשו החדירות והחלה חדירה בלתי פוסקת של בדווים לארץ. החדירה נמשכה לאורך כל התקופה העות'מאנית. הבדווים הגיעו תחילה מהמדבר הסורי בצפון ומחצי האי ערב בדרום. מאוחר יותר היגרו לגליל ערבים מהחוראן, חיילים כורדים מסוריה, ערבים ממצרים, מצפון אפריקה ומעבה"י המזרחי וצ'רקסים.

השלטון העות'מני ניסה להאבק ברמיסת החוק בידי הבדווים. ביצורים שופצו לאורך הדרכים הראשיות ויחידות צבא הוצבו בהן כדי להגן על התחבורה והמסחר וכן הוקמו יישובים לאורך הדרכים הראשיות. אבל, יחידות הצבא לא הצליחו להתמודד בהצלחה עם הבדווים שכוחם הלך וגבר. בלית ברירה נאלץ השלטון העות'מני להכיר בשלטונם של שבטים בדווים על חלקים שונים של הארץ:

רוב הבדווים היו שיברי שבטים ושברי משפחות. הבדווים שחדרו לארץ מאמצע המאה ה-16 לא באו כדי להתיישב. הם שדדו ורצחו חקלאים והביאו לנטישת כפרים. הם עסקו בשוד וברצח שיירות הסוחרים והנוסעים בדרכים. הבדווים פגעו באופן חמור בחקלאות, במסחר ובשאר תחומי הכלכלה. באמצע המאה ה-16 שלט שבט טרארבאי בצפון הארץ, בהנהגתו של השיח' עסאף. השבט קיבל על עצמו להגן על שיירות הסוחרים בצפון הארץ וכן על עולי הרגל המוסלמים בדרכם מסוריה לחיג'אז (מכה). באמצע המאה ה-16 השתלט שבט טרארבאי על צפון הארץ ואף הרחיב את תחומי שליטתו לגליל התחתון, חלקים מהשומרון ואזור החוף מחיפה עד יפו.

במחצית הראשונה של המאה ה-17 פרצה מלחמה בין שבט טרארבאי ושבט המענייה מלבנון, שניסה לחדור מלבנון לארץ. הטרארבאים ניצחו ואף הרחיבו את תחומי שליטתם לגליל התחתון, חלקים מהשומרון ואזור החוף מחיפה עד יפו. במחצית השנייה של המאה ה-17 הרחיב השבט את שלטונו לאזור הכרמל ועמק עכו. השבטים גבו את מס הח'אוה מכל מי שעבר בתחומי שליטתם, גבו מיסים מהכפרים בתחומי שליטתם ואף מזכיונות על השימוש בנמל עכו. בשלהי המאה ה-17 נחלש כוחם של בני שבט הטרארבאי. במאה ה-18 חדר לארץ שבט הזידאנים מחיג'אז (חצי האי ערב) והשתלט על הגליל ועל חוף הארץ עד עזה. הם כבשו גם את רמלה. הם התיישבו בגליל, בעיקר באזור טבריה. מנהיגם ד'האר אל-עומר ניצל את חולשת השלטון העות'מאני והקים לעצמו ממלכה. הזידאנים שלטו בחלק ניכר מהארץ בין 1730-1775 וכוחם היה רב. כל מאמצי השלטון העות'מני להביס אותם נכשלו והם אף הרחיבו שלטונם לדרום לבנון לחוף יפו-עזה ואף לרמלה, העיר שנבנתה על-ידי הערבים בראשית המאה ה-8. השלטון העות'מאני נאלץ להכיר בשלטונו של אל-עומר ומינה אותו לחוכר מיסים. אל-עומר הצליח לחסל את פשיטות הבדווים לגליל. בראשית שנות ה-1770 פרץ סכסוך בין השלטון העות'מאני לאל-עומר שהביא למלחמה שהסתיימה ב-1775 עם תפישתו והוצאתו להורג של אל-עומר.

