מי שמספר לנו את סיפור הספר הוא ליאון, בנה של משפחת פלאצ'י, שבשנת 1974 נסחף במחקרו, וכך הוא כותב בחשיפה ראשונה: "בית משפחת פלאצ'י דה קוסטא שוכן במרכז אמסטרדם, רחוב ניו הירנכרכט 59, סמוך לבית הכנסת הפורטוגלי ולנהר האמסטל. הבית נרכש לפני כשלוש מאות שנים ועבר בירושה מאב לבן. שלא כבתים הצרים שבאזור, הבית רחב ומואר, וחלונותיו הרחבים משקיפים על תעלה רחבה מטופחת." והוא מוסיף ומסביר את עצמו: "אבי, דוד פלאצ'י דה קוסטא, הוא סוחר יהלומים שנע בין הולנד, בלגיה וברזיל ומבלה ימים רבים בנסיעות עסקים. אמי בטי גידלה אותי ואת אחי סמואל כמעט בלי התערבותו של אבי. זו הסיבה שאני - ליאון - הייתי ילד שובב. בנערותי סירבתי להתמיד בלימודיי, בבחרותי התקשיתי לקבל מרות. גם לאחר שהתבגרתי וסיימתי את לימודיי באוניברסיטת אמסטרדם התקשיתי לקבל החלטות ולא סיימתי משימות" (שם, עמ' 14).
ליאון, שלא חסרו לו דמים והתבגר בעצלות ובנוחות, נוטל את זמנו בידו ויוצא לספרד כדי להתחיל חיפושי שורשים. עד מהרה הוא זוכה לפוגש שם את יסמין, מוסלמית מרוקנית מלומדת שגם לה שורשים רחוקים, והם מתאהבים מפגישה ראשונה, שמביאה אותם לחקור יחד את שורשי משפחותיהם. הם מתחילים לנוע מעיר לעיר ובין מדינות היבשת - והנה מחקרם, יחד ולחוד, מביא להם ולנו תגליות על מאות קודמות, בהן היו יהודים ומוסלמים חיים בהרמוניה מלאה כמי שגורשו מספרד, או נאנסו לנצרות בפורטוגל על-ידי המלך מנואל שלא רצה לגרשם בגלל כספם, וסופו של דבר שהם מגיעים לחוף הצפוני של מרוקו, קרובים לחופיה של ספרד, מתערים יחד עם הנוצרים המקומיים שמוסיפים על ההרמוניה בעיר תטואן, שחבקה בברכה את באיה ואת כל הדתות שרחשו בה ונעשתה בהמשך למדינת חסות ספרדית.
"העיר תטואן עברה מהפך במאה השש-עשרה, כשהגיעו אליה אלפי מגורשים יהודים ואלפי מגורשים מהמוּריסקס, מוסלמים שהתחזו לנוצרים. פירוש שמה של העיר תטואן בברברית הוא 'ארץ המעיינות', ואכן, גנים ובוסתנים מרובים הקיפו את העיר ועשו אותה נוה מדבר ירוק ושופע." (שם, עמ' 51)
בספר תיאורים מדויקים של אתרים, של רחובות, של שמות ידועים ולא ידועים מן ההיסטוריה המקומית של ספרד ופורטוגל, והכול מובא בצורת רומן שעושה מלאכה מדויקת בשחזור המקומות והאירועים, תוך שהאהבה הגדולה בין ליאון לבין יסמין הולכת ומלבה את עצמה בגורליות שבה. ואם להתייחס לגילויו של ליאון, הרי מתברר שאבות אבותינו הספרדים, שידעו לדבר בבליל של שפות כמו אנדלוסית וספרדית ועברית וערבית ופורטוגזית, נשבעו והשביעו לנקום במגָרְשיהם, ומאוחר יותר אף ידעו צאצאיהם לקיים.
