ילד מזוודה

"אימא, לאט, קשה לי!"
גשם זלעפות ניתז לכל עבר, הרחובות ריקים מנפש חיה. מנסה להדביק את קצב הריצה של אימא. לפתע היא עוצרת, מבטה משתנה, היא מחייכת ומצווה עליי: ”מנואל, תסתכל!” היא מצביעה על הכביש הרטוב.

מיד אני עושה כדבריה, מביט לתוך השלוליות ורואה השתקפות של חנוכיות דולקות. אימא מתנשמת, לוקחת אוויר מלוא ריאותיה. מפיה יוצאים אדים, כמו מעשנת. קר מאוד.

"קחי, אימא, תתחממי. שימי את הצעיף האדום שאת אוהבת".
זעופת פנים היא חוטפת את הצעיף מידיי, כורכת אותו כמה פעמים סביב צווארה וקושרת חזק.

היא ממשיכה להתנשם בכבדות, מביטה לשמים, מקללת בצרפתית. היא סורקת בעיניה את שורת הבתים הישנים ביותר בשכונה. לבתים האלה רצפה מקושטת ב"ערבסקות", חלונות ארוכים צרים, תקרה גבוהה ומבחוץ לבנים שחורות. גם שמעון ואליסה גרים בבית ערבי כמו הבית של אימא.

אימא אוחזת בשיערה כמו רוצה לתלוש אותו מראשה. כפות ידיה מחליקות לצווארה. היא נועצת אצבעותיה בצעיף האדום שסרגה לה סבתא סֶליה. היא נלחמת בו, קורעת אותו מעליה, זורקת עליי וצורחת: "אני נחנקת כאן, רע לי. למה הסכימו שאגור בבית ערבי ישן? שונאת את המקום הזה. זה כלא!"

אין לי מה להגיד. כל מה שאני מרגיש כעת זה הרבה מים נופלים על ראשי, וקר לי מאוד.
אימא רועדת, שיניה נוקשות מקור.

"הזקן לא נתן לי לקנות סופגניות... הזקן הקמצן", היא מייבבת.
אימא מכה חזק עם אגרופיה על ירכיה. אני מתרחק ממנה, שותק. אני מתבונן בדמויות בתוך הבתים המקושטים בנרות מרצדים. מבחוץ נראה לי שלמשפחות ששרות סביב החנוכיות הדולקות על אדן החלון חמים ונעים. נשים, גברים וילדים – כולם שרים.ברקים ורעמים נשמעים, הגשם מתחזק וקולם נחלש ונבלע מאחורי החלונות הסגורים.
אימא ואני רועדים – עדיין עומדים ברחוב קפואים, והיום נר שמיני של חג החנוכה.

"קדימה!" מצווה עליי אימא, ומתחילה לרוץ ריצה משוגעת.
אני רץ אחריה אוחז בצעיף האדום ומנסה להחזיק גם את הכיפה המקפצת על ראשי.

"אני לא יכול לרוץ כמוך, אני רק בן שש, אימא!" רגליי כושלות, אני נגרר ומתנשם. שומע את ריאותיי "מצפצפות" כמו מפוחית שהחלידה. אימא ואני ממשיכים – נבלעים בתוך הסמטאות החשוכות.
רגליי כבדות ובראשי שוב רצות תמונות שאני רוצה לשכוח. עוד ריצה לשום מקום בלילה קר. הרוחות והטיפות הניתזות דוקרות כמחטים על פנינו. אימא רצה ולא מרגישה דבר.

"אימא, תעצרי, קשה לי! אימא, נפלה לי הכיפה. אני לא רוצה שהמורה יונה שוב תכה אותי בסרגל!" אני מתחנן. אבל אימא בכלל לא מתייחסת אליי. אני רוצה שהיא תרפה מהיד שלי שהכחילה – הדם בה עצר.

אימא עדיין מחזיקה את היד שלי.
"רוץ... רוץ! לא צריכים כיפה. עכשיו אתה לא מתפלל. איפה אלוהים?!" היא צועקת מבועתת.
הרגליים שלי רצות מאליהן, אני נגרר אחריה. בכל פעם שהנעליים שלי דורכות בשלוליות אני שומע את המים מתיזים עליי ואת הגשם מצליף בנו בלי רחמים.

עצוב לי, אם לא עוצרת לחפש את הכיפה הסרוגה שאני אוהב כל כך – מתנה שקיבלתי מאליסה הילדה בגן. אימא שוב חולה...
אימא מתעקשת, "קדימה, רוץ!"

"לא רוצה, אימא... כואב לי, קשה לי, תשחררי לי את היד".

הצלחתי לסרב לאימא. התפלאתי שהיא לא הכתה אותי, לא נתנה סטירה או צבטה צביטות שמשאירות לי כחול על הירך כמה ימים. אני זועק, בוכה והיא לא מתייחסת. האורחת הלא רצויה שוב השתלטה על גופה של אימא. כואב לי מאוד לראות את אימא נכנעת למחלה, אני שונא את סכיזופרניה. אחרי שהעזתי לבקש מאימא שתרפה אני פוחד עוד יותר להביט לה בעיניים.

אנחנו רצים דקות ארוכות ברחובות ריקים חשוכים, רק ההד שלנו נשמע. אנחנו עוברים ליד חנות התבלינים של מכלוף השמן, זה שיש לו רק עין אחת, וליד חנות האטליז של טוביה, סבא של אסתי מהגן הדתי. אין שם ריחות של עופות שחוטים או של בשר טרי כמו תמיד – האוויר מלא בריח חזק של אדמה רטובה.

