שלוש נשים גדולות

הגדרת הספר כטרילוגיה היא הגדרה שאותה מבטאת המחברת באחת השורות שבהקדמתה לספר, ואני מחרה מחזיק אחריה. אלא שעם זאת אלה הם רומנים של התרחשות ומובן לנו, קוראים כמונו מדוע לא התעכבה המחברת, ככלל, על תחילתם של הדברים ועל סופם אלא הביאה לפנינו התרחשויות שקורות כמו כאן ועכשיו, מתוך הנחת היסוד כי הדברים ברורים לנו. אך כאן מובאים פרטים שהיא רוקמת לתוך הסיפורים המקראיים ומעניקה במה חופשית לדמויותיה כדי שתאמרנה את רחשיהן, תפרושנה את מועקותיהן - דברים שכותבי התנ"ך, אני שוב אומר, בהיותם חלק מאותו עולם ישן של גברים, כך או כך לא התייחסו לקיום ההיסטורי שלהן.

הסיפורים הם, אפוא, בחזקת שלושה רומנים, כאשר כל אחד מהם יכול לעמוד בפני עצמו בתנאים מסוימים ועוד אעמוד על כך, על-אף ובגלל הזיקה שביניהם והם ממלאים את הספר הכרסתן שבידי.

הגבירות מספרות את קורותיה בגוף ראשון, כך שהדברים מובאים בקולן ומי אנו שנערער על דבריהן ועל תיאוריהן - ועל אף שהן פוגשות זו את זו, וחוצות זו את סיפורה של זו, ודרכיהן מצטלבות והן חולקות את אותו הגבר, את אותו המאהב, את אותו הבעל ואת אותו המלך שהמחברת מכנה אותו "הדויד" - אביא את הדברים בנפרד, לפחות משום כוונת המחברת, מבלי שאותן נשים גדולות ונחלמות תוכלנה לבוא כעת ולערער על כך.

ראשונה, אביגיל

מן הידוע כי אביגיל, אלמנת נבל הכרמלי, הייתה אישה שדויד רצה בה טרם היותו למלך בשל יופייה, דַחף שהיה בו וכנראה תמיד היה חזק ממנו. היא הייתה זו שמנעה ממנו מלעשות הרג בְנבל בעלה ובבני משפחתו, היות שדויד ראה בו בוגד בממלכה שהתכוון לרשת משאול, אך הוא משתכנע על ידה שאין טעם בהרג ואף מודה לה לאחר מכן על כך. לאחר כל זאת הוא גם מתאהב וחושק בה, ואחרי מות בעלה שולח לקרוא לה. היא נעשית אשתו החוקית עם מותו של נבל בעלה, שנפטר מן העולם עד מהרה ויולדת לו בן, לדויד.

בשנים הראשונות היא חיה בביתו, שם היא נוכחת כי אינה ראשונה, וכשנעשה למלך חייתה בארמונו, שם פגשה את נשותיו האחרות, ומאוחר יותר היא שבה להיות השלטת והמנהלת את אחוזת בעלה שעל הכרמל, ושם הוסיפה לגדל גפנים בכרמים שהיו להם מאז. דויד היה מגיע אליה לביקורים לעתים מדודות, אף נעזר בעצותיה והיה קשוב לדעותיה. היא לא חסכה ממנו עצות טובות, עמדה מאחוריו וחיזקה אותו במהלכיו גם בשנים של מלכותו. יכול להתמיה כיום לחשוב איך התקיימו מספר נשים (מה שהפליא לעשות שלמה בנו אחריו לאין שיעור וכמיטב יכולתו הבלתי נלאית), והסכינו לחיות בין אותם קירות, זכו להיות נאהבות על-פי תור ואף ידעו להתרועע ביניהן ולהנעים את זמנן.

