י' דה-מלאך - אבי הנסיונות החקלאיים בנגב

מחדל חקלאי בעת עליית 11 הנקודות?

מעטים הכירו בשנת 1946 את תנאי הקרקע ואפשרויות החקלאות בנגב ובעיקר באזורים בהם ירדו פחות מ-100 מ"מ בשנה. אחד מהם שהתעקש ללמוד את תנאי האקלים והקרקע ולהוכיח כי ניתן לגדל "חקלאות מדברית" היה יואל דה - מלאך שמסתיו 1944 ישב באופן קבוע במצפה רביבים (בקיבוץ רביבים לעתיד) ועסק בניסיונות חקלאיים. בצד סיפור חייו נבדוק גם מה עשו המתיישבים במצפה גבולות ובמצפה בית אשל - כל אחד בקרקע אחרת ובמשטר אקלימי אחר וסמן את כישלונותיהם והישגיהם. ננסה גם לבחון שאלה בעלת חשיבות: האם היה זה בבחינת מחדל - אי-יישום הישגי הניסיונות החקלאיים במצפים בשנים 1943 - 1946 בעת עליית 11 הנקודות?

תחנות בחייו של דה מלאך

בשנת 1940 עלה דה מלאך עם הוריו מאיטליה ארצה ונשלח לחברת הנער בגבעת ברנר שם עבד בגן הירק. בשנת 1941 עלה עם חבריו להכשרה חקלאית באשדות יעקב. בשנת 1943 הצטרף להכשרת "רביבים" (בראשון לציון) שהכינה עצמה לחיי קיבוץ כבר משנת 1938 והמשיך להתמחות בגידול ירקות. החל מקיץ 1943, ירד מדי פעם למצפה רביבים והתלבט בבעיות גידול ירקות בתנאי המדבר הקשים. בשנת 1944, עלה להתיישבות באופן קבוע במצפה רביבים וב 4 השנים הבאות עסק בניסיונות חקלאיים במקום. בשנת 1946 ביקשו דה מלאך וחבר אחר מהסוכנות היהודית, תקציב למימון ניסיון חקלאי בגידול סייפנים. בסוכנות הסתכלו עליהם כעל "משוגעים מוכי שמש" וסירבו. דה מלאך פנה לגבעת ברנר, שם עבד כמה שנים בגן הירק והאחרונים העבירו לרביבים שני ארגזים שהם מלגלגים על הניסויי. דה מלאך ואחרים הכינו חלקת ניסוי של חצי דונם בלס החולי, זרעו והפקעות נבטו והיו לסייפנים לבנים יפיפיים (ובגרסה אחרת, דה מלאך גידל אז גלדיולות על מים מליחים). במצפה הדל לא הייתה משאית לשיווק הפרחים והלל נותרו בפריחתם עוד זמן רב. בשנת 1947 ביקרה ברביבים ועדת אונסקו"פ, שהתרשמה מגידול הסייפנים והלבלוב בשדות רביבים והאגרונום ביניהם בדק את הצמחים וקבע - הם אכן גדלו פה בחולות במדבר. יש סוברים שמראה זה גרם לוועדה להמליץ להכליל את הנגב בתחומי המדינה היהודית העתידה. האגדה אומרת שטיוטת הדוח עבור אונסקו"פ נכתבה בחדר האוכל הצנוע של המצפה. במחצית 1947 גויס דה מלאך לפלמ"ח ושירת כסמל מרגמות בגדוד השמיני ("הנגב הדרומי") של חטיבת הנגב.

דו-קיום יהודי-בדואי מאפשר למידה וניסיונות

התנהלותו של דה מלאך אפיינה את חלוצי שנות הארבעים בנגב: סקרנות כלפי החי והצומח בסביבתם הקרובה (דה מלאך אסף את כל צמחי הסביבה והגדירם מדעית), לימודם באופן מדעי וניסיון להפיק מכך תועלת; קריאת כל החומר המדעי (בצרפתית, אנגלית ואיטלקית) שנכתב באותה תקופה על ניסיונות סכירת מים ועיבוד בשטחים מדבריים (טוניס, אוסטרליה אלג'יר ועוד); לימוד לעומק של הווי החיים והתרבות החקלאית של הבדואים המאפשרת להם לשרוד במדבר. כדי להשיג מטרה זו היה דה מלאך ממובילי רעיון הדו-קיום עם הבדואים ברביבים עיתים אף בעימות מסוים עם חבריו הפלמ"חניקים שרצו להפגין יד חזקה מול השבטים. זכורה עמדתו המתונה של דה מלאך יחד עם אריה יחיאלי, מוכתר רביבים, בעת משפט שערכו הבריטים לבדואית צעירה על שקטפה ירקות מחלקת הניסיון של רביבים. דה מלאך ויחיאלי לא דרשו עונש כספי או עונש חמור יותר אלא הגנו על כבוד המצפה ועל העבודה הקשה שחבריו עושים במדבר. הטיעון מצא חן בעיני הבדואים והתפרסם במהירות בקרב השבטים שחלקו מעתה, כבוד למצפה.

הניסיונות החקלאיים במצפים


מצפה רביבים

תחילה חשבו מומחי ההתיישבות שבאזור "קעת מקבולה" יורד הרבה גשם משום שהפלמ"ח טייל כאן בתקופות החורף. מהר מאוד התברר שכמות המשקעים היא אפסית. זאת ועוד, אירועי הגשם באים לא ברציפות ועיתים אף בפעמיים שלוש ונגמר החורף. תחילה ניסו המתיישבים לחקות את שיטות העיבוד וסכירת המים של הנבטים ואחר כך ניסו ללמוד משיטות הבדואים שסביבם. בתום העונה החקלאית הראשונה, באפריל 1944, שלחו מתיישבי רביבים תזכיר מפורט לקק"ל ובו דרשו קיום ניסיונות חקלאיים כפי שהם נתקלו בצורך זה בשטח וביניהם: מהי מידת חלחולה של קרקע הלס; התאמת הדגניים והירקות לאזור רביבים; מהי יעילות החריש העמוק; הכרעה מקצועית בדבר מועד מדויק של זריעת הדגנים - לפני הגשם הראשון או רק לאחריו.

בדיקה וניסוי ברביבים - צעד אחר צעד

בעונות הבאות פיתחו אנשי רביבים וגבולות יחד עם המדריכים (ויץ, מייטוס) שיטות השקיה וזריעה חדשות. אחת מהן נקראה "שיחין" והכוונה הייתה לעיבוד השדה וזריעת חיטה ושעורה בו ברצועות עיבוד צרות (2 מטר) שנמתחו לאורך קווי הגובה וקלטו מי נגר משטחי מדרון רחבים. פיתח את השיטה לוץ בוכהולץ חבר יגור, שאף הוא למד אותה מהספרות המקצועית. ויץ ראה זאת באחד מביקוריו, התלהב ואף הציע להרים חומות עפר בניצב וכך ליצור ריבועים (כפי שראה בטוניס) ובקצה הנמוך של כל ריבוע לנטוע עץ. השיטה נקראה "נגרין" והיא נוסתה על פני שדה בן 150 דונם ובה, באמצעות הטיית מים, קיבל כל עץ באופן פרטי מי משקעים. בחלקות אלה נוסו מיני עצים ושיחים: האלה האטלנטית, קאוזרינה, ינבוט, חרוב, תאנה ושקד. אגסים מעטים נטעו רק מתוך סקרנות כי המתיישבים לא האמינו ביכולתם של העצים לשרוד בקיץ. משום מה, באותו נימוק נדחה הניסוי בגידול תמרים. וכך קרה שדווקא שני גידולים אלה הם שהצליחו בדרום והגיעו לחיוניות גידול ולמתן פרי בכמויות גדולות.

