התרחבות התפוצה היהודית בתקופה ההלניסטית

השלב הראשון בהיווצרות התפוצה היהודית היה כתוצאה מחורבן ממלכות ישראל ויהודה ע"י האימפריאליזם האשורי והבבלי, בין שלהי המאה ה-8 לפנה"ס לאמצע המאה ה-6 לפנה"ס. האימפריאליזם האשורי והבבלי הגלו חלקים מהאוכלוסייה למסופוטמיה ויצרו את התפוצה הגדולה ביותר שם, אם כי נוצרו תפוצות יהודיות גם במקומות נוספים. בתקופה ההלניסטית (המאה ה-4 והמאה ה-2 לפנה"ס) התרחבה התפוצה היהודית עקב החמרת המצב בארץ ישראל תחת השלטון התלמי שמרכזו היה במצרים והשלטון הסילווקי שמרכזו היה בסוריה.

מדיניות הקולוניזציה והפקעת האדמות הביאה לנישול יהודים מאדמתם וחסמה בפני עודפי האוכלוסייה מיהודה את האפשרות להתיישב בחלקים אחרים של הארץ. התפוצה היהודית גדלה בשל הגליית שבויי מלחמה ותושבים שנמכרו לעבדות ברחבי הממלכות ההלניסטיות והעברת חיילים יהודים לחלקים אחרים של הממלכות ההלניסטיות כדי לשמש חילות מצב. גורם נוסף היה הגלייה ו/או בריחת יהודים מסיבות פוליטיות, הגירה מנימוקים כלכליים ודמוגרפיים, הגירה בשל גזירות דתיות, הגירה בשל המצב הביטחוני והגירה מנימוקים עסקיים.

מדיניות של קולוניזציה, הפקעת אדמות לטובת ערי פוליס ומחסור בקרקעות לעודפי האוכלוסייה מיהודה הביאה להגירה מהארץ

אלכסנדר מוקדון כבש את הארץ מידי הפרסים ב-332 לפנה"ס. יורשיו של אלכסנדר מוקדון, "הדיאדוכים", הקימו ממלכות הלניסטיות. שושלת בית סילווקוס הקימה אימפריה שמרכזה בסוריה ושושלת בית תלמי הקימה אימפריה שמרכזה במצרים. התלמיים שלטו בארץ מ-301 לפנה"ס עד 198 לפנה"ס, והסילווקים שלטו בארץ מ-198 לפנה"ס עד 142 לפנה"ס, כאשר קמה ממלכת החשמונאים ויהודה הפכה למדינה עצמאית.

מתקופת אלכסנדר מוקדון ניהלו השליטים ההלניסטים מדיניות קולוניזציה והלניזציה ברחבי האימפריות שלהם והקימו כ-350 ערי פוליס במזרח.

בעקבות כיבושי אלכסנדר הגדול החל גל הגירה עצום, בעידוד השלטון של אלכסנדר, התלמיים והסילווקים לאזורי האימפריות במזרח, כולל ארץ ישראל. ההגירה כללה יוונים ומוקדונים מהבלקן, איי הים האיגיאי ואסיה הקטנה לכל האזור,כולל ארץ ישראל. לארץ הייתה גם הגירה של סורים- ארמים ופיניקים שהחלה עוד לפני כן. בהעדר נתונים רשמיים, לגבי מספר המתיישבים ההלניסטים בארץ, החוקרים מעריכים שמדובר במאות אלפים.

הדיאדוכים הפכו ערים קיימות להלניסטיות או ייסדו ערים חדשות הלניסטיות בארץ, שרבות מהן הפכו לערי פוליס, שבהן הנהיגו את אורח החיים והתרבות ההלניסטית. גידול האוכלוסייה הנוכרית והקמת ערי פוליס היו מלווים בהפקעת אדמות מידי יהודים ותושבים מקומיים שמיים. הפקעת אדמותיהם הפכה איכרים עצמאיים לאריסים על אדמתם בטריטוריות החקלאיות שסופחו לערי הפוליס. הפקעת האדמות לוותה גם בנישול אכרים והפיכתם לחסרי אדמה.