אני עדיין מרגיש את האצבעות של אימא מחזיקות חזק בפרק היד שלי – היא לא עוזבת. הדרך לא נגמרת. רוח שורקת באוזניי, ומטר של גשם מכה על גגות הפח ונשמע לי כמו מיליון מסמרים שמישהו זורק מהשמיים. עקבי מגפיה של אימא רוקעים חזק.

הרחובות ריקים מאדם. אפילו "גברת שקיות וסלים" שגרה ברחוב איננה, גם כלבים משוטטים וחתולי רחוב המחפשים מזון בפחי האשפה אינם.

ככל שהזמן עובר אני מרגיש שמצבה של אימא מחמיר עוד יותר. איני יודע איך לעזור לה. אני מרחם עליה, אבל מפחד מתגובותיה הלא צפויות. אני רק בן שש.

ככה פתאום האצבעות של אימא, עם הציפורניים הצבועות בלק ורוד, מרפות מפרק ידי. תחושה חמימה נעימה – אני מתחיל לחוש את הדם שוב זורם לאצבעותיי. זה מזכיר לי בדיקת לחץ דם בקופת חולים כשגרתי קצת אצל משפחת טלייכר. שם האחות פולה, השמנה המפחידה, שיש לה שפם, הייתה מהדקת את החגורה חזק-חזק ולפתע משחררת. הדם רץ, טס אל העורקים ודפיקות הלב פועמות בו.

אני עוצר. "אימא, איפה אנחנו?"
"מנואל, שקט!" היא גוערת בי, "אנחנו במשטרה".
אני מפוחד, רעב ובעיקר מבולבל.
"תשתוק, אל תפריע. כאן יש שוטרים, שקט!"

אני רואה את המבט המשוגע, שאני שונא כל כך, ננעץ בלבן של העיניים שלי. מיד אני מרכין ראשי, נכנע לה.

אנחנו עומדים בפתחו של בניין ארוך בנוי מאבנים ישנות אפורות, ושני דגלי ישראל גדולים בכחול-לבן תלויים לצדי הכניסה. אימא נלחמת בכל הכוח בשתי ידיה, מנסה לפתוח דלת ברזל רחבה. על הדלת סמל בולט בצורת כוכב או מגן דוד ועליו האות ”מ”. אני פוחד מאימא ולא מעז להתקרב ולעזור. כשאימא חולה היא יותר חזקה ויש לה יותר כוח בידיים.

היא ממשיכה לדחוף את הדלת הכבדה החורקת ומצליחה לפתוח אותה. לפנינו המון מדרגות כהות וצרות וקירות צבועים בצבע שמן לבן מתקלף. אנו מטפסים ומתנשפים – אימא ראשונה ואני מאחור. אני מרים את עיניי ורואה שוטר רזה לבוש מדים אפורים עומד בפיסוק, בוחן אותנו בעיניו. עכשיו אני מרגיש קצת בטוח יותר.

"שלום, אני ג’וני, החוקר התורן ואחראי משמרת. במה אפשר לעזור לכם? למה אתם רטובים כל כך ומי בכלל מסתובב בחוץ בשעות כאלה?!" נשמע הד חזק בחדר המדרגות. ג’וני השוטר הוא איש מבוגר, רזה והשפם שלו מסורק. השפתיים שלו דקות וקטנות, כמעט בלתי נראות, ויש לו שיער שיבה, בלורית מרוחה בקרם שהבריק אותה. האצבעות שלו ארוכות, מתופפות בעצבנות על המעקה החלוד שאנו אוחזים בעודנו עולים. המדים שלו מגוהצים, הנעליים השחורות שלו מצוחצחות ועל הזרת יש לו טבעת זהב עם אבן שחורה ענקית. הוא מקושט בסמלים שאני לא מבין את פירושם, גדולים מוזהבים, קטנים בצבע כסף, גם סיכה של דגל ישראל. הוא עדיין עומד מולנו ברגליים מפושקות, משקיף מלמעלה.

קר. אימא ואני רטובים עד לעצמות. אנחנו מטפסים במדרגות. ג’וני נעלם לשנייה וחוזר, שותה בירה ואוכל כריך עסיסי שמציצות מתוכו פרוסות נקניק וחסה. אני רוצה לחטוף לו את הכריך מהיד, אני מאוד רעב. אם לא הכינה ארוחת ערב היום, ולא העזתי לפתוח את המקרר בבית של הזקן, הוא כבר צרח עליי פעם. ג’וני בוחן אותנו עוד ועוד, הוא מביט עלינו בעיניים מוזרות, ולא מפסיק להסתכל באימא שלי. לרגע הכול מתהפך לי בבטן.

אימא ואני עומדים בכניסה לחדר, אני מרגיש שהפרענו לשוטר בארוחה. הוא זורק בכעס את הכריך הטעים שלו על שולחן העץ, מגהק ומשאיר ריח של בירה באוויר. הוא לוקח דף ושולף עט כסוף מכיס חולצתו. "גברת, תני לי תעודת זהות”, מצווה. ידיה של אימא רועדות, היא מחפשת בתיק, ומוציאה את התעודה, מצביעה על התמונה של עצמה בשחור-לבן. בקול תקיף היא אומרת: ”זאת אני משנת שישים ושמונה, תסתכל", היא מנופפת מול הפנים שלו בתעודה הכחולה, ומיד חוזרת לבהות ברצפה.

ג’וני מקרב את התמונה לפניו. לאימא שלי שמחה יש שיער מקורזל שחור כמו פחם, עיניים גדולות בצבע חום-ירוק, ריסים ארוכים, פנים מאירות, עור בהיר חלק מאוד, עצמות לחיים שתמיד מאופרות בפודרה – רק פודרה ורדרדה – אף מחודד, שפתיים מלאות אדומות, שיניים לבנות כמו שלג ושן אחת מזהב אמִתי. העיניים של אימא תמיד מחייכות.