ברוב המינים והזנים אותרה בתחילה קליטה ונביטה סבירה אך עם הגיע החום הגדול, וצריכת הצמחים למים גדלה רוב השתילים כמשו. הצמחים והעצים הושקו במים מליחים והנזקים נראו היטב. גם כמויות המים הגדולות שנעצרו בסכר שנבנה במשך כמה שנים בשיטות חדשניות על-ידי המהנדס א. קובלנוב לא החזיקו זמן רב וכתוצאה מהעדר חומר אוטם, נקוו אט אט לעומק האדמה. דה מלאך וחבריו ידעו על בארות באזור בעומק ממוצע של 100 מטר, כמו למשל בביר עסלוג', בבורות ניצנה, ביר הדאג' (אשלים היום), ורוחייבה. המים שנשאבו בבארות אלו מהאקוויפר של שכבת האיאוקון, היו מליחים ולא התאמו לגידולים החדשים. קושי נוסף נתגלה בעת נטיעת ייחורי האשלים (למטרות ייעור ושדרות רוח) שהתברר לעורכי הנסיונות כי שורשיהם קצרים ולא התאמו ללס החולי ברביבים. דה מלאך מאן לוותר וניסה להתאים את שיטת "הדרי-פארמינג" שלמד עליה מהספרות המקצועית לשדות רביבים אך זו לא הועילה. הוברר כי באזור בו יש פחות מ - 100 מ"מ משקעים בשנה אין סיכוי שהשיטה תצליח). גם שאלת יעילותו של "החריש העמוק" שתחילה סברו כי הוא יאפשר הגעת השורשים לאזורים לחים בקרקע התבררה כמוטעית. עומק החריש גרם ליבוש, פורר את קרום הלס ומנע נביטה טובה.

ההתלבטות בהמשך כדאיות הניסיונות החקלאיים גברה ונשמעו קולות בהנהלת הסוכנות ובקק"ל "כי חבל על הזמן" ובנגב לא יצמח מאום. רוח נכאים זו דרבנה את דה מלאך להמשך ניסיונות וזאת לאחר שקשר קשרים טובים עם מומחי תחנת הניסיונות של הסוכנות ברחובות ועם פרופסורים ומומחי חקלאות מהאוניברסיטה העברית. הוא נהג ללותם בעת חקירותיהם בשדות ולמד מהם רבות. חלקם, ידעו איטלקית מהתקופה בה למדו באיטליה - דבר שהקל על הקשר. על אופי הקשרים מעיד הסיפור הבא: פרופ' שילוב, אנטימולוג, מצא מין נדיר של עכביש (מסוג "האלמנה השחורה") ונתן לו את השם המדעי בלטינית: "האלמנה הרביבית". ד"ר ביטינסקי, מומחה לחרקים, מצא צרעה נדירה וכינה אותה בלטינית - בשם מחמיא:

"בימבקס ג'ואליס" לכבודו של דה מלאך. בצד העבודה הקשה והמפרכת אירעו גם "ניסים". אחד מהם הוא תפוח אדמה ענק, שמשקלו היה קרוב לקילו, שצמח בקרבת המבנים, אותו שתל דה מלאך על-אף לגלוג חבריו. תפוח האדמה הענק הוא נלקח על-ידי משה שרת בדרכו למצריים כדי להוכיח למדינאים שעמם עמד להיפגש כי ניתן להקים חקלאות עברית בנגב.

הניסוי החקלאי הראשון בו היה מעורב דה מלאך נעשה על-ידי מדריכי תחנת הניסיונות מרחובות, שביקשו לזרוע התירס ברביבים. נערכה ביקורת ובדיקה והזרעים נקלטו בהצלחה. לאחר מכן מדד דה מלאך בסיוע המומחים את כמויות המים הנצרכות לגידול בתנאים השונים ובסוגי הקרקע סביב לחצר. בתש"ו המשיכו המתיישבים לגדל את החיטה בשיטת הממשק החרב, השיגו תוצאה של 60 ק"ג לדונם והבינו שהזריעה חייבת להתבצע רק לאחר הגשם הראשון. תכונת קרום הלס נוצלה לשמירת רטיבות בקרקע והועילה בגידול הדגנים ועצי הפרי. יתר על כן, מתיישבי רביבים נהגו לבקר במצפה גבולות ולמדו אחד מהשני שיטות חדשות לגידול ולמניעת סחף. לאחר הקמת 11 הנקודות (מוצאי יום כיפור 1946) ניסו דה מלאך וחבריו להעביר מעט מניסיונם המצומצם למתיישבים שזה עתה באו אולם רבים מהם ביקשו, בהנחה שמים יגיעו בהקדם, להמשיך ולפתח משק חקלאי על-פי העקרונות הקלאסיים במרכז הארץ - כלומר, חקלאות המבוססת על "משק מעורב".