כמו-כן, הפקיעו השליטים הזרים קרקעות באזורים מסוימים בעמק יזרעאל, עמק הירדן, הגליל, עזה ויהודה והפכון לאחוזות מלכותיות בהן הפכו האיכרים לאריסים.

מדיניות זו הביאה לצמצום שטח המחייה לצורכי התפשטות עודפי האוכלוסייה היהודית ולדחיקת רגלי היהודים מאדמתם.

בתקופה ההלניסטית נוסדו כ-30 ערי פוליס בפרובינציה סוריה- פיניקיה, שכללה את א"י המערבית ואת עבה"י, מהן כ-20 בארץ ישראל המערבית.

תפרוסת הערים ההלניסטיות:

ערי החוף

עכו הפכה לפתולמאיס (הסילווקים שינו שמה לאנטיוכיה, אבל השם לא נקלט) דואר נקראה דורה או דוריס מגדל סטרטון(מאוחר יותר, קיסריה) נוסדה כנראה רק במאה ה-4 או ה-3 לפנה"ס ע"י שליט צידוני

קרוקודילופוליס הוקמה ליד נחל התנינים

ארשוף הפיניקית הפכה לאפולוניה
יפו שמרה על שמה

יבנה הפכה לימניה

אשקלון ואשדוד שמרו על שמן המקורי

עזה הפכה לסלווקיה

אנתדון, הייתה צפונית- מערבית לעזה ורפיח.

ערי פנים הארץ

ארתוסה נזכרת אצל יוסף אחרי אשדוד ויבנה

שומרון הפכה לסמריה

בית שאן ועוד 2 כפרים שסופחו אליה הפכה לסקיתופוליס

ירושלים הפכה לפוליס - אנטיוכיה.

הערים באדומיאה: אדוריים ומרשה. במרשה ישבו צידונים מתיוונים
אילת הפכה לברניקי.

בגליל התחתון הוקמה פלוטריה, עיר חדשה. היא הוקמה בקרבת טבריה (תל בית ירח), במוצא הירדן מהכנרת. האתר היה מיושב בתקופה הפרסית והפך לעיר הלניסטית.

בגליל העליון הוקמו תל אנפה בצפון עמק החולה, היה מיושב בתקופה הפרסית והפך לעיר הלניסטית בתקופה ההלניסטית כפי שניתן להסיק מתל האקרופוליס וקטע החומה שנתגלה ע"י ארכיאולוגים אמריקנים ב-1968.

דן - אנטיוכיה, נוסדה בתקופה הסילווקית. חסר מידע על העיר ההלניסטית שהוקמה באתר תל דן.

תל קדש - בתל קדש נערכו חפירות ב-1981 ונתגלו שרידים של מקדש אלילי מפואר.

חפירות שנעשו ב-1999 שיכנעו את החוקרים שהיה שם יישוב הלניסטי בתקופה ההלניסטית.

קדיס הייתה מיושבת במתיישבים פיניקים עוד בתקופה הפרסית.

יהודה

ירושלים הפכה לירושלים- אנטיוכיה ב-175 לפנה"ס.

ערי הפוליס בעבה"י - קנת, רפון, סוסיתא שהפכה להיפוס, גדר שנקראה גם אנטיוכיה וסילוקיה, אבל - סילווקיה, פלה - ברניקה, דיון, גרש שהפכה לאנטיוכיה על נהר כריזורואס, רבת בני עמון שהפכה לפילדלפיה ופאניאס היא בניאס. בערים אלה ישבו יוונים ומוקדונים. לדעת אביגדור צ'ריקובר ערים אלה היו להלניסטיות בימי התלמיים והסילווקיים רק שינו את שמן.

נוסף לערי הפוליס קמו מרכזי משנה, כלומר יישובים שלא היו במעמד עיר פוליס אבל אימצו את צורת הארגון ההלניסטית. עליהן נימנו גזר, קמוס, גפרוס (עפרון).