"אני רואה, רואה. את יפה, אבל בתמונה את עצובה, למה? ומה אתם מסתובבים בחוץ בקור הזה כמו שני סביבונים של חנוכה?" אימא מורידה את ראשה, נאנחת ולא עונה לו. גם אני שותק. נזכרתי שבכיס הימני של המעיל שלי יש סביבון מנגן. זכיתי בו בתחרות הסביבונים בשכונה. רציתי להראות אותו לג’וני, אבל פחדתי כי אימא צעקה אתמול שסביבונים מסתובבים עושים לה כאב ראש, ושברה לי אחד. כאן, בחדר החקירות, ברגעים אלו אימא שלי היא אישה אחרת, היא זרה לי, כאילו אימא של ילד אחר. כשהיא חולה הרבה פעמים אני מרגיש כמו אבא שלה. זה מוזר, אבל ככה זה, יש לי אחריות גדולה. אני חושש שיאשימו אותי אם יקרה לה משהו לא טוב וזה מפחיד עוד יותר. היא מרוחקת, מבולבלת, העיניים שלה לא שקטות, רצות מצד לצד, היא רועדת. היא לא ממש כאן אִתי.

אם לוקחת מידיו של ג'וני את תעודת הזהות בחזרה. בתוך התמונה בשחור-לבן אני רואה את המבט שלה, כאילו היא צועקת צעקה אילמת בלי מילים. אני סקרן לדעת למה אימא הייתה עצובה כשצילמו אותה בשנת 1968. אני מפחד לשאול. ג'וני השוטר שותק, לוגם עוד בירה, מנגב את הקצף הלבן משפמו, משפשף את שתי כפות ידיו זו בזו וממשיך להסתכל על אימא כמו שועל רעב.

"את כולך רטובה, שמחה", הוא מחייך ומביט על אימא ככה לאט-לאט, מלמעלה עד לכפות רגליה. אני קופץ, נעמד מולו ומראה את שולי מכנסיי המטפטפות, "השוטר ג’וני, תראה אותי, גם אני רטוב!" הוא מתעלם ממני. אימא שולחת בו מבט מתחנן, מפוחדת וממלמלת. היא מצפה שיעזור לנו, גם אני רוצה שיקרה כאן משהו טוב. ממש מוזר לי, השוטר המצוחצח לא מתבייש מאימא שלי כמו החנווני בחנות המכולת. תמיד אחרי שאימא נותנת לו כסף הוא קורא לה "שמש יפה".

אני ממשיך להחזיק חזק בקצה מעילה של אימא, לא מרפה, אפילו מושך כדי שהיא תתעורר ותראה את מה שאני רואה. היא הודפת אותי מעליה, "מה יש לך, מנואל?! עזוב אותי. די, נמאס לי מהחיים האלה. שוטר, תעזור לי!" אימא מביטה בו, מחייכת וחצי בוכה.
לפתע היא מתחילה לשיר שיר בצרפתית, "פארולה, פארולה..." לבכות, לזמזם חזק יותר, להתייפח ואז שקט מוחלט. "איזה יפה את שרה, כמו הזמרת דלידה. רוצה לרקוד אִתי?" ג’וני מושיט לאימא את ידו. "תגיד, מותר לשוטר לשתות?" אימא מפנה את מבטה לג’וני ומוסיפה בשקט, "אימבציל!" אני מתפלל שהוא לא יבין את המילה. אני קופא במקום... נחנק... כואב לי. אני רוצה לצעוק, לשמור על אימא. בעיקר אני מפחד ממנו. הוא עצבני, מתנדנד מצד לצד – שיכור. נראה שאני מפריע לו.

יש לי בראש הרבה מחשבות, אני לא מבין איזה מין שוטר ג’וני, ולמה הוא מתנהג ככה לאימא שלי? כדאי לא לשאול אותה שאלות, אתמול היא נתנה לי מכות בלי סיבה. בפינה ליד החלון דולק תנור ישן עם פתילייה, וריחו ממלא את כל החדר. אני מתקרב לאימא, מחמם את ידיה הרועדות. בתוך נעליי יש שלוליות שהבאתי מהרחוב, הגרביים ספוגים במים, קר לי ברגליים. גם מגפי העור המבריקים של אימא מוצפים. היא פשוט לא מרגישה דבר, נמצאת כאן, אבל לא באמת כאן.

"אדון שוטר... תעזור לי. אני רוצה לברוח מהאיש הזקן הזה", מבקשת אימא. אני נושך את השפתיים, רוצה להיעלם מהחדר כמו בקסם, חושש לשמוע מאימא שוב את אותם המשפטים שתמיד יוצאים מפיה בכל פעם שהיא בורחת. אימא חולצת את מגפיה הרטובים וזורקת אותם. "אפשר להתחמם ולישון כאן? אני לא רוצה לחזור לזקן. אדוני השוטר, הוא נראה כמו אבא שלי. ראית אותו?" היא שואלת. "מממ... לא ראיתי אותו, שמחה", הוא מגחך לעצמו, וממשיך לנעוץ מבטים באימא. "פה זה משטרה, כאן לא ישנים", מלטף את שפמו הדק בהנאה. "את אישה יפה”, מצהיר ג'וני ומשחק עם צרור המפתחות. "קוראים לי שמחה, אימבציל!" אימא מרימה את ראשה ומשיבה לו במבט מטורף.

דממה. שקט ארוך שלא נגמר בחדר החקירות.

