השופט: יואב עטר, בית משפט השלום בבאר שבע

המועד: יום שני, 28..1.17, שעה 09:00

הנושא: תיקים פליליים


"קפוץ לי, אני הגעתי כשהאולם עוד היה סגור", אומרת עורכת דין לעמית הטוען ש"אני הגעתי לפה ראשון". שניהם לא חושבים על האפשרות ללכת לפי הלוח או לתת לשופט יואב עטר להחליט. איך אמרו בסרטי המתיחות? עוד נחזור אליהם.

בינתיים עטר מתעכב, כי אומנם התובעת הגיעה בזמן, אבל הסניגורים מתחילים לבוא רק ב-09:10. נזכיר שוב: הדבר תלוי בשופט; אם הצדדים יודעים שהוא מדייק, אזי גם הם מדייקים. בינתיים הקלדנית מעדכנת שאחד הנאשמים - כמה מפתיע - הודיע שאינו חש בטוב, והתובעת מבקשת ממנה שתכין פרוטוקול לגביו ולגבי עוד אחד שלא טרח להגיע.

עטר נכנס בשעה 09:20, מבשר שיש תקלה במחשב ומבטיח להתחיל כאשר היא תיפתר. בינתיים הוא מחליט לפתוח עם אותה עורכת דין, משום שמדובר רק בגזר דין וזה יהיה קצר. "תוותר לחברתך, נכון?", שואל עטר את הסניגור האחר, המשיב בחיוב, אבל אותה סניגורית חייבת לומר את המילה האחרונה: "הוא לא מוותר, הייתי לפניו. אחר כך זה יוצר מחויבות. זה לא נורא להיות ג'נטלמן בשנת 2016".

"מה זה ה'זמנית' הזה?"

בפועל, העסק מתארך הרבה יותר ממה שהיה צריך. עטר שלח את הנאשם לקבל את חוות דעתו של הממונה על עבודות שירות, "כמובן בלי לחוות דעה", והרופא של שב"ס כתב שכרגע האיש אינו כשיר לביצוע עבודות. "מה זה ה'זמנית' הזה?", שואל עטר את הסניגורית, אבל היא לא יכולה להעריך. עטר לוחץ: "השאלה אם זה זמן של חודשים או שנים". עטר מקריא בקול את חוות דעתו של הרופא, ומגיע למסקנה שאחרי שהנאשם יעבור ניתוח בידו - הוא יהיה כשיר. "מתי הניתוח שלך, אדוני?", פונה אליו עטר במישרין. "יש צפי? מתי תדע מתי הניתוח?". גם הנאשם לא יודע.

"אני לא מבטיח לך שום דבר", פותח עטר בהסבר ארוך. "המדינה ביקשה מאסר בפועל, אני לא מבטיח לך שלא אכבד את עמדת המדינה. אני רוצה לשמור את האופציה הזו [עבודות שירות] פתוחה, ואם לא תדע [מתי הניתוח] - אצטרך להכריע בין שתי האפשרויות". כעת מספר הנאשם, שיש לו בדיקה בעוד חודשיים, ורק אז יידע מתי הניתוח.

"חשבתי שזה חודשיים-שלושה", מתאכזב עטר. "אם אני מבין נכון, הרופא התרשם שהוא כשיר לעבודה, אבל לא רוצה שתהיה הפסקה [בעבודות השירות] לצורך הניתוח. זה מאוד ברור שם. בתוך כמה זמן תוכלו להגיד לה [לתובעת] מה קורה עם זה?". הסניגורית מבקשת דחייה בת שלושה חודשים, ועטר שב ומדגיש שאינו רוצה לטעת ציפיות בליבו של הנאשם.

"זה ששלחתי אותך לממונה", הוא אומר בפעם השלישית, "לא אומר שדחיתי את עמדת המדינה. בדיון הבא, אם לא תהיה אחרי הניתוח - אני אצטרך משהו קונקרטי. אני מאחל לו שיהיה אחרי הניתוח ושיהיה בריא, אבל אם לא - שיהיה משהו, שאני לא אהיה פסיבי". עטר מתאם עם הסניגורית דיון ב-2.3.17 ושוב פונה לנאשם: "רק צריך להזהיר אותך, אתה יודע מהדיונים הקודמים - ב-2.3 אתה חייב להיות פה, גם אם אין חוות דעת, אחרת אצטרך להוציא לך צו הבאה".

"אין לי שליטה על התקלות"

זוכרים את הסניגור ההוא שהתעקש להיות ראשון? עכשיו הגיע תורו, אבל הוא לא באולם ועטר נאלץ לשלוח את הנאשם לחפש אותו. בינתיים עטר מטפל בשני הנאשמים שלא הגיעו - שזה אומר: דוחה את הדיונים. מישהו שקשור לנאשם בתיק הבא מרים את קולו על האישה שלידו, ועטר מתערב מיד: "אדוני, לשמור על השקט באולם! אתה בבית המשפט". המחשב מצידו שוב עושה בעיות, ועטר יכול רק לומר לתובעת בשילוב של חוסר אונים והומור: "צאי מתוך הנחה שאין לי שליטה על התקלות של המחשב".