השליטים ההלניסטיים העניקו לערי הפוליס, שהיו פזורות ברחבי הארץ טריטוריות רחבות- ידים ביותר. מיכאל אבי יונה (Michael Avi Yona) הן תיאר במחקרו את היקף הטריטוריות שהועמדו לרשות הערים ההלניסטיות. השטח כלל את כל אזור החוף, כולל כל הסביבה בצפון-מזרח ובמזרח. השטחים המסונפים לערים מגדל סטרטון (מאוחר יותר, קיסריה), סמריה (שומרון) וסקיתופוליס (בית שאן) גבלו אלה באלה, הפרידו בין יהודה והגליל ויצרו קשר ישיר בין הערים ההלניסטיות בעבה"י ובחוף הים התיכון. עכו שלטה על טריטוריה באזור הגליל. כך בותרה הארץ לשנים ונותק הקשר הישיר בין ריכוזי האוכלוסייה היהודית ביהודה ובגליל. גם היישוב היהודי בדרום הארץ נותק מאזור השפלה בדרך דומה.

לכל פוליס הייתה פריפריה חקלאית והאוכלוסייה הכפרית שועבדה. הכפריים שהיו לאריסים או צמיתים, היו כפופים לפוליס מבחינה מינהלית, כלכלית ושיפוטית. מערכת היחסים בין הנוכרים ובין האוכלוסייה הכפרית הייתה מתוחה ועויינת. האדמות שהופקעו הועברו לידי תושבי הערים היו לבעלי אחוזות והאדמות עובדו ע"י איכרים שהפכו לאריסים. האריסים חויבו לשלם דמי אריסות שהיו גבוהים מהמס על קרקע פרטית. המיסים כללו מס קרקע ומס על הצאן והבקר, על-פי מספר הראשים

יהודים שהתגוררו (ראה, סעיף ז') בעמק עכו ובגליל המערבי, סופחו לעכו - פתולימאיס, לצור וצידון. יהודים שהתגוררו בגליל התחתון סופחו לפילוטריה.

יהודים שגרו בגליל העליון סופחו לדן - אנטיוכיה, תל אנפה ואחוזת בית ענת.

יהודים בעמק בית שאן ועמק יזרעאל סופחו לבית שאן- סקיתופוליס.

יהודים ביהודה סופחו לפוליס ירושלים - אנטיוכיה.

השליטים ההלניסטיים הקימו בארץ גם אחוזות מלכותיות על אדמות שהופקעו מידי האכרים וגם חילקו אחוזות לפקידות הבכירה. על-פי "כתובת חפציבה" היו לשליטים התלמיים אחוזות גדולות בעמק יזרעאל ובעמק בית שאן. כמו-כן, היו אחוזות בגליל העליון, בבשן, בעמק הירדן, באזור החולה, ובאזור עזה. בבית ענת, המזוהה ע"י ספראי עם אל בעינה בבקעת בית הכרם בגליל התחתון, הקימו התלמיים אחוזה מלכותית.ידוע מהפפירוסים של זנון ששם הקימו התלמיים אחוזה. האחוזה המלכותית בבית ענת הועברה תחת השלטון התלמי, לידי שר האוצר התלמי, אפולוניוס. והאכרים הפכו לאריסים על אדמתם. השליטים התלמיים העבירו גם חלק מאחזותיהם בעמק יזרעאל לפקיד גבוה, תלמי בן תיראסיאס. בימי תלמי השני הוקמה מושבה צבאית יהודית בשם ארץ טוביה בעבה"י המזרחי כדי לחסל את תופעת הליסטות, אבל היא חוסלה ב-200 לפנה"ס ע"י הסילווקים. לאחר הניצחון החשמונאי התופעה נפסקה.

הסילווקים הקימו אחוזות מלכותיות באזור עקרון- גזר והיהודים שהתגוררו באזור עקרון סופחו לאחוזה המלכותית. כמו-כן, הוקמו אחוזות באזור לוד, רמתיים ועופרין. חלק מאחוזות אלה היו ביהודה וחלקן על גבולה הצפוני של יהודה בשומרון. השליטים החשמונאים העבירו לידיהם את האחוזות המלכותיות וכן היו אחוזות מלכותיות ב"הר מלך", באזור שבין ואדי ערה בית גוברין. שמעון אפלבאום (Shimon Appelebaum) מעריך שאלה היו בעבר תחת השלטון הסילווקי חולקו אחוזות לפקידות הבכירה והנציב הסילווקי קיבל אחוזות שכללו כפרים בעמק יזרעאל המזרחי, בקרבת בית שאן ובגליל התחתון. האכרים הפכו לצמיתים. לדעת אפלבאום היו צמיתים יהודים באחוזות אלה. סביר להניח שהיא עברה אח"כ לידי השליטים הסילווקיים ואח"כ לידי השליטים החשמונאים

מבצרים הוקמו בהר תבור, בגזר ובית צור, שבהם חנו חיילים סילווקיים. הם קיבלו נחלות בסביבת המבצרים בהם הפכו האכרים לאריסים.

מדיניות הקולוניזציה והפקעת הקרקעות יצרה מעמד של חסרי קרקע. מצב של פער בין כמות הקרקעות הזמינות ליהודים לבין הצרכים שנבעו מהריבוי הטבעי הגבוה הביאו להגירה.

מכירת שבוי מלחמה ותושבים לעבדות - הגלייה כפויה

המדיניות ההלניסטית כלפי העמים הנכבשים הייתה אכזרית ביותר. המדיניות כללה מעשי טבח באוכלוסייה ולקיחת שבויים ומכירתם לעבדות. מדיניות זו נועדה לצמצם את גודלה של האוכלוסייה המקומית בצד מדיניות קולוניזציה שנועדה להפוך את הארץ למושבה יוונית- מוקדונית. מדיניות זו פגעה מבחינה דמוגרפית ברוב היהודי בארץ.

אריה כשר (Arye Kasher) הביא עדויות ממקורות יווניים ויהודיים על מדיניות זו: אלכסנדר מוקדון העביר על-פי עדותו של פלביוס יהודים למצרים (קדמוניות היהודית י"א 345). על-פי אגרת אריסטיאס תלמי ה-1 (323 - 283 לפנה"ס) לקח למצרים לאחר קרב עזה ב-312 לפנה"ס, 100,000 שבויים יהודים. 30,000 מתוכם, הגברים הצעירים, גויסו לצבאו כדי לשרת בחילות מצב ואת השאר, נשים, זקנים וטף, מכר לעבדות. בתקופת ה"מלחמות הסוריות", בין התלמיים לסילווקיים, משנת 301 לפנה"ס ואילך הפכה לקיחת שבויים ומכירתם חעבדות בשווקי העולם ההלניסטי למדיניות שיטתית. בזמן המלחמה הסורית ה-4 וה-5 נלקחו שבויים מירושלים. גם גזירות אנטיוכוס אפיפנס היו מלוות בלקיחת שבויים יהודים ומכירתם לעבדות. למשל, לאחר קרב אמאוס התקיים שוק עבדים גדול. תלמי ה-9 כבש ב-2/ 103 לפנה"ס את העיר הגלילית שיחין ומכר 10,000 מתושביה לעבדות. גם בקרבות בעבה"י, בה הייתה אוכלוסייה יהודית ניכרת, נערכו מעשי טבח. 5,000 יהודים נטבחו והשבויים נמכרו לעבדות.

מקורות בני הזמן מעידים על הבאתם של שבויים לאסה"ק, ליוון ולשטחי האימפריות ההלניסטיות. (ראה, להלן, התפוצה היהודית בתקופה ההלניסטית). גם אם הנתונים מוגזמים כפי שחוקרים מסוימים מעריכים הם שופכים אור על מדיניות ההגלייה ההלניסטית באמצעות מכירת שבויים לעבדות מחוץ לארץ ישראל. כך הלכה וגדלה הפזורה היהודית, שראשיתה מההגליות שערכו שליטי אשור ובבל מהארץ, לאחר כיבושה. בתקופת המלחמות הסוריות נכבשו רבים מתושבי הארץ, כולל יהודה, לעבדות.

הגליית ובריחת יהודים מסיבות פוליטיות

על-רקע מלחמות הדיאדוכים בארץ (323 - 301 לפנה"ס) יהודים גלו או הוגלו למצרים או לפיניקיה על-פי האוריינטציה הפוליטית שלהם. בשנת 200 לפנה"ס כבשו התלמיים זמנית את יהודה ולאחר נצחון הסילווקים ב-198 לפנה"ס התחזקה האוריינטציה הפרו-סילווקית ונכבדי היהודים שתמכו בצד התלמי שהפסיד במאבק נאלצו להגר למצרים שהייתה תחת שלטון תלמי. בימי אנטיוכוס אפיפנס, החל מ-175 לפנה"ס גברה בריחה של מתנגדי השלטון הסילווקי בעיקר למצרים. ב-172 לפנה"ס ברח הכהן הגדול חוניו השלישי מפני יריביו המתייוונים עם פמליה גדולה לאנטיוכיה. חוניו הרביעי ברח למצרים.

הגירה מנימוקים כלכליים בשל המצב הביטחוני

כתוצאה מהמצב הכלכלי הייתה תופעה של התרוששות, ונוצרו פערים חברתיים מדיניות הקולוניזציה והפקעת הקרקעות יצרה מעמד של חסרי קרקע.

מלחמות הדיאדוכים, שכונו "המלחמות הסוריות" על השליטה בארץ נמשכו למעלה מ-100 שנים הפכו את הארץ לזירת קרבות תוך גרימת נזקים כלכליים ומצוקה חמורה לתושבי הארץ:

• על התושבים הוטל נטל כלכלי לכלכלת הצבאות.

• הקרבות שיבשו את עיבוד האדמה.

• התושבים, שרובם היו איכרים, גויסו לעבודות כפייה שפגעו בעיבוד האדמה.

• הצבאות השונים אילצו תושבים, שרובם היו איכרים להתגייס לחילות עזר והדבר פגע בעיבוד האדמה.

• התושבים, שכבר היו במצוקה כלכלית אולצו לשלם מס עובד.

• הצבאות עקרו תושבים מיישוביים על-פי צורכי המלחמה.

הפגיעה באיכרים בשל המצב הביטחוני הביא להגירה

המאבקים בין הסילווקים לתלמיים על השליטה באזור יצרו אצלם מחסור בכוח אדם מיומן לשירות צבאי. יהודים ניצלו את המחסור בכוח אדם צבאי. אחת הדרכים של המהגרים מאונס להבטחת ביטחון כלכלי הייתה להשתקע במושבות צבאיות במצרים בתקופה התלמית. יש חילוקי דעות בין החוקרים אם התופעה החלה כבר בימי אלכסנדר, אבל, קיימת הסכמה לגבי שכיחות התופעה החל מהמחצית הראשונה של המאה ה-3 לפנה"ס, בימי שני השליטים הראשונים לבית תלמי, לאור ממצאים ארכיאולוגיים. תנאי השירות היו טובים: המתיישבים הצבאיים קיבלו נחלות ונהנו מאוטונומיה דתית-לאומית. מושבות צבאיות יהודיות הוקמו בחבל פאיום, דרומית-מערבית לדלתא (30 כפרים). בשלהי החלק הראשון של המאה ה-2 לפנה"ס הגיעו מתיישבים לקירני והקימו מושבות צבאיות ביישובים קירני, טויכרה, ברניקי, פתולמאיס, עין טראגונה ועוד...