"אתה שוטר נחמד, ג’וני", אימא משפילה מבט. היא צוחקת לעצמה צחוק מוזר, מבולבלת. היא ממשיכה לומר מילים לא ברורות, שיניה נוקשות, היא מחבקת את גופה חזק-חזק, שפופה על הכיסא ולא מפסיקה לנדנד את שתי רגליה בעצבנות. אני מושך בכוח במעילה של אימא כדי להעיר אותה, מנסה לסמן לה "אני כאן אִתך", שלא תעשה שטויות. אפשר לחתוך בסכין את השקט בחדר, רק השעון הגדול שעל הקיר משמיע את תקתוק מחוגיו, גם מכשירי הקשר דממו. אימא ואני עדיין רטובים, מטפטפים. ג’וני לא רואה דבר, לא אכפת לו מאתנו. אני מתחיל לחוש חום מתפשט מכפות רגליי עד לראשי ולאוזניי שקפאו מקור. הלב דופק חזק יותר מרגע לרגע. אני מסתתר מהמבטים שלו.

אני שומע רעש של נעליים נגררות בכבדות, כמו דב פוסע. ההד של הצעדים במסדרון מתחזק, דלת העץ חורקת ומישהו נכנס לחדר. ג’וני מכחכח בגרונו כאילו נתקעה לו עצם של דג, שותה לגימה גדולה מהבירה ובזריזות מחביא את הבקבוק. "הגיע עוד שוטר תורן. חכו רגע", הוא אומר ויוצא מהחדר. אני פוקח את עיניי, מסתכל באימא. היא נרדמת מעט, ממלמלת מילים ועוד מילים כמו חצי שרה, מדי פעם מוחאת כפיים, היא בכלל לא מתייחסת אליי. אני ניגש לשולחן העבודה שיש עליו מסמכים מפוזרים, ג’וני כתב הרבה דברים על אימא ועליי. אני לא מצליח לקרוא את כתב ידו המקושקש. חוץ מזה אני רק בכיתה א’ בבית הספר החרדי "תורה ועבודה", והמורה יונה אמרה שהפסדתי הרבה חודשים של לימודים. אני לא אשם, אני מאוד אוהב ללמוד לכתוב ולקרוא. זה קורה בגלל שאימא כל הזמן חולה. עכשיו אנחנו לבד בחדר. אני נהנה להקשיב להודעות במכשירי הקשר. לרגע אני מדמיין את עצמי שוטר, ויש לי הרבה סמלים. זה כיף, אני מרגיש חשוב.

"שלום, חג חנוכה שמח לכולם. ואוו... איזה אורחים יש לנו היום בתחנה!" אני שומע קול נשי מתנשם. אני קופץ ממקומי ומחזיר את מכשיר הקשר השחור שאחזתי למקומו כדי שלא יכעסו עלינו. "חמוד, זה מעניין אותך?" שואל השוטר החדש, "גם הילדים שלי אוהבים לבוא אִתי למשמרת". "כן, אדוני, אני אוהב להקשיב למכשירי הקשר".

אני מחייך ומוריד את ראשי מבויש. אני רואה זוג נעליים ענקיות, לא מצוחצחות כמו של ג’וני, שרוכים חצי פתוחים וגרביים פרחוניים. אני מתאפק שלא לצחוק. מעולם לא ראיתי שוטר בגרביים כאלה. הוא לובש מכנסי בד אפורים צמודים, הרגליים שלו כמו שני גזעי עץ וכרס ענקית נשפכת מחולצתו, עוד רגע הכפתורים יתלשו ויעופו ממקומם. נראה לי כאילו השוטר העגלגל יצא מתוך סרט מצויר בטלוויזיה של ברכה השכנה. יש לו סנטר כפול, לחיים מלאות וקרחת מבריקה מלבד כמה שערות בודדות מסורקות הצִדה. אני צוחק בשקט.

הוא פוסע כמו ברווזון ומושיט לאימא יד. "סליחה גברת, לא הצגתי את עצמי. אני מישקה, השוטר התורן". אימא מרימה את ראשה. "מישקה?!" היא פותחת עיניים גדולות ומתפרצת בצחוק מתגלגל. "אתה חמוד, מישקה, חמוד כמו דובון". היא לא מפסיקה למחוא כפיים. אני נבוך, וגם מישקה מסמיק כמו עגבנייה. אני חושב שהוא בן אדם טוב. מרגיז אותי מאוד לראות את ג’וני מסתכל מהצד ונהנה מההצגה. הוא צוחק על מישקה שמתנדנד ומנגב שוב ושוב את הזיעה מקרחתו.

ג’וני מוציא מהכיס מסרק שחור מפלסטיק, מביט במראה הקטנה שעל הקיר, מסרק את הבלורית הלבנה שלו, מנגב את המסרק על מכנסיו ומחזיר אותו לכיס. אני מחבב את מישקה יותר מאת ג’וני, הטווס בעל מיליון הסיכות, אף על-פי שלמישקה יש רק סיכה אחת קטנה בודדת.

השוטר המצחיק פותח מכסה של קופסת פח עגולה, רואה שאני לא מוריד את העיניים מהעוגיות המתוקות שלו. הוא שולף אותן באצבעות הבצקיות שלו מהקופסה, זורק לפה שתיים או שלוש ובולע בבת אחת בלי ללעוס. גם אני רוצה.

"ילד, קח... תאכל", מישקה מחייך ועל סנטרו זולגת ריבה אדומה. אני שמח, אימא נראית לי רגועה.

הדלת נפתחת. ג’וני חזר לחדר. "ממממ... סליחה מישקה, אנחנו בתפקיד", מעיר בכעס ג’וני.

"רק הצעתי עוגיות. מסכנים, תראה אותם, הם מותשים. הילד רעב", נלחץ מישקה.

"תן לטעום. מה, לא הבאת לי סופגניות למשמרת? זה חג חנוכה".
ג’וני לוקח ממישקה את קופסת העוגיות, פותח אותה ומציע לאימא: "תאכלו, זה טעים". אם לא מתייחסת לג’וני. מישקה עומד בפינת החדר ולא מתערב.