אספר כאן מתוך הספר, כי על-אף שהייתה נשואה כבר כשפגשה לראשונה את דויד, בטרם היותו מלך ובעוד הוא עצמו נחשב למורד במלכות והגיע אליה על פִרדתו, בתולה הייתה והסבירה לו כי מפאת משמניו הרבים לא הצליח בעלה, נבל הכרמלי, לבוא עליה כדי אובדן בתוליה. אבל חשוב יותר מכך להביא את הדברים שהיא אומרת על יחסיה עם המלך שלה: "היו לו לדויד אנשי הצבא שלו, ואני הכרתי כל אחד מהם וידעתי מרחוק עד כמה שווה כל אחד. הדויד סיפר לי עליהם, ותמיד היה מחייך ומוסיף: 'אין אישה בעולם שמבינה בענייני צבא כמוך, אשתי האהובה.'", (עמוד 58).

אם כן ימיה של אביגיל ליד דויד טובים היו, כמסתבר, והוא העניק לה כבוד וחופש תנועה לא מבוטל. וכך היא מעידה: "עם השנים הפכתי את הבית לארמון (ביתה שבכרמל - י.כ.א) שלא נפל מארמון המלך דויד. הכל שיבחו את טוב טעמי. לקחתי מכל המקומות בהם עברתי למכור את סחורת הנחל ועיצבתי כך את הארמון והיה בו מכל הטעמים." ואם כך, מה לנו עכשיו כי נבוא להלין.

שנייה, מיכל

מיכל נחשבת בעיני לא מעטים לאחת מדמויות הנשים הטרגיות שבתנ"כ, כאישה שדילמת חייה הוסיפה להתקיים לאורך שנותיה. כנסיכה שכול טוב הארץ והחיים ציפו לה, נעשו חייה מלחמה כואבת ומתמשכת בין דויד, אהובה המרדני והאיש שלה לבין המלך שאול, אביה, שהתאנה לה בשל אהבתה. וכאילו לא היה די בכך, בבוא היום היא מוצאת עצמה נטושה לבדידותה ולאנחותיה על-ידי הגבר יפה התואר שאהבה - וגם כל זה מן הידוע לנו.

המחברת אינה מרחיבה בכול שנותיה של מיכל, אלא כותבת בעיקר על התאהבותה הגדולה, בהיותה ובהיות דויד עדיין בבחרותם והיא קוראת שמו אלחנן. על-פי המסופר כאן, בתחבולנות מיתממת ובחלקות לשון בא אליה דויד וגנב את בתוליה, וכך היא מתארת זאת: "איך יכולתי לעשות דבר כזה, אני הנסיכה בת שאול, מתהלכת כל היום עם עבד המלך, המנגן שלו, ועכשיו לילה ואני אתו. איך יכולתי להשליך כל מה שיש לי וללכת אחרי הנער המנגן ואחרי עיניו שכישפו אותי ומשכו אותי עד אל החורשה הזאת. פחד נפל עלי ודמעות ירדו על לחיי... אחר כך כיסה אותי באותה שמיכה ושאלתי אותו: 'איך תתכסה אתה?' והוא ישב לידי והתכרבל ונכנס מתחת לשמיכה וחיבק את מתני. 'הנה ככה, וייחם לשנינו.' ההפתעה הייתה מושלמת ולא יכולתי להזיז איבר מאיברי גופי, פי השתתק והוא חיבק לא רק את מותני והחליק לאורך גופי והיה נדמה כמו אור מסביבי ואני עירומה. התחלחלתי והוא לחש שעוד מעט וייחם לשנינו. איך הוא יודע את פתחי שמלת הפסים שלי? אבל השמלה הייתה רפויה, ואני עדיין באותו שיתוק. אחר כך הוא עשה בגופי כרצונו." (עמוד 227-226)

משהוברר לאביה, המלך שאול כי אלה הם פני הדברים, השיאה לאהובה-בועלה מתוך שזה היה האילוץ, אך היא הפכה לבת לא אהובה שאביה התרחק ממנה ונטר לה. מאוחר יותר, משנעשתה כך או כך רעייתו של דויד, היא מבריחה אותו מבית שאול אביה כאשר תכננו נאמניו של זה ועל-פי רצונו להמיתו. היא מסייעת בידו להימלט וכך מצילה את חייו, ומעט אחר כך הוא מומלך למלך בחברון.

