חוקרים בסוכנויות המודיעין השונות בארה"ב החלו להתעמק בחשדות הנוגעים לרבים מיהודי ארה"ב, שנים רבות לפני מעצרו בנובמבר 1985 של ג'ונתן
פולארד, עובד אגף המודיעין של הצי האמריקני שריגל למען ישראל. השאלה המסקרנת ששאלו את עצמם הייתה פשוטה וברורה: האם קיימת דילמה שבמסגרתה נתונה הנאמנות של יהודים אזרחי ארה"ב למדינתם, או שהיא שמורה למולדתם ההיסטורית – ישראל. והייתה לחשדות האלה סיבה טובה כיוון שכבר בראשית שנות הששים עלתה על שולחן החקירות של ה-FBI שאלת הדילמה הזו בהקשר של אירוע שנחקר במשך שנים ולימים נודע בכינוי "פרשת ניומ"ק" (NUMEC) ובעליה היהודי של החברה – ד"ר זלמן שפירא.
מי היה זלמן שפירא ומה הייתה התעלומה שאפפה את הקשרים של ישראל עם המפעל שלו שעסק בעיבוד חומרים גרעיניים?
שפירא נולד ב-1921 במדינת אוהיו למשפחתו של רב אורתודוקסי שמוצאו מליטא. כרבים מבני דורו היהודים, גם הוא נמשך אל המדעים המדויקים. הוא התקבל לאוניברסיטת ג'ונס הופקינס, אוניברסיטת המחקר היוקרתית ביותר בארה"ב, שם השלים את לימודי התואר השני ואף זכה במלגה יוקרתית מטעם חברת הנפט "סטאנדרד אויל" שאפשרה לו לממן את לימודיו עד שזכה לקבל דוקטורט בכימיה. זה היה ב-1948. באווירה של תקומת העם היהודי וחזרתו למולדתו ההיסטורית, נעשה זלמן פעיל בהסתדרות ציוני אמריקה ובמסגרתה הצטרף אל "אגודת דורשי הטכניון".
כמדען צעיר ומבריק מצא זלמן עבודה בחברת הענק "ווסטינגהאוז" שהחלה להתמחות בתחום שבאותם ימים ניצב בחזית המדע העולמי – הקמת כורי כוח גרעיניים. כישרונותיו הבולטים והבנתו המדעית הביאו את זלמן תוך פרק זמן קצר אל פסגת המאוויים של כל מדען בארה"ב של אותם ימים. הוא צורף לצוות שעסק בפיתוח הכור הגרעיני לצוללת האטומית הראשונה ה"נאוטילוס". ראש אותו צוות מדענים היה פרופ' אלווין רדