הצבר הלך בשדות

משה שמיר (1921-2004), זוכה פרס ישראל, כתב גם את המחזה האלמותי"מלך בשר ודם", היה לדובר קולם של דור הצברים שהקריבו את חייהם למען הקמת המולדת. אך לא רק. עם זאת, במחזה הדרמטי הסוחף יש גם ביטוי למצוקות ניצולי השואה שהגיעו בדרך-לא דרך לארץ ישראל, ולאחר כל הטראומות שעברו "שם", זכו כאן לבוז ושמות גנאי. תכונה החוזרת ביחס לכל עליה חדשה של עולים לארץ. הארץ המובטחת לא בדיוק הגשימה את המשאלות והציפיות. את קולם של פליטי השואה מבטאת בהרבה כאב ורגש כנה אגם רודברג, כ"מיקה" היפה, שהצבר הפלמחניק אורי מתאהב בה.

אהבתו ממיסה את הקרח שעטתה עליה כמיגננה, והיא מתמסרת לו בכל ליבה. כאשר מולה ניצבים כל חברי הקיבוץ, המכנים אותה בשמות גנאי ומייחסים לה חטאים שלא היו מעולם. משענתה היחידה מאז שהתה במחנה פליטים באירופה היה וילי, אביו של אורי, שהצליח לשקם את הנפש הפגועה, ולגרום לה לשוב ולדבר אחרי תקופת אלם שגזרה על עצמה במחנה הפליטים.

גיבור ספרו הראשון של משה שמיר שהפך לנכס צאן ברזל בתרבות הישראלית, ואותו לסופר שהביע את קולם של אותו דור, הגיבור הוא אורי. צעיר תמים במובן מסוים, שגדל בפנימיה, ובכך נעלם ממנו המשבר בחיי נישואי הוריו. כשהוא חוזר בתום הלימודים ב"כדורי", הוא נחשף למציאות הכואבת ועובר משבר נפשי. אולם כשהוא נקרא לדגל בידי חברו "ג'ינג'י" (ויקטור סבג הכה מרשים בהופעתו, בדיבורו הבהיר ובנוכחות בימתית כובשת), להתגייס לפלמ"ח, וחרף גילו הצעיר מתמנה למ"מ, הוא מתמסר למשימה עד כדי העדפתו את המולדת על פני אהובתו. גל אמיתי - מודל אידיאלי לדמות הצבר של אז, גבוה, יפה תואר שכולן אוהבות אותו, מנכס לצופים סצינות מרגשות הן עם אגם רודברג והן עם אביו או עם אמו. להם הוא נוטר כעסים על העלמת האמת ממנו. מערבולת הרגשות המנוגדים שלו כנראה היא שהביאה גם לסוף הטראגי.

נעמה שפירא כרות'קה, מעניקה לדמות נפח ואיכות במשחקה המרשים, יותר מכפי שזכור לי מהפקות אחרות של המחזה והסרט שנעשו על-פי הספר. היא מלאת רגש אמיתי לבנה, ונקרעת בינו ובין בן הזוג החדש שלה, אברהם (יורם יוספסברג המשכנע בתום רגשותיו) ולבין בעלה המצודד ששוב מפליג לאירופה במסגרת הבריגדה. דהיינו, בעל בהתכתבות. < כ"וילי", בעלה ואביו של אורי, בונה דמות נחושה המסורה למטרה, יותר מאשר למשפחה, אך בעל יכולות להפגין רוך והבנה לנוער בהם טיפל במחנות הפליטים הודות לקסם האישי שלו.

משה שמיר לא בנה מחזה אידילי, בו כל הדמויות צחות וברות. הוא לא צבע הכל בוורוד, להפך. יחד עם המסירות למדינה, האהבה של הצעירים והרצון להקים עוד ועוד קיבוצים ולישב את הארץ, כמנהג המתנחלים כיום, הוא מאיר גם צד שונה באופיים. כך, בעת האימונים של הפלמ"ח, בעוד בת זוגו מיקה מצפה לו באוהל המשותף, אורי מנהל סטוץ עם חיילת צעירה ויפה, מאי קשת, שבהמשך זוכים הצופים לשמוע את קולה הנפלא אותו ירשה מאביה, ששי קשת, באחד משירי התקופה הכה נודעים. מאי מתגלה ככשרון דרמטי וקולי כאחד, ונקווה שתמשיך להאיר את הבמות בכשרונותיה. כמו-כן גם מספרים על וילי בקיבוץ שהוא ניהל רומן עם אחת מהבחורות שהיו במחנה הפליטים. שמועה שלא הוכחה. כך רותק'ה מעדיפה לחבור לאברהם, במקום להיות בודדה שנים ללא בעלה, ולהמשיך את חייה. גם במחיר אכזבה לבנה אורי.