מצפה גבולות

בחורף 1943 - 1944 ירדו בגבולות 134 מ"מ גשם וכן התאפיינה העונה בסופות חול חזקות. החריש העמוק כוסה בחול ויבול החיטה היה בשיעור של 15 - 20 ק"ג לדונם, קצת יותר ממחצית היבול שקיבלו הבדווים שדרו בסמוך באותה עונה. את המתיישבים אפפה תחושת אין אונים והם החליטו ללמוד את סודות החקלאות הבדואית הזעירה. בין עצי הפרי נשתלו שקדים, משמש, אפרסק ושזיף. בהדרכת זאב מייטוס נטעו אף עצי סרק כמשברי רוח. כן נוסתה שיטת השקיה שכונתה "שדה אילן" (או בפי אחרים "מטע נגרין") שנלמדה על-פי מה שהודה יוסף ויץ - מהבדואים ושוכללה במקום. המומחים קבעו שהקרקע היא חול-לס ולכן היא זקוקה לחריש בינוני. דווקא צמח השיפון הפתיע, כשהגיע לגובה 160 ס"מ אחר 40 יום. לאחר הצלחת הניסוי בדגניים הוחלט לבדוק גם את צמח התעשיה: גומי וסיזאל. בשנת 1944 דיווחו מתיישבי גבולות כי הם ראו אצל שכניהם הבדואים מטעי בעל יפים והם משוכנעים שניתן לעשות זאת גם בגבולות. מהבדואים למדו למנוע סחף קרקעי והחלו לבדוק נטיעת שדרות עצים במרחקים קבועים של 500 מטרים על-מנת לעצור את הסחף. עוד למדו לבצע חריש שטחי מבלי להרוס את הכבה הקרומית העליונה ששמרה על לחות מסוימת. במוסדות המפקחים על ההתיישבות הוחל בתכנון הניסיונות החקלאיים לגבולות לשנת תש"ה. הוחלט על בדיקת יעילות תוצאת חריש בקיץ וכן חריש בעומק 40 - 50 ס"מ. כנגד סחף הרוח הוצע לנסות להקים סוללות עפר בגובה מטר, כפי שנוהגים הבדואים על-מנת להחליש את נזקי הרוח. בתחום עצי הפרי הוחלט לנסות לנטוע כרם ענבים ורימונים ולגדלם בשיטה חצי אקסטנסיבית. בדיון השתתפו ויץ, מייטוס וא' גור והוצע על-פי הדוגמה בספאקס (אלג'יר) כי יש לנסות לגדל פירות לתעשיית הייבוש: צימוקים, ענבים, שזיפים ומשמש. בפני המתדיינים הוצגו שטחי הניסיונות בעונה הראשונה במצפים: ברביבים עיבדו 220 דונם ובהם מלבד תבואות חורף וקיץ נוסו בוטנים, חומצה, מישמש ושקד. בגבולות עובדו 800 דונם ובהם נוסו חמניות משמש ושקד ובבית אשל עובדו למעלה מ 1100 ד' בהם נוסו גדולי מספוא ומטעים בהצלחה יחסית.

מצפה בית אשל

מתיישבי בית אשל למדו מהבדואים ובנו חומות עפר בשטחים נמוכים שם לכדו מי משקעים. כך קיבלו דונמים של דגנים יבול נאה כולל ניסוי נטיעה בשטחים מוצפים. בבית אשל נוסו שלושה זנים של עץ האשל, שיטה כחלחלה, אזדרכת, ברוש, בת שיטה וכן קיקיון בעל. בבית אשל השיגו המתיישבים, כבר בשנה הראשונה, יבול של 100 ק"ג לדונם, עובדה שחיזקה את תביעתם לזרוע אלפי דונם בנגב הצפוני וזאת תוך גידולם בשיטת "הממשק החרב" (שיטה שכונתה בזמנו "פלחה חרבה"). במרחק שלושה ק"מ מהמצפה הקימו אנשי בית אשל

"מסכר". "המסכר" הוקם על-פי הצעת ויץ וכלל הרמת סוללות שנועדו לעצור את מי השיטפונות בואדי. באזור של הסכר גידלו הבדואים גפנים וירקות ואלה השפיעו על ויץ שדרש לנסותם בבית אשל. בו בזמן הוחל בבית אשל בניסיונות "הידרופוניקה" שגידול צמחים על מצע מעורב של אבנים גרוסות ללא היזקקות לשטחי קרקע. השיטה נלמדה מהצבא האמריקני והתוצאות היו נאות. בשל קשיים טכניים לא היה לניסיון זה המשך.