ניצחון החשמונאים הביא להפסקת ההגירה לצורכי התיישבות צבאית. אבל, נצחון החשמונאים הביא לבריחת מתייונים יהודים שהתגוררו בערי הפוליס לחו"ל. מפת התפוצה של מכתבו של הקונסול לוקיוס קייקיליוס מטלוס ב-142 לפנה"ס לערים ברחבי האימפריה הרומית בנוגע למעמדם של היהודים נותנת תמונה של מפת התפוצה היהודית. אבל, בתקופת ממלכת החשמונאים ברחו 8,000 פרושים מפני אלכסנדר ינאי (103 - 76 לפנה"ס) למצרים או לסוריה ומלחמות האחים החשמונאים ב-65 לפנה"ס הביאו לבריחת נכבדים יהודים מצריימה.

ריבוי טבעי

החוקרים חלוקים בדעותיהם לגבי תרומת הריבוי הטבעי לגידול המשמעותי במספר היהודים בעולם בתקופה ההלניסטית.

אברהם וסרשטיין (Abraham Wasserstein) קבע שעם הכיבוש המוקדוני החל שינוי דמוגרפי רדיקלי בתפוצה היהודית. אומנם הייתה הגירה מארץ ישראל כבר מהתקופה הפרסית והיו הגליות של שבויים והגירה מהארץ בתקופה ההלניסטית, אבל הוא הגיע למסקנה שהגידול העצום של יהדות התפוצות נבע מפעילות מיסיונרית יהודית בקרב יוונים- הלניסטיים ולא- יוונים אשר עברו הלניזציה.

מרטין גודמן (Martin Goodman) דוחה את ההסבר הזה. לדעתו הריבוי הטבעי בקרב היהודים היה גבוה ביותר בשל מצוות פרו ורבו בדת היהודית וחוקי הכשרות ומצוות אחרות ששמרו על רמת ההיגיינה. היהדות גם אסרה הפלות ורצח תינוקות שהיו מקובלים בעולם העתיק.

מאיר בר-אילן (Meir Bar Ilan) סבור שההסבר העיקרי לגידול האוכלוסין הוא השיפורים בחקלאות שהביאו לשיפור בתזונה. "חבילת המזון החדשה הייתה יותר איכותית ומגוונת וכללה סוגי מזון מרובים מהצומח ומהחי". השיפור במזון הביא לעלייה ברמת החיים, לירידה בתמותת תינוקות, לעלייה בתוחלת החיים ולירידה בגיל הנשואין. כתוצאה מכך הייתה עלייה במספר הילדים במשפחה היהודית. השיפור היה הדרגתי והחל בתקופה ההלניסטית.

מחקרים מראים שהכיבושים של אלכסנדר הגדול פרצו מחיצות בין ארצות והביאו לקשרים שאיפשרו החלפת מידע בתחום החקלאות. גלי ההגירה מיוון ומוקדון ואיי הים האגאי למזרח העלו את הביקוש למזון והעלייה בביקוש הביאה להתרחבות שטחי העיבוד ולהתפתחויות טכנולוגיות בתחום החקלאות. בתקופה ההלניסטית החלה עלייה משמעותית בריבוי הטבעי כתוצאה מהתפתחות החקלאות: העברה של גידולי חקלאות מארץ לארץ, הכנסת זנים חדשים לשימוש כמו ירקות ופירות, הכנסת זנים חדשים של תבואה הכפילו את היבולים ושיפור שיטות העיבוד הביאו להרחבה ניכרת ב"חבילת המזון" . השליטים ההלניסטים השקיעו במפעלי השקאה ובטיוב הקרקע. חבילת המזון נעשתה הרבה יותר מגוונת ואיכותית וכללה סוגי מזון מהצומח ומן החי. השיפור בתזונה הביא לעלייה ברמת החיים ולהקטנת התמותה. ריבוי טבעי נקבע על-פי ההפרש בין ילודה ותמותה.

כל הנסיבות האלה הביאו להתרחבות התפוצה היהודית.

• דיון בנושא ההתגיירות - במאמר ניפרד.