"כן, אבדוק. אולי אשתי שמה לי בתיק גם סופגנייה", הוא מגמגם.
ג’וני לא עונה, ממשיך לחייך לאימא ולסדר את שפמו. מישקה מלטף את בטנו, מגרד בעצבנות בקרחת המזיעה ומרגע לרגע נראה עוד יותר חסר אונים לעומת ג’וני.

אני רוצה לאכול את העוגיות של מישקה, אבל אני חושש להרפות ממעיל הצמר של אימא. אני מפחד שבגלל העוגייה ג’וני יעשה לה משהו לא נעים, כבר ראיתי את זה קורה פעם. אני עומד כמו קיר בין אם לבין ג’וני, ועושה לו עיניים מתגלגלות מטורפות, כמו עיניה של "גברת סלים" שמפחידה את כל ילדי השכונה. אני מנסה למשוך אליי את תשומת ליבו, מתפלל שיניח לאימא. היא עדיין ממלמלת, יושבת על קצה הכיסא, ממצמצת בעיניה. אני נכנע ולוקח חופן עוגיות קטן, אני נותן לאימא את הרוב. היא מוחצת אותן חזק, מפוררת ומשליכה בכוח על הרצפה. "לא רוצה עוגיות!" היא צועקת. אני מאוד מתבייש.

כשאימא חולה יש לה הרבה כוח והקול שלה נשמע כאילו גבר גר בגוף שלה ומדבר מתוך גרונה – הוא מפחיד אותי. הקול הזה שונה מהקול הרך של אימא כשהיא מרגישה טוב.

היא מביטה על שני השוטרים ומתחננת אליהם "תעזרו לנו, אני לא רוצה את הזקן". היא פורצת בבכי מר ומכה על ירכיה. שוב אני מרגיש אשם.

במכשיר הקשר קוראים למישקה לצאת לסיור לתפוס גנבים. עכשיו אני, אימא וג’וני לבד בחדר. היא מתייפחת. ג’וני מתעלם מהבכי שלה, אבל מלטף את שערה, מתקרב עוד בגופו, נצמד אליה ושם את ידו השנייה על הכתף שלה. יוצא ממנו הרבה ריח של בירה, היא קופצת מבוהלת.

"ששש... ששש... תירגעי, שמחל’ה..." מיד אני רץ אל אימא וסוחט בכל הכוח בשתי ידיי את כנף מעילה שיטפטף על הרצפה, בכוונה, כדי להרגיז. אני שולף מהכיס את הסביבון, מסובב חזק את הקפיץ שלו וזורק על הרצפה. הוא מתחיל להסתובב ולנגן. אני רוקד, מזיז את גופי מצד לצד וקופץ כמו משוגע, חוץ מלצעוק עליו אני עושה הכול, רק שיפסיק. הצעקה משתוללת בתוכי ולא יוצאת לי מהגרון.
ג’וני מתעלם ממני וגם אם לא שמה לב אליי, אפילו הסביבון שמסתובב בלי הפסקה לא מעצבן אותה.

פתאום ג’וני דופק על השולחן באגרופיו, "ילד, מספיק להרטיב את החדר! די עם הרעש והסביבון הזה! נמאסתם עליי שניכם!" אני לא זז, מסתכל ישר לתוך עיניו. בסך הכול אני לא רוצה שיפגע באימא. מסכנה. להפתעתי הוא הולך לאחור וסוף-סוף מוריד ממנה את הידיים. אני שמח שהצלחתי להפחיד אותו קצת. תוך כדי שהוא מתרחק מאימא הוא מכפתר את החולצה שלו ומכניס אותה בחזרה למכנסיים אני רואה את האזיקים על החגורה שעל מותנו. הלוואי שידעתי איך להשתמש בהם, מיד הייתי קושר אותו, כמו שעשו לפירקו האנס בשכונה ד’.

"שמחה, יש לך אצבעות דקות ויפות", הוא מחייך.
אימא מנסה שוב ושוב להוריד מהאצבע את טבעת הנישואין שלה, וכשהיא מצליחה היא נותנת אותה לג’וני. אני לא מצליח להבין למה היא עושה את זה.

"רוצה להתחתן אִתי?" אימא מביטה בו וצוחקת כמו משוגעת.
ג’וני נהיה חיוור, בולע רוק וסופג את מצחו במטפחת לבנה. אני עומד קפוא בינו לבין אימא. הוא נכנע, נבהל. אני מרגיש כמו גיבור, רוצה לתלוש מחולצתו את אחד מהסמלים הכי יפים.

אימא משתעלת, היא יורקת על הרצפה ומנגבת את הפה עם השרוול. "סוטה! אתה מגעיל אותי!", היא מתנפלת על ג’וני.
אני חושש מתגובתו ומעז לבקש במבט מתחנן, "”השוטר ג’וני, תעזור לנו... רצנו המון... אתה לא רואה שאימא שלי לא מרגישה טוב?"

אנחנו שומעים את שריקת הרוח בחוץ ואת הגשם מכה בחלונות. תנור הנפט מפיץ חום שמייבש את בגדינו. אימא בוכה בשקט. אני נרדם.

השעון מודיע שהשעה חמש – כבר בוקר.
"שלום, חזרתי. מה אתם עדיין כאן?"” מתפלא מישקה.
אני אוחז בידו ומתחנן, "אדון מישקה, אימא אמרה לי שהשוטרים יצילו אותנו".

