פושקין בכיכר דיזנגוף - באילת

באחד מהביקורים של שמעון פרס במוסקבה (עוד בתפקידו כשר חוץ בממשלת שרון) אליו נלוויתי כיועצו המיוחד הוזמנו לארוחת ערב בקפה פושקין . הזיכרון שנותר בי אחרי שנים הוא של לימוזינות ענק המגיעות למקום והפולטות אוליגרכים המלווים בנערות זוהר -מחזה שלא ממש הרנין את ליבי.

בהשתתפותי, לפני כשבוע, בפסטיבל לימוד ברה"מ האחרון באילת (ארגון בו אני מכהן כחבר הוועד המנהל) קיבלתי ברגשות מעורבים את העובדה שבאירוע הפתיחה יהיה מופע מיוחד של תלמידי בית הספר "בית צבי" ושמו קפה פושקין - כיכר דיזנגוף. אומנם כיכר דיזנגוף היא מרכז מקום הולדתי (רחוב אהרונוביץ' פינת לוריא למי שמכיר) וכל אירוע שקשור לכיכר מעורר בי זיק של נוסטלגיה אבל קפה פושקין כאמור מזכיר לי את הטעם הרע של התנהלות האורחים (אגב, האוכל מאוד טעים ומאוד מאוד יקר).

גם מופעי "בית צבי" מצליחים, תמיד, להלהיב אותי ואני מוקסם מכמות הכישרון העצומה הטמונה בצעירות ובצעירים השרים, רוקדים ומשחקים על הבמה.

אז כמו מאות המשתתפים יוצאי חבר המדינות שהשתתפו באירוע (אירוע יהודי ציוני ייחודי המחייב את המשתתפים בתשלום עבור ההשתתפות) שכלל אין ספור הרצאות במגוון תחומים מצאתי עצמי ממתין להרמת המסך מעל המופע "קפה פושקין-כיכר דיזנגוף) / הוכן במיוחד עבור המשתתפים.

כבר מהשנייה הראשונה הבנתי שחששותיי משמו של המופע אינם במקומם. לא מדובר בקפה המוסקבאי - זה המאוכלס בעשירים ובלוליטות אלא בהצדעה לזמר העברי שמוצאו...מברית המועצות.
היה זה מחזמר מרתק שהציג במשחק, בריקוד ובשירה את תרומתם הייחודית והגדולה של משוררים, פזמונאים ומלחינים ישראלים יוצאי ברה"מ לזמר העברי. היה שם ממיטב שיריהם של אברהם שלונסקי, נתן אלתרמן, אלכסנדר פן, סשה ארגוב ורבים אחרים. כמי שנולד בסמוך לאותה כיכר דיזנגוף ועקב בסקרנות של ילד אחרי אותם ענקי שירה וזמר ששתו, לא פעם לשכרה, בבתי הקפה באזור הכיכר ובקפה "כסית" הידוע הרגשתי שתלמידי "בית צבי, הצליחו להעביר כמעט אחד לאחד של האווירה המיוחדת של אותם ימים ברחוב דיזנגוף התל אביבי. אווירה של יצירה מתפרצת לצד הגנה על המולדת . בוהמה עם ערכים ששונה מהידוענות של היום שרבה בה הריקנות והפומפוזיות על פני ערכים ותוכן.

היה זה חידוש מעניין של הנחלת המורשת וההיסטוריה הישראלית לאותו ציבור עולה המרוחק ממנה. הזכות המלל והצליל (שרובו ככולו היה מוכר למשתתפים מביתו הקודם) נחשפו הצעירות והצעירים בדרך חווייתית לימיה הראשונים של המדינה. להעפלה הבלתי לגלית, ללחימה הקשה על העצמאות ומחיר היקר ששילמו אותם מעטים שחיו כאן באותם שנים.

במהלך 26 שנות עבודתי לצדו של שמעון פרס שמעתיו, שוב ושוב, מדבר בשבחה של ישראל תוך כדי שסיפר את המעשייה הבאה: שנים צעדו ברחוב כאשר הלכה לפניהם אישה. אמר אחד לרעהו: "זו שלפנינו היא יפת תואר". "איך אתה יודע הרי איננו רואים אותה כלל?" השיב החבר. "אני רואה את המבט בעיני הבאים מולנו ומבין כי מדובר בנערה יפהפייה". כך גם לגבי פסטיבל לימוד בכלל ואותו ערב של "קפה פושקין, כיכר דיזנגוף בפרט". כשיצאתי מהאולם הגדוש ראיתי את עיניהן הבורקות של המשתתפים והבנתי עד כמה נהנו וכמה חשוב להנחיל ישראליות לצעירים עולים בדרך לא שגרתית. מסתבר שארגון עם מנגנון קטן וצוות מתנדבים גדול יכול לעשות גדולות.