המחזה מספר על יהודי גרמני, אריה, הגר בברלין, שאביו המדען נפטר בעירו היידלברג. אריה מגיע לקבורה, תוך הבעת ניכור מכל מנהגי האבלות היהודים כמו "השבעה", או כמו קריעת החולצה לאות אבל. זלזולו בכל מה שמסמל יהדות אופייני לדור ההשכלה שחי בגרמניה בשנים של טרום השואה, אך חי וקיים גם כיום, שם וכאן.
למרבה הפלא, אשתו של אריה, אנה, שהיא קתולית אך מצויה בהליך של גיור, דבקה יותר במנהגים אלה, והקונפליקט בדעותיהם רק מגביר את הקרע שנפער ביניהם. בבית האב שבחר להתגורר במעבדה בה עבד, מתגלים סימני שריפה, ותיקי דפים רבים מהם שרופים או חסרים. אריה מגלה מאחורי תמונת הקתדרלה של קלן שעל הקיר מחבוא בו הטמין אביו את תוצאות המחקר עליו עבד בחשאי: התרופה שמצא לאלצהיימר, עם הוכחות לניסויים שעשה על בני אדם, בניגוד לאתיקה המקצועית, תוך דילוג על השימוש בעכברים במחקר. לו היה מתפרסם הדבר - ניתן היה להתעשר במיידית.
ההלם בגילוי זה גורם לו למשבר זהות עמוק.
דני גבע כאריה, מצליח להעביר עצמו מהזדהות עם אביו תוך המחשתו את האב, ולגלם תוך שניות גם את עצמו במעברים סוריאליסטיים מדהימים, שלבימאית המוכשרת
מאיה שעיה חלק חשוב בהובלתו לרבדים עמוקים אלה. אלה מעברים לא פשוטים, שנדיר לראותם על הבמה בהצלחה כזו. מה שלוקח למחזאים הקלאסיים להראות בכמה שעות, כאן זה נעשה תוך שעה ורבע - ומכאן האינטנסיביות שבזה.
סביבו של אריה מצויות עוד דמויות איתן הוא מתמודד - אשתו אנה (
מורן טחן בן אריה מלאת הרגש והכה כנה ומרגשת בטיעוניה), הלוחצת עליו להישאר ל"שבעה" ולקיים את הכל מה שכרוך בהלוויה יהודית;
אודי בן דוד בתפקיד כריסטיאן, שהוא חלק מהמימסד האקדמי החוקר; וקייטלין פינקל בתפקיד ליזלוטה-ליזה שמפליאה בשפע האנרגיה שלה, ובמשחקה הרבגוני והחינני. הסצינות בהן הנשים מעורבות ספוגות בסקס ונשיות כדבאי.
לאן מובילה אותו הדרך של החיפוש אחר האמת? והאם ראוי לחשוף את התגלית, גם אם גרמה למות אנשים במהלך המחקר הלא חוקי? ולאיזו דרך יפנו נישואיהם של אריה ואנה בסיום המחזה? התשובות ניתנות בהצגה, שמפליא כיצד מחזאית ישראלית צעירה ומחוננת זו הצליחה להכנס לעולם זה של שאלה מוסרית, שכה מזכירה את ניסויי התאומים של מנגלה, גם אם אינה דומה לה כלל בעיקרה.
הצגה משובחת ביותר, שעומקה, מקצועיותה והרעיון העומד בבסיסה חשוב שיצפו בהם עוד ועוד אנשים, ולא רק באולם האינטימי של תיאטרון הספריה. למרות שהתפאורה של דלית ענבר כה מרשימה, מוקפדת בפרטיה ומעניקה את האוירה הנכונה, הרי יחד עם התלבושות הנכונות שעיצבה דפנה פרץ, התאורה של אורי מורג והמוזיקה של אריאל קשת - כל אלה הינם כבר מוכנים ומתאימים מאוד להפקה שתעלה בתיאטרון רפרטוארי ובאולם יותר גדול, לטובת הקהל הישראלי.
כי הצגות עם תוכן כה עמוק מעטות בדרך כלל,אולי משום שרוב הקהל נמשך לקומדיות ולחומרים קלילים אך נדיפים. בעוד לעומת זאת, הצגת "תרופה" כה מרתקת, מושכלת ומרשימה, ויחד עם זה בצירוף למשחק הכה משובח של כל השחקנים - היא פנינה תיאטרלית שאסור להתעלם ממנה.