ג’וני נלחץ, משתעל, שותה כוס מים ומנסה להירגע. מישקה יוצא מהחדר, וחוזר עם קומקום תה ועם כמה פרוסות לחם קלויות. הרחתי את הצנימים החמים האלה מתחילת המסדרון. הרעב שלי התחזק, אני לא מסוגל להתאפק וטורף את הכול. הוא הביא גם מרגרינה למריחה. בלי בושה אני אוכל עוד צנים ועוד אחד עד שאני מרגיש שבע. הם מביטים בנו ונאנחים. שלושתנו לא מבינים איך אם לא אוכלת כלום.

קריאה פתאומית בקשר מעירה אותי מהחלום הקטן שלי. כולם בחדר הקטן עייפים. הקול המתכתי שבוקע ממכשיר הקשר מכריז: "ניידת מספר 886, תסיעו את האימא ואת הילד בחזרה לבית שלהם”. ג’וני מתעלם מהודעה, כמעט נרדם על הדפים שעל שולחנו. מישקה חסר סבלנות, הוא יוצא מהחדר ושוב נכנס. לאחר נשימה עמוקה הוא פונה לג’וני: "חבר, כבר עדכנתי מקודם את מפקד התחנה על אירוע הזה. תתעורר, זה הוא שנתן לנו את ההוראה בקשר. די, מסכנה האישה הזאת, היא לא מבינה מה קורה לה. והילד, תראה איך הוא חלש. בוא ניקח אותם הביתה".

אני לא אוהב כשמרחמים עלינו.
מישקה מתנדנד בחוסר אונים, פניו אדומות כמו עגבנייה, אין לו אומץ לדבר. ג’וני מביט בו בזלזול. אני מותש, לוגם מהתה, מתקרב לאימא ומגיש לה את הספל שתשתה ממה שנותר לי. היא אף פעם לא זוכרת כלום מהזמן שהיא חולה. כרגיל עיניה צוחקות. זה תמיד נראה אותו הדבר, בדיוק כמו סערה שחלפה.

נראה לי שג’וני מצטער על התנהגותו. מישקה מביט בי, שם את כף ידו הבצקית על כתפי, "טוב, גבר קטן, אתה ילד חכם. הגיע הזמן להחזיר אתכם. תעזור לאם לקום".

יללות סירנה עולה ויורדת שוברות את השקט ברחוב הרטוב. קרני שמש חמימות מאירות מבין העננים. הגשם נחלש. אני מסתכל מהחלון של חדר החקירות וחש הקלה - הולכים מכאן.

מעולם לא נסעתי באוטו משטרה. איזה כיף, עוד כמה רגעים נהיה בניידת אמתית עם שוטרים. אני מתלהב לשמוע חריקת בלמים וקול סירנה עולה ויורדת, הגיעה ניידת כחולה עם פסים לבנים ומספרים גדולים כתובים על הגג שלה - 886. אני ואימא ממתינים ברחוב מחוץ לבניין המשטרה, הניידת עוצרת לידינו. ג’וני פותח חלון ומביט בנו מתוך האוטו וברקע בוקעות הודעות ממכשיר הקשר. לרגע שכחתי מהלילה הארוך והמתיש שעברנו. אימא נראית לי שקטה. מישקה פותח את הדלת האחורית, וג’וני מסמן לנו עם האצבע להתיישב בספסל האחורי של הניידת. אימא מתקדמת בכבדות. השוטרים נראים עייפים וחסרי סבלנות.

"מישקה, אני כל כך רוצה שהמשמרת הזאת תסתיים". ג’וני יוצא מהאוטו לסייע למישקה, שניהם אוחזים באימא, מכופפים בכוח את ראשה, מסובבים את זרועותיה לגב ודוחפים אותה לתוך הניידת. "עזבו את הידיים שלי! תשחררו אותי, שוטרים רעים, אתם עושים לי כואב!" צורחת אימא, "מנואל, תעזור לי... תשמור עליי!"
אני שותק, חסר אונים, קטן לעומתם, משתגע ממש. אני רוצה להכות בכל הכוח באגרופים שלי, אבל אני לא מסוגל להגן עליה. אני נחנק מהדמעות ולא רוצה שיראו אותי בוכה.

אנחנו נכנסים לתוך שכונה ד’, והמנורה הכחולה מהבהבת. אצלנו ברחוב כשהשוטרים מורידים מהניידת בן אדם שהיה עצור, כולם עושים לו "כבוד גדול". לכן אני חושב הרבה: החלטתי להמציא סיפור לילדי השכונה הסקרנים ולהגיד: "יש לי דוד שוטר. הוא הביא אותנו בניידת", ככה בטוח יתנו לי כבוד ולא יציקו.

אנחנו עוברים ליד הבתים הישנים הבנויים מאבנים שחורות. אני כבר מריח את הריח של הלחמניות החמות מבית המאפה של ברוך הגמד שיש לו גבות מחוברות. הוא תמיד קורא לאימא "שיינע מיידל’ה".

המכונית מתקרבת לבית עם הגינה והוורדים של הנסיכה אליסה מהגן הדתי. אני כל כך אוהב את שיער המשי השחור שלה שמגיע לה עד הכתפיים. אני מתכופף ומנסה להסתתר מאחורי המושב הקדמי. אני לא רוצה שהאימא המגונדרת שלה תראה אותי בניידת משטרה. כשאנחנו נוסעים ליד הבית של משה ושמעון החזנים הקטנים בבית הכנסת אני רואה שיש שם מעט אור.

נראה לי שהגענו. אימא עוצמת עיניים ונשענת על הספסל האחורי. "איפה הבן שלי?! מנואל, מנואל!" היא מייבבת. "אימא", אני צועק, "אני כאן אתך". לפתע היא פותחת עיניים, שותקת. גם הרוחות החזקות מפסיקות. תמיד ידעתי לזהות את השינויים הקיצוניים של אימא, וגם פחדתי מהם.

