הנוף שונה עכשיו

אירחתי באחת מן השבתות בתשל"ט (1979) את יעקב נאמן, נוחו עדן בביתי. אם איני טועה, עשה בשווייץ לרגל ועידת דאבוס בה השתתף מתוקף מעמדו ותפקידו כמנכ"ל משרד האוצר. כיהנתי באותה שנה כקונסול כללי של ישראל בציריך. השיחה סביב לשולחן קלחה. עיניו של נאמן הבריקו כל אימת שמי מן הנוכחים אמר דבר הראוי להישמע. מיד שהבריקו, הבריקו דברים בפיו. קולו היה מתון. במתינות הזאת לנה אירוניה. אמריו היו מושחזים. חוכמתו ניתזה משיחו ודעתנותו לא חיפשה להסוות עצמה בהצנעה. הוא היה מרתק.

על-פי מצוות החלות על כל מארח, ניווטתי השיחה גם אל אורחים אחרים אבל לא היה ספק, ראש המדברים היה נאמן וכשחלקו עליו, הוציא מאשפת חיציו את המחודדים שבהם. לא ראיתיו לאחר מכן שנים מרובות למדי ורושמה של אותה שיחת שולחן השבת הטביעה בי דמותו כל אימת שדיברו בו. עד שחיי הפגישו אותי עם האדם שבאיש. כל שחוויתי באותה שבת היה אמת לאמיתה אבל רק קליפתה החיצונית של האמת לאמיתה.

עשיתי במשרדו בעניינים שהיו קשורים בזכר השואה, בארץ ובעולם. כל פגישה שפגשתי בו באותם עניינים הייתה מתועדת בתיקים. הכל היה רשום בקיצור ובתמצית ובענייניות מדויקת. הוא הקדיש שעות. פרו בונו. היה יצירתי. אל מול הנושא - ענו שבענווים. זכר השואה היה בעיניו מין קודש קודשים של 'של כל נעליך האחרות'.

בנושא אחר, קוטב אחר, הייתי מעורב כחבר הנהלת הסוכנות היהודית בהקמת מיזם חינוכי שהגה והוליך משה מושקוביץ ייבדל לחיים ארוכים. יעקב נאמן התנדב לעוץ עצות משפטיות. הוא ישב עמנו בדיונים לעיתים לאורכה של מחצית יום, פרו בונו כמובן. עם ישראל, אמר.

עם הזמן היו לי דברים עמו בבר-אילן, כשגריר בשעה שכיהן כשר האוצר, וכל אימת שהנושאים בהם נגע היו נושאים שתבעו את האדם עליו הולבשה שררה - היה האיש שמעו יצא בכל הארץ כאשף משפטי וכקוסם במשא-ומתן, רך כקנה, אנושי ורגיש, היפוכו הגמור של הנאמן שהוא הצטיין כל כך להיות. הוא היה ספרא בתורה, ספרא באקדמיה, ספרא בדברי ימי עמנו, וסייפא בעריכת הדין, סייפא במאבקים פוליטיים, סייפא באהבת הארץ. כיבדתיו כבוד גדול אף על-פי שמשנתו הציונית הדתית הייתה שונה ממשנתי הציונית הדתית שלי. בפרופסור הזה לן העילוי. בעילוי החד כתער הזה, לן נאמן רגיש.

הנוף שונה עכשיו משהלך לנופים אחרים. חבל על דאבדין.