אלא מאי, מלכותו לא עִנגה אותה, אדרבה, לא די בכך שהתייתמה בצורה כואבת לאחר הקרב על הר הגלבוע - היא נזנחה, כפי שהיא אומרת בשורה האחרונה של סיפורה, כאשר הומלך דויד למלך על ישראל כולה: "ואז באו לקצם ימי גן העדן שלי." (עמוד 275).

שלישית, בת-שבע

הנחה ידועה היא, שבת שבע הייתה עבור המלך דויד האישה הגדולה מן החלומות משעה שראה אותה רוחצת על גג ביתה. כך הייתה לו והוא חלם אותה בהקיץ עד כי נעשה אובססיבי לגביה והיה חייב אותה ויהיה מחירה כאשר יהיה, גם במחיר חייו של אחר ויהא זה קרוב אליו ככל שיקרב. כך מסופר לנו על-ידי סופרי התנ"ך שלנו והילת הרומנטיות, הנוסטלגיה של עם שלם והעבר הרחוק מטשטשים את החטא הגדול שנעשה ואת הבוגדנות שהתרחשה - אך נראה שדרכם של מלכים חסרת חמלה היא כשבשרם המלכותי המשוח בוער בתוכם ומעלה הבל באבריהם.

מספרת בת-שבע: "אומרים שנולדתי עם סימן הגדוּלה על מצחי. כל רואיי לא שבעו לראות את יופיי. אף שנולדתי קטנה מאוד וחששו לחיי, הרי ששרדתי והייתי לילדה היפה ביותר שידעה חֵת מימיה." (עמוד 303), ואילו אוריה הנער כבר היה מלך בירושלים, ומשנות ילדותה וילדותו יועדו זו לזה.

המחברת מביאה פרטים רבים ששאבה מהמקורות השונים אשר שימשו אותה בכתיבת הספר, והיא מספרת איך טיפח דויד את אוריה ואיך נעשה המצביא הנערץ ובן המלכות לשעבר למעריצו המושבע ועושה דברו, ומתוך נאמנות לצו המלכות. אוריה היה הגבר שלה, האיש האהוב של בת-שבע, והיא כותבת כי "אהבתי את אוריה בבגדי בן החיל החדשים שלו, קומתו גבהה מאוד בחודשים האלה והוא היה לגבר נאה ויפה תואר." ואילו דויד, שהיה כריזמטי ונערץ כבר בצעירותו: "הדויד עמד שם קטן ונוכח וכל הצבא עומד דרוך וקשוב לדברו." (עמוד 317)

בואה של בת-שבע אל "הדויד", על-פי המסופר כאן, היה מעשה קנוניה עם נתן איש המשפחה הבוגר שמכר לדויד את "יער המורייה הקדוש". תמורת שילומים אלה העמיד דויד את דרישת חשקו, והיא נצטוותה לעשות זאת על-ידי אִמה: "פנַי, פנֵי הפסל, לא שינו משהו כאשר אמרה לי אמי שעלי לרדת אל המלך דויד, כי הוא מבקש לראותי." האם ידעה אמה על המעשה? האם הייתה שותפה לקנוניה?
ובהמשך: "כאשר שכבתי פרקדן תחתיו ולא זעתי כהוא זה והוא בעל אותי, ניסיתי לגרש את פניו של אוריה שניבטו בי ואמרו לי: 'עשי כל מה שנַתן (אותו נתן, שעל-פי הסיפור היה מעין אפוטרופוס של אוריה מאז ילדותו והיה בעל סמכויות רבות בירושלים של אז - י.כ.א) ואביך יורו לך, ולא תיפגעי.' האם ידע על כך?" (עמוד 337).

לאחר היוודע הריונה ממשכבה עם המלך, נקרא אוריה על-ידי דויד מהקרבות, כדי שישכב עם בת-שבע אשתו מתוך מגמה להעלים את אבהותו - אותה אבהות שמאוחר יותר המליכה מלך יורש - אך אוריה אינו עושה זאת, אף לא לן בביתו מסיבות נעלות שהוא מסביר, והוא יצא אל שדה הקרב שממנו לא שב. האם הבין ששכב המלך עם רעייתו ולא רצה עוד לשוב?