בין רחובות צרים בלי מדרכה ממשיכה הניידת לנסוע. מישקה לוחש לג’וני: "תראה איך היד של הילד כחולה מהתפיסה שלה. מסכן". מיד אני מסתיר את היד בתוך השרוול. ראיתי את הסימנים הכחולים מהמכות. אני לא רוצה שיאשימו את אימא, היא לא מבינה מה עשתה, ואני סולח לה. היד כואבת לי.

השמש עולה מעל הבתים האפורים ומסנוורת אותי, שורפות לי העיניים גם מעייפות. כבר יום חדש - הגענו. סירנה בשכונה ד’. חלונות הבתים נפתחים, ראשים מציצים, עשרות ילדים ונערים רצים אחרי הניידת וצורחים כמו משוגעים. אנחנו עוצרים ליד הסמטה שמובילה לבית הערבי. של הזקן. אימא צוחקת, "מנואל, תראה, אנחנו כמו בסרטים – נוסעים ברכב של נשיא המדינה, ממש כמו שחקני קולנוע מפורסמים. נכון, מנואל?" אני מפחד להגיד לה שאני לא מסכים אתה, אני מרגיש כמו קוף סגור שמובילים בתוך כלוב לגן החיות. הרבה עיניים נדבקות לשמשות בניידת. החלון לידי פתוח מעט. מורדי השכן מסתכל בי, אני מחייך אליו ולוחש: "זאת ניידת של הדוד שלי – הוא שוטר. הוא לקח אותנו טרמפ". מורדי נגעל ממה שאמרתי. הוא יורק על הרצפה, ועושה תנועות גסות ומעליבות. זה מבהיל אותי.

ככל שאנחנו מתקרבים אני מבין שטעיתי. חבורת הנערים מקיפה את הניידת. וכשהמכונית מאטה, כמעט עוצרת ילד אחד יורק על השמשה בצד של ג’וני, ואחריו כולם כמו מטורפים מתחילים לבעוט בדלתות ולהכות באגרופיהם על הגג. "מישקה, תהיה בטוח, זה לא היה קורה אם היינו מסיעים עכשיו את פירקו העבריין ששחררנו אתמול מהמעצר", אומר ג’וני בקול מופתע. עכשיו אני מבין שבשכונה של אימא שונאים שוטרים. אם הייתי מספר למורדי שנעצרנו בגלל שוד, היינו מקבלים הרבה כבוד.

"ג’וני, אני מבוהל נורא מהאספסוף הפרוע הזה. תראה, תראה! קטנים, גדולים יושבים על הברזלים, מעשנים סיגריות בשרשרת, זורקים בקבוקים על הכביש – מרגישים "גברים". ככה הם שורפים את החופש!" אימא מחייכת וצוחקת ועושה להם שלום מתוך הניידת. אני כל כך מפחד, אני רוצה שזה יגמר כבר. ג’וני פותח את החלון וצועק: "לזוז, לזוז!" ולמישקה הוא אומר: "איזה יצורים... ראית אותם?"

כשהם פותחים לנו את הדלת של האוטו אימא שואלת: "תסבירו לי, אני לא מבינה, למה המנורה הכחולה מהבהבת כל הזמן? מה, עצרתם פושעים?! סך הכול זה אני והילד הקטן שלי מנואל!" וצוחקת צחוק גדול. "זהו, סוף-סוף הגענו. צאו כבר!" ג’וני צורח. אבל אימא מסרבת לצאת מהניידת. היא עוצמת עיניים ומזיזה ראשה מצד לצד, כמו מנחם התינוק. "אני לא חוזרת לזקן הקמצן. הבן שלי! מאימא סֶליה, תעזרי לי", היא זועקת בבכי כואב. עצוב לי בלב, אבל מה אני יכול לעשות? מסכנה אימא, כולם בשכונה צוחקים על הזקן. הוא נמוך ומבוגר ממנה בהרבה שנים. אפילו המציל בחוף הים אמר לה: "בעלך נראה כמו אבא שלך".

התנהגותה של אימא מתהפכת, משתנה ברגע. כעת היא מחייכת, שקטה. הגשם פסק.

"עזוב אותי!" שוב יוצא קול הבאס המפחיד מהפה שלה, "אני יוצאת לבד מהרכב, לכו לעזאזל! שוטרים, אתם חושבים שאני לא מבינה מה רציתם ממני...?!" מישקה וג’וני עומדים בפה פתוח, "שוטרים חולים בראש!" היא טורקת את דלת הניידת בחוזקה "אתם, גברים, כולכם אותו הדבר – גברים רעים!" היא צועקת ברחוב.

עכשיו היא מסובבת את ראשה אליי, ושוב אני מרגיש אשם ולא מבין למה. "בואי, אימא, בבקשה". כולם מסביב מוחאים כפיים, צוחקים, שורקים וצועקים ביחד: "מדינת משטרה... מדינת משטרה..." שרגא השועל ואיציק הנרקומן תוקעים בי מבטים מאשימים. אני פוחד שהשוטרים יכעסו כי משפילים אותם, וגם שמח שאימא יודעת מה קורה אִתה. היא מבינה בדיוק מה ג’וני רצה ממנה. אני שונא את השפם הדק שלו.

מישקה מושך לי בכתף ודוחף בזריזות לכיס המעיל שלי שקית נייר חמה בלי שאימא שמה לב, הוא קורץ לי ומסמן באצבעו על שפתיים חתומות לשמור סוד. "מנואל, אתה ילד פיקח ואחראי. תמשיך לשמור על אימא שלך", הוא לוחש לי. "כן... נכון..." אני עונה לו ומשפיל את המבט. אני שמח שהוא קרא לי בשמי.