בשעה טובה אפשר להתחיל - טיעונים לעונש. נהג מונית בן למעלה מ-60 הודה בסחר בסמים: תחילה הוא מכר מנת חשיש לסוכן משטרתי, ולאחר מכן נתפס כאשר ברכבו 205 גרם חשיש מחולקים ל-40 מנות. כאשר מצלצל הטלפון של ההוא שצעק לפני כמה דקות, עטר שולף מיד את הכרטיס האדום ומוציא אותו מהאולם: "אל תתווכח איתי", הוא חותך. גם הסניגור לומד עד מהרה שאצל עטר אין חוכמות מהסוג הזה, כאשר הוא נכנס לדברי התובעת: "אדוני, אתה לא מדבר כשאני מדבר. אם יש לך הערות, תרשום אותן. זכות המילה האחרונה היא שלך. איש לא מפריע לאף אחד". ואחרי רגע: "אתה לא מפריע בדיון!".

עטר ערני לכל פרט, כמו במקרה בו התובעת מבקשת לחלט את המונית או לקנוס את הנאשם בערכה, אותו היא מעריכה ב-50,000 שקל. הנאשם טוען שלא ייתכן שזה שווי הרכב, ועטר מזמין אותו להציע מחיר: "כמה שווה הרכב הזה?". הנאשם מנסה להתחכם: "7,000". עטר: "איך?". הנאשם: "25,000".

בינתיים נכנסת סניגורית, קוטעת את הדיון ומבשרת לעטר שהלקוח שלה עצור אבל הוא לא הובא בידי השב"ס. עטר: "למה לא דאגתם שהוא יובא?". הסניגורית: "אני עוד לא עברתי לשם [שולחן התביעה] וכנראה גם לא אעבור". עטר מחייך: "את היחידה שמקשיבה לי. דיברתי אל שתיכן". עטר מתקשר ליחידת נחשון ומבקש לבדוק מה קורה, ואז מתעוררת התובעת ומבקשת להעלות את אותו נאשם. עטר: "הוא לא פה. המדינה יודעת שהוא נעצר והיא לא מודיעה על זה. הסניגורית הייתה פה, ועל זה אמרתי שרק היא מקשיבה לי".

"לא אשאל מה אתה עושה שם"

חוזרים לטיעונים לעונש. להגנה יש עד אופי, ועטר מזכיר לסניגור שהיה צריך להעלות אותו לפני הטיעונים של התובעת, אבל לא נורא. "אדוני יכול לשבת אם נוח לך יותר", אומר עטר לעד. אם יותר נוח לך לעמוד - זה דבר אחר. תרגיש גם בנוח לשבת. מה שאתה אומר - היא [הקלדנית] רושמת, אז תדמיין שאתה כותב את הדברים". העד הוא אלוף-משנה במילואים וכיום עובד בכור בדימונה, ועטר מעיר: "אני לא אשאל מה אתה עושה שם". העד: "יכול להגיד באופן כללי, בלי לפרט". עטר: "לא, לא, לא".

העד מאריך בסיפורו על היכרותו עם הנאשם, ועטר מנסה למקד אותו - אך לא בצורה ממשית. העדות מתארכת בהרבה מעבר למקובל בעדויות אופי, ולמרות שעטר החל את היום באיחור ויש לו עוד תיקים - הוא מאפשר לעד לדבר ללא הפרעה. אפילו יש לו אנקדוטה כאשר העד מזכיר מי היה מפקדו של הנאשם: "הבן שלו פה, עורך דין בבאר שבע, מגיע לפה מדי פעם". עטר גם אינו מתערב כאשר העד נותן הסברים משלו לעבירות שביצע הנאשם, למרות שזה ממש לא מקומו. ואילו כאשר התובעת מבקשת למקד אותו בשנים האחרונות, בהן בוצעו העבירות, עטר מסרב: "זו עדות אופי".

כבר אמרנו שעטר שם לב לעובדות, אבל כעת הוא מפספס בנושא חשוב. התובעת טענה, כי הנאשם ביצע את מעשיו בשל חובות כבדים אליהם נקלע, ולכן יש סכנה שהוא יחזור עליהם. הסניגור טוען שבני המשפחה התגייסו לעזרה וסגרו את החובות, ועטר אינו מבקש אסמכתה כלשהי לכך - למרות שכאמור מדובר בשיקול החשוב ביותר בבחינת המסוכנות העתידית. לעומת זאת, הוא מבקש כיאות מן הצדדים לומר לו כמה ימים בדיוק היה הנאשם במעצר, כדי לגרוע אותם מתקופת העונש.

לבסוף פונה עטר לנאשם: "אדוני, תעמוד בבקשה. אתה לא חייב לומר שום דבר, אבל יש לך את הזכות להגיד את המילה האחרונה לפני העונש. אתה רוצה להגיד משהו?". האיש מדבר ועטר מעודד אותו להמשיך: "עוד משהו?". הוא גם מקפיד על ההקלדה, ולבסוף קובע את הדיון הבא ל-24.1.17. בקפדנות ראויה מדגיש עטר, שבאותו דיון הוא יודיע האם הנאשם יישלח לממונה על עבודות שירות, או שיגזור את דינו. לבסוף הוא פונה שוב לנאשם: "אין הזמנה בדואר, ואם לא תבוא - אני אוציא צו הבאה ואחלט את הערבויות".

השורה התחתונה: שופט ערני, הבקיא בפרטים ושם לב לעובדות - למעט אותה טעות בטיעונים לעונש. מצד שני, לא מחזיק כראוי במושכות הדיון: הן האיחור המשמעותי בתחילת היום, הן הדיון המייגע בעניינו של הנאשם הראשון והן עדות האופי המאוד-ארוכה בעניינו של השני - כל אלו גורמים לכך שרק בשעה 10:30 מסתיימים דיונים שהיו אמורים להסתיים ב-09:30.

יעילות: 6

מזג שיפוטי: 8