ורביעית, שכותבת

לאורך הספר ראיתי מול עיניי את דויד, עלם יפה ודמות נחשקת שאוהבת נשים, הדמות הנערצת עלינו מן ההיסטוריה שלנו, על הקשר הקרוב שלו עם שלוש הנשים האלה שבספר, בהן בחרה המחברת מן הסיבות שאותן היא מבהירה במבוא לספרה, (היו כמובן נשים נוספות בארמונו, שמוזכרות בספר) ודמותו מהדהדת היטב בכל שלושת הסיפורים ומכתיבה לאותן נשים את חייהן שנשלטו על-ידי אהבתן לו. אומר ואודה כי דמותו לא מצטיירת כשל מי שהיה איש תם וישר, אלא של איש בוגדני למדי, שחתר תחת מלכות קודמו, שתאוותיו לא העמידו חייץ בפניו והוא ניצל את כוחו כדי לקחת, כך או כך, את אותן נשים שבהן חשק.

ומדוע "הדויד", בה' הידיעה? - על-פי דבריה המאלפים של המחברת, "מאז התגלתה הספרייה האוגרית, אנו למדים שדויד איננו שֵם של איש אלא דרגה צבאית, ועם הזמן הפך להיות שמו של האדם. במקרה של דויד המלך כפי הנראה שמו היה אחר וישנן השערות לכך, אבל הכינוי דבק בו וכך נשאר." (הערות, עמוד 440) - אם כך, אני שואל, האם מיכל קוראת שמו "אלחנן", לאורך סיפורה, בשל מִמְצא מן המקורות, או שמא זה כינוי שהעניקה לו המחברת?

אמרתי בתחילת הדברים שהספר מחבק שלושה רומנים - אולם אני חייב לומר עוד, כי אלה הם רומנים שיכולים לעמוד פחות או יותר בזכות עצמם משום היכרותנו את הסיפורים. כי המחברת, מסיבות ברורות לא מצאה לנחוץ להביא רקע, התחלה (להוציא את בת-שבע) וסוף לסיפורים הידועים, אבל זה גם מה שמונע מהם מלעמוד בפני עצמם ממש, אלא אם כן הם נשענים על הידע הקולקטיבי שלנו מסיפורי התנ"ך. זה אינו מוריד מחינם של הסיפורים ואינו עושה אותם לסיפור אחד, אך עובדה זו נכונה לציון.

אביא מספר דברים משל המחברת, שמצטנעת מאחורי חתימתה כְר. מיַפו, (שמה המלא והמדויק ידוע לי, אך אכבד כמובן את רצונה) מתוך פתח דבר שכתבה לידיעת הקוראים, ובו גם הנמקותיה לבחירותיה בשלוש נשים אלה:

"התחלתי לכתוב את הספר לפני שנים רבות. בעצם אני יודעת בדיוק את התאריך, זה היה בשנת 1987. רציתי לכתוב סיפור משל קצר על תקופת שלטונם של המלכים שאול ודויד, אבל לאחר שהעמקתי יותר בנושא, הבנתי שלא אוכל לכתוב זאת. במיוחד לאחר שראיתי במו עיני את הגרזינים ואת כלי המלחמה העתיקים במוזאון." וכותבת עוד: "הפמיניזם שבספר הזה מתבטא בהבלטת ובהצגת חייהן של הנשים באותה עת כשכל הדרכים לפניהן סתומות ורק התושייה והחוכמה של האישה שהצליחה לגבור על כל אלה יכלה לשמור את שרידותה ומעבר לזה." וכן היא כותבת: "וכמו דבקה בי הנחישות להוציא ולרענן דבר מדבר ולהבין את חיי הנשים באותה עת, חיים שהיו שונים כל כך מחיינו אנו היום."

ואני נוטה לחשוב ולהאמין, בסופה של רשימתי, כי גם היום, למרות ה"חיים שהיו שונים כל כך מחיינו אנו היום", יש נשים לא מעטות כלל שפיהן חסום, שדלתן אטומה, שדרכן מלאת מכשלות, כאלה שתִמְצֶאנה בתוקף חווית חייהן והווייתן מה לומר על כך.

• ר.מיפו: "שלוש הגבירות", הוצאת "ספרי עיתון77" 2016, 446 עמודים)