"שתדע לך, מישקה, המון שנים לא עברתי משמרת מתישה כמו היום", מתלונן ג’וני. "כן, חבר, עזוב, זה נגמר. מסכנים", מפהק מישקה. מתחת לשמים המכוסים עננים עומדים אימא ואני. אני כל כך רוצה להרגיש שהיום חג חנוכה. על הספסל ברחוב נאנחים הזקנים. אני נושם ומרגיש כמוהם – בן מאה. לפעמים אני חולם להיות ילד רגיל כמו כולם.

אני מנסה בכל הכוח למשוך את אם לכיוון אחר, לברוח מחבורת הילדים המופרעים שמשחקים בסביבונים. הם שולחים אליי מבטי שנאה כי לקחתי להם אתמול את הסביבון הכי יקר כשזכיתי בתחרות חנוכה, ונראה לי שהם כבר לא ישחקו אִתי יותר. עצוב לי מאוד. מתוך הרעש מסביבנו אני שומע קול רך, מוכר. "מנואל, מנואל, קח", אני מסובב את ראשי ורואה יד קטנה מושטת אליי.

"מנואל, הבאתי לך את הכיפה שלך. מצאתי אותה היום על הכביש", אומרת בהתלהבות אליסה. אני מתרגש, הלב שלי פועם חזק. לרגע אני שוכח שאם לידי ומתעלם מכל האנשים סביבנו, כאילו רק אני ואליסה נמצאים כאן. מיד אני שם את הכיפה על הראש. אליסה מצאה את הכיפה שלי ועכשיו היא מחייכת אליי. אני אדום, מסמיק כמו מישקה. אני לא יודע מה לעשות, מה להגיד, "תודה, אליסה!" אני מגמגם ומחייך אליה בחזרה מאושר לראות אותה, וגם מתבייש מההתנהגות של אימא.

"אליסה, מה את מדברת אִתו בכלל?! תחזרי הביתה מהר!" מצווה אחיה הגדול וגורר אותה בידו. הם מתרחקים, ואליסה ממשיכה ללוות אותי במבטה עד שהם עוברים את השער עם הוורדים.

רגליה של אימא רועדות, היא מסרבת להיכנס לבית הערבי. היא דופקת חזק בדלת, "תפתח לנו זקן, תפתח!" השכנים מציצים עלינו מתוך הבתים.

"מה קרה? מה אתם מציצים, שכנים משוגעים?" צועקת להם אימא, והם ממהרים לסגור את הדלתות בלי לומר מילה. אני מתבייש, מסתתר מאחורי אימא. הדלת נפתחת, אנחנו לא אומרים לו כלום. הוא אף פעם לא מתייחס אליי. בתוך הבית אני הולך בשקט, עושה לי דרך בין כל השקיות והקרטונים הישנים בחדר המחניק שיש בו ריח של רטיבות, אני מחפש מקום לישון. על הרצפה מפוזרים שני מזרנים עם שמיכות, ובהם ישנים מכורבלים נפתלי בן החמש ומנחם הקטן.

קונצרט של נחירות ממלא את החדר, אני, גופי ומחשבותיי מתחת שמיכת החורף הכבדה. כיסיתי את כולי, חוץ מחריץ קטן לאף. אני עייף, רעב מאוד וחושש להעיר את שני חצאי אחים שלי, אבל לא יכול להתאפק. בשקט-בשקט אני שולח את ידי מתחת לשמיכה אל שקית הנייר בכיס המעיל, תולש חתיכת בצק ועוד אחת ובולע. בלי ללעוס, פשוט בולע כדי לא להרעיש. טעימות לי ריבת התות ואבקת הסוכר, מלקק בין אצבעותיי את השאריות המתוקות. אני נזכר במילים של מישקה: "חמוד, חג חנוכה בלי סופגנייה זה כמו לונה פארק בלי גלגל ענק. נכון, מנואל?" התביישתי להגיד לו שאף פעם לא הייתי בלונה פארק אמתי. הסופגנייה של מישקה הרגיעה את הרעב שלי, נראה לי שהוא אבא טוב. זה תמיד ככה – כשאימא חולה היא אף פעם לא שואלת אם אני רעב.

צליל גונג נשמע מהשעון שתלוי על הקיר, אני נלחם בעיניי שנסגרות מעצמן.

כבר בוקר – נכנעתי. קשה לי להירדם, אני מוציא את הראש מהשמיכה, המזוודה האהובה שלי סגורה כמו שהחבאתי אותה אתמול מאחורי המזרן העבה. אני פותח אותה, בודק שלא לקחו לי משם משהו. בין הבגדים מציץ הדף שהצהיב, אני קורא בו שוב: "כל אוצרו הייתה לו הקובייה הבלויה שחומת העור הדהוי, אהובתו עם פינות הברזל שהחלידו – ריחה של המזוודה הקטנה של עמנואל לא מש מאפי מעולם”. נחמה העובדת הסוציאלית כתבה את זה על דף מקומט מלשכת הרווחה. אלו מילים מכובדות, שנשמעות לי כמו שיר שחוזר על עצמו ב"קול ישראל" ברדיו. נחמה צודקת, זה נכון, תמיד אחזתי חזק במזוודה שלי ולא עזבתי אותה – אנחנו תלויים האחד בשנייה.

התרגלתי להתפלל כל לילה לפני השינה, ואפילו שעכשיו כבר מוקדם בבוקר אני צריך את התפילה הזאת. קשה לחיות עם הרבה שאלות בלב בלי תשובות, אני מוריד את השמיכה, מתיישב על המזרן, שם את הכיפה הסרוגה, וכמו שלימדו אותי בגן הדתי: שם את כף ידי הימנית על עיניי ולוחש: "שמע ישראל... אבא שבשמיים, בבקשה, תעשה גם לי נס חנוכה".