מי היא אם כן יסמין, המרוקנית היפהפייה בעלת עיני השקד הגדולות? הנה כך היא מספרת לליאון: "משפחתי, משפחת דה קדיז, היא משפחת אצולה מוּרית-מוסלמית שהשתתפה בכיבוש ספרד. חלק ממשפחתי חי ברצף בספרד קרוב לאלף שנים. כולם בנאים מיוחדים, אדריכלים בעלי סגנון מיוחד וציירים מעולים. הענף העתיק ביותר של משפחתי מקורו בצפון מרוקו. הענף הזה מתמחה במסחר, בדיפלומטיה ובביטחון במשך מאות שנים. במאה השמינית כבשו אבותיי את כל אנדלוסיה ואת כל ספרד. מאות שנים חיינו כאדוני הארץ, עד שהמלכים הקתולים עלו לשלטון." (שם, עמ' 48)
כשהם יחד, פולש מה שהתחיל באמסטרדם הקסומה דאז ומסתעף על פני מדינות אחדות ומעבר לימים, וליאון מתחיל לגלות שבעבר היה לאבותיו המוקדמים צבא פרטי משלהם. המום הוא כותב: "לא האמנתי שלמשפחתי היה צבא לוחמים פרטי בחצי עולם. אני, הפציפיסט, הסטודנט הנצחי, שייך למשפחה שבעבר החזיקה צבא פרטי? צבא של שכירי חרב?" (שם, עמ'92)
הייתכן, מעלה הספר את האפשרות, שקולומבוס לא היה אלא צאצא של יהודים אנוסים שחיפש מקום חדש עבור היהודים כדי שיחיו בו? הם הגיעו עד לדרום אמריקה וחיו שם והתפתחו, אבל האינקווזיציה רדפה אותם גם לשם, או-אז המשיכו להתרחק והגיעו עד לאיים הקריביים. האם גם את ג'מייקה גילה קולומבוס בחיפושים אחר מקום ליהודים, אך הסתיר זאת מהמלך ומהמלכה כדי שלא יתנכלו לתוכניתו? וכאילו לאשש זאת מביעה יסמין, שותפת המחקר שלבה נקשר ללבו של ליאון את דעתה: "אתה חושב שיש קשר בין גירוש היהודים מספרד לגילוי אמריקה? העיתוי היה מקרי או מכוון? הרי שני הדברים קרו באותה שנה. גילוי אמריקה היה חודשים אחדים אחרי צו הגירוש של פרדיננד ואיזבלה." והיא מוסיפה עוד: "אולי יש דברים שאתם לא מבינים, כמו למשל שרוב ממָמְני מסעותיו של קולומבוס היו אנוסים." וכאילו לא די בכך היא מוסיפה ומחזקת: "איך תסביר שבסידור התפילה של יהודי ג'מייקה יש תפילה שקשורה לקולומבוס, והיא לא קיימת בשום סידור יהודי אחר? אסבֵר את אוזניך: היהודים בג'מייקה קוראים את התפילה הזאת בשחרית של שבת ויום טוב עד עצם היום הזה." (שם, עמ' 108-107). ונראה שאכן בכל מסעות הכיבוש, יהודים אנוסים רבים היו על הספינות והצטרפו לכוחות הכיבוש כדי למצוא להם ארץ חדשה ולא מתנכלת לחיות בה.
אספר שמחקרם ומסעותיהם של ליאון ויסמין הביאו אותם לספרד, פורטוגל, מרוקו, הקריביים והאמזונס, ובכל הדרכים האלה החזיקה בהם אהבתם. הספר רחב יריעה והמסעות ארוכים, אך מחקרם מסתיים באמזונס. בשובם מסיימת יסמין את ממסעה בתטואן, אצל משפחתה, ומה שמצאה על אבותיה הקדמונים, המוּרים, שגם הם נאנסו לנצרות בתהפוכות של אותם עידנים היה מסובך, מבלבל מאוד ומהול היטב במה שעוללו גם ליהודים. אך היא מגלה להוריה שאהוב לבה אינו אלא צעיר יהודי מאמסטרדם, ונותרת אם כן השאלה: האם יוכלו ליאון ויסמין, לאחר הכול, להוסיף על אהבתם ולהינשא זה לזו, או שמא ייפרדו וילכו לדרכם.
ד"ר בן שטרית מצליח לשלב בין מסע החיפושים והגילויים של ליאון ויסמין בשנת 1974 לדמויות ולאירועים היסטוריים, שמובאים מתוך למדנות רבה, כך ששאלותיו של הקורא בספר הן רבות ומתעוררות מפרק לפרק ולעתים מעמוד לעמוד. כי הנה, נראה שאכן היו פרטים יהודים, וכך מסופר לנו: "המושבה החדשה בברזיל גדלה והתפתחה במהירות מסחררת. האדמירל המוכשר פרנסיס היין קבע שרסיפה תהיה עיר הבירה. הוא הקים קולוניה הולנדית בשם 'נויה הולנד'. הוא שיתף קבלני ביצוע, פרטים מקצועיים, כדי לזנב בכוחות האיברים ולשדוד אותם. אחד הפירטים המוכשרים שסייעו לו היה מוזס כהן-הנדריקס היהודי. מוזס כהן, מהאנוסים שהגיעו להולנד, היה ימאי אמיץ ועז נפש. הוא הקים צי של פרטים ועשה מעשי שוד וביזה. תחילה עשה פשיטות בהזמנת 'חברת איי הודו המערבית', אחר כך הפך לפיראט עצמאי. ברבות הימים הוא ביצע את השוד הגדול ביותר בצי הספרדי... האינקוויזיציה ושלטונות ספרד רדפו אותו, אבל הוא המשיך בדרכו מתוך אמונה שלמה שהוא נוקם בספרדים על הגירוש" (שם, עמ' 270-269).
הנה, איך יכולתי שלא לצטט לפחות עוד קטע אחד? הספר גדוש, ורק אומר לסיום רשימתי כי שעות לא מעטות או מספר ימים לסירוגין דרושים כדי למצות את כל הספר, בהיותו מלא בפרטים ובאירועים ששולבו בסיפור האהבה הגדולה שמתלקחת בין ליאון היהודי ויסמין המוסלמית, ולהשיב על השאלה מה יעלה בגורלם של השניים. אולי הריביתי תוך כך בציטוטים, אך הספר ראוי להיות מצוטט בפרקים רבים ממנו, והוא יכול לספק לימוד לא מועט ולא שגרתי על עברם של יהודים או מוסלמים שנתערבבו יחד באותן תקופות, באותן מדינות ובאותם אזורי עולם - מה שהוביל את ליאון ואת יסמין יחדיו לאורך כל הדרך - כפי שמגיש זאת בעבודה למדנית ודקדקנית, ביכולת ובלבוש שבו מלביש מקס בן שטרית את עבודתו.
_______________