הסיפור על מות גיבור המחזה שאוב מפרשת מותו של אליק, אחיו של משה שמיר, שעליו כתב את ספרו "במו ידיו - פרקי אליק". משה שמיר שהיה לנושא הדגל של דורו, הפך באחת לשנוא נפשם כשעבר ממפלגת מפ"ם לצד הלאומי של המפה. מאז, הדירו אותו ממעמדו, וכשתיאטרון הבימה הזמין אצלו מחזה, הם לקחו את טקסט של "יהודית" אולם המחזה לא עלה מעולם, וחבל. קראתי את כתב היד שלו שהעביר לי שמיר, והוא מעולה. כך למעשה הודרו מסצינת התרבות העברית כל אנשי הרוח ה"ימניים", שלא זכו להתפרסם, וכך המיתוס שרק אנשי השמאל הם אנשי רוח כבש לו מקום בתודעה הישראלית. הפסד של כולנו.

ציפי פינס ידעה כיצד ללהק את המחזה עם קאסט מעולה ביותר, כשהצעירים בחבורה כובשים את הקהל בסערה. גם ה"מבוגרים" בשבדמויות אינם ממש בגיל השלישי, ויש להם רקורד עשיר ומוכח. כל זאת, על במה חפה מרהיטים ואביזרים, כשכל העת מצויים כל עשרת השחקנים על הבמה, ומדי פעם מגיחים כל אחד לסצינות שלו. מה שמזכיר לי את המקובל בטרגדיות היווניות, וכן את הצגת "מקבת" שראיתי בלונדון לפני שנות דור, עם הלן מירן בתפקיד הליידי מקבת. נוכחות השחקנים כאן, הן כמקהלה היוונית והן בהתערותם במחזה כל אחד בתורו, הצטרפותם לסצינות שונות, יוצרת תנועה וחיות (כשלתנועה אחראי עמית זמיר הכה רבגוני וכשרוני), ובימויו של כפיר אזולאי הצעיר והמחונן בעל הרקורד המנצח של הצלחות בהצגות קלאסיות, מנווט בהצלחה את כולם, ומוציא מהם את כל יכולת כשרונותיהם להעשרת הדמויות ובניית הצגה שהיא נכס לתיאטרון העברי..

לשאלה ששואלת בתכניה המעבדת של המחזה, שחר פנקס: "האם יש צורך במיתוסים של גבורה גם כיום?" התשובה היא פסקנית: עם ללא מיתוס וללא מסורת וכבוד לעברו - אין לו תכלית. גם אם המיתוס נעים או לא נעים. גם אם הוא מדויק בפרטיו או זכה למיסוך אגדי - המיתוס הוא צורך נפשי של כל עם. לכי וראי את הדרך בה האמריקנים משמרים ומעריכים כל מקום וכל אבן הקשורים בעלילות הגבורה שלהם. איך הצילום של דגל אמריקני שהוצב באיוו ג'ימה הפך למיתוס. איך המקום בו נורתה היריה הראשונה (בלקסינגטון) שפתחה את מלחמת האזרחים האמריקנים הוא יעד לתיירות. איך אולם הכניסה העגול של הקפיטול היל מעוטר על כל קירותיו בציורים המתארים את הקרבות ההיסטוריים של אמריקה. צאי ולמדי.

כל הכבוד לתיאטרון בית לסין שחוזר ומעלה (למען הדורות החדשים שלא ידעו ולמען אלה שעדיין המיתוס הזה חקוק בזיכרונם וצובט את ליבם), את המחזה הכה מרגש, הכה נוגע ללב כולם, בביצוע כה משובח ומרטיט.