השבט ערב אל סביח שהיה הגדול בשבטי הבדווים בגליל מוצאו היה מצפון אפריקה. אזור הפרישה שלו היה על חלק גדול מהגליל התחתון בגבעות שפרעם ובין בית נטופה והר תבור. מוצאו של השבט היה מהחורן. במאה ה-18 השבט סר למרותו של אל-עומר ובאמצע המאה ה-19 סר השבט למרותו של עקילה אבל לאחר מכן הפך השבט לחזק ביותר בגליל. השבט עסק בשוד וביזה של המתיישבים היהודים ושל סוחרים ונוסעים בדרך לעכו.

עלי חרייבי קבע בהרצאה במדרשת שדה בוקר "הבדואים בגליל-תמונת מצב דמוגראפית וכלכלית", שרוב שבטי הבדווים בגליל הגיעו מהצפון ורק מיעוטם הגיעו מהדרום. הם החלו לחדור לגליל מהחוראן ומהגולן בראשית המאה ה-16 והחדירה נמשכה עד שנות ה-30 של המאה ה-20.

ב. ההגירה הדרוזית ופלישת פחר א- דין

יש אי-ודעות לגבי ראשית הגירתם של הדרוזים לארץ. קיימות שתי גירסאות. על-פי גירסה אחת ראשית ההגירה הדרוזית לארץ הייתה במאה ה-11 כלומר, בשלהי תקופת הכיבוש הערבי. אבל הגירסה המקובלת כהיסטורית היא שההתיישבות החלה במאה החמש העשרה, כלומר בשלהי השלטון הממלוכי. כנראה שלושה גלים: הגל הראשון במאה האחת העשרה, הגל השני במאות החמש-עשרה והשש-עשרה (על הגל ה-3 - בחלק השני). תושבי עספיא באו מהר הלבנון ותושבי דלית אל-כרמל באו מסביבות חלב שבסוריה. בגולן מוצא הדרוזים הוא מהגליל ומהלבנון. האוכלוסייה הדרוזית בישראל מתגוררת בשני כפרים גדולים ומבוססים היטב בהר הכרמל, ובשלושה גושים אשר כוללים שישה-עשר כפרים בגליל המערבי, המרכזי והעליון.

פחר א-דין (1572-1635) היה אמיר מהמשפחה הדרוזית מען ששלטה בהרי השוף בלבנון. בסוף המאה ה-16 עבר השלטון של המשפחה לידיו והוא הרחיב את שטח שליטתה של המשפחה תחילה לגליל העליון ואח"כ לגליל התחתון, עמק יזרעאל, עמק בין שאן וצפון השומרון עד ג'נין. בשומרון הוא נתקל בהתנגדות מצד המשפחות המוסלמיות שהשתלטו על הר השומרון. גם השלטון העות'מאני התנגד לכיבושיו. ב-1613 הוא נאלץ לברוח מפני השלטון העות'מאני לאיטליה אבל חזר ב-1618 ושב והשתלט על השטחים שכבש בעבר. הפעם, נאלץ השלטון העות'מאני להכיר בשלטונו בשל חולשתו. בסופו של דבר הצליח השלטון העות'מאני לסלקו ב-1633 והוא הוצא להורג עם בני משפחתו.

ג. ההגירה התורכמנית

מוצאם של התורכמנים הוא מאסיה המרכזית. גל ההגירה התורכמני הראשון הגיע לארץ עוד בשלהי השלטון הערבי-מוסלמי במאה ה-11 (ראה, פרק ראשון).

הגל השני הגיע במאה ה-16. בצבא העות'מאני שכבש את הארץ ב-1516 היו חיילים תורכמנים. לאחר הכיבוש הושיב אותם השלטון העות'מאני בעזה וברמלה. השבטים הנוודים והנוודים למחצה שהגיעו לארץ בעבר נדדו בין עמק בית שאן לקיסריה עם עדריהם.

במאה ה-18 הגיע לארץ גל שלישי של תורכמנים. הם היו מחולקים לשבעה שבטים. הם הגיעו בהזמנת השלטון העות'מאני וקיבלו שטחי מרעה במערב עמק יזרעאל בין תל יקנעם לתל מגידו, בשרון בכניסה לוואדי ערה, באזור נחל התנינים ובעמק עכו. הם עסקו בחקלאות בחורף ונדדו עם עדריהם באביב ובקיץ. הם שילמו עשירית מהיבול לשלטון העות'מאני.