הישגים וכישלונות

בשנת תש"ה בחנו המצפים ארבעה ענפים: פלחה, מספוא, ירקות ומטעים. מסקנת הביניים של שתי העונות אליבא דויץ היו: "1. אדמת הנגב עתידה להפרות, אם יוגשו לה מים לשתייה; 2. כמות המים הדרושה מצערה היא ובמשקעים של 240 - 290 מ"מ מתקבלים יבולים כמתכונת המצויה בזורי הצפון...היינו 120 - 160 ק"ג לדונם שעורה ו 100 - 150 ק"ג לדונם חיטה; 3. באדמת הנגב התקבלו בין 80 - 120 ק"ג לדונם אפונה". ההצלחה בגידול תפוחי אדמה, הבצל והעגבניות הפתיעה אף את ממוחי הסוכנות והקק"ל. בתש"ה אף נבדקה יעילות שיטת "הנגרין" שנלמדה מהניסיונות בתוניס מול "שיטת-המסכר" שנלמדה מהבדואים. הוברר ששיטת הנגרין מאפשרת נטיעה של 4 עצים בלבד לדונם וספק אם תתאים לגידול אינטנסיבי. באותה שנה נבדקו המינים והזנים של העצים המיועדים לשדרות הרוח (בגבולות ורביבים) שכללו: דלברגיה, בת שיטה, אזדרכת, שיטה, אורן ירושלים, אילנטוס, שלושה זני האשל, פרקינוסינה, פרוזופיס, שיזף, גלדיציה, אליאגנוס, שלושה זני הברושים, וכן ניטעו אגבות כצמח תעשייתי שנועד להפקת סיבים, וצמחי גומי.

שלוש עונות חקלאיות

בסתיו 1947, ניתן היה לסכם את שלוש העונות החקלאיות. המתיישבים בחנו, בדקו וניסו את אופן ניצול המשקעים והשיטפונות; את עומק החריש הרצוי ושיטות עיבוד קרקע נוספות; התאמו את זני הדגניים, הירקות ועצי הפרי לאקלים ולקרקע תוך למידה בלתי פוסקת מהבדואים; ניסו שיטות לבלימת סחף קרקעי כתוצאה מהרוח; נבדקו השיטות היעילות ביותר להשמדת עשבים שוטים ומזיקים. נשאלת אם כן השאלה מדוע לא אימצו מתיישבי 11 הנקודות את השיטות שנלמדו שלוש עונות קודם לכן בשלושת המצפים? התשובה לכך מורכת משני כיווני חשיבה. האחד, כפי שכבר ציינו, למתיישבים ב11 הנקודות הובטח צינור מים ("קו מים") שיגיע מייד לאחר העלייה מאזור ניר עם ומשום כך לא תיווצר בעיה של מחסור במים לחקלאות אינטנסיבית. ואכן, הזרמת המים החלה באפריל 1947, כ-6 חודשים לאחר העלייה. וכיוון החשיבה השני - מיד לאחר עלייתם החלו קרבות בנגב והמתיישבים לא היו פנויים כלל לעסוק ביישום המסקנות החקלאיות שהתקבלו בשלושת המצפים. בנוסף, במידה רבה חל קרע מקצועי בין הקק"ל ומומחיה שהיססו בדבר אפשרות להקמת חקלאות באזור עסלוג' וגבולות לבין מומחי הסוכנות (תחנת הניסיונות ברחובות ובאוניברסיטה העברית) שטענו כי ההישגים והניסיונות הוכיחו כי ניתן לקיים חקלאות רווחית במדבר. קרע מקצועי זה מנע מיישובי 11 הנקודות "ללכת בגדול" על חקלאות מדברית והם העדיפו להישאר על "הצד הבטוח" ולהקים חקלאות כפי שלמדו במרכז הארץ.