הפאטה מורגנה של הבחירות לנשיאות

הילרי קלינטון מובילה רק בכמה אחוזים - מספרים לנו אמצעי התקשורת. וזה נכון, אבל חסר כל משמעות. הספירה הקובעת היחידה היא זו של האלקטורים, ובה יש לקלינטון יתרון משמעותי.

יתרה מזאת: כמעט בכל מערכות הבחירות ביובל האחרון, המנצח קיבל שיעור תמיכה אמיתי נמוך - ולעיתים נמוך משמעותית - מזה שקיבל במניין האלקטורים. היו גם מקרים בהם הנשיא כלל לא זכה ברוב, או שהרוב שלו היה נמוך מ-50%.

הסיבה: שיטת "המנצח לוקח הכל". למעט שני אלקטורים במיין ובנברסקה, כל 536 הנותרים ניתנים למי שניצח באותה מדינה - ואפילו בהפרש של קול אחד. לכן, עשרות מיליוני קולות הולכים לאיבוד ואינם באים לידי ביטוי בספירת האלקטורים. זו הסיבה לפער שבין הניצחון הרשמי לבין הניצחון האמיתי, וזו הסיבה לכך שנשיא יכול להיבחר למרות שהפסיד.

הדוגמה הבולטת ביותר: בחירות 2000. ג'ורג' בוש הבן ניצח בפלורידה בהפרש של 500 קולות, קיבל את 29 האלקטורים שלה וגבר על אל גור עם 271 אלקטורים מול 266. במניין הקולות היה לגור יתרון: 48.4% לעומת 47.9% - אבל זה לא שינה דבר. אם כבר, זה הפך את הפסדו לכואב הרבה יותר.

הטבלה המצורפת מצביעה בצורה ברורה על הפאטה מורגנה שיוצרת שיטת האלקטורים. למעט נצחונו של ג'ימי קרטר על ג'רלד פורד ב-1976, בכל הבחירות מאז 1960 קיבל הזוכה הרבה יותר אלקטורים מכפי שהיו "מגיעים" לו בחלוקה הוגנת של הקולות. המקרים הבולטים:

• ג'ון קנדי גבר על ריצ'רד ניקסון בהפרש של עשירית האחוז - אבל קיבל 59% מהאלקטורים.

• רונלד רייגן גבר על ג'ימי קרטר עם 91% מהאלקטורים, אבל רק עם 50.1% מהקולות בבחירות שהיו הרבה יותר צמודות מכפי שזוכרים אותן כיום.

• ביל קלינטון קיבל ב-1992 רק 43% מהקולות, שכן המועמד העצמאי רוס פרו קיבל 19% מהקולות - אבל אפילו לא אלקטור אחד. התוצאה: לקלינטון היו 69% מהאלקטורים.

אין ספק, שמדובר בתוצאה המעוותת את רצון הבוחר. השיטה היא חלק מהפשרה בין המדינות הגדולות למדינות הקטנות, שאפשרה את הקמתה של ארה"ב בשנת 1776 - אותה פשרה מכוחה יש בקונגרס בית בו כל המדינות שוות (הסנט) ובית בו הן מיוצגות לפי מספר תושביהן (בית הנבחרים). האם השיטה הזאת נכונה? המספרים מראים שלא. האם צריך לשנות אותה? הנתונים מלמדים שכן. האם זה יקרה? השמרנות האמריקנית משיבה על כך בשלילה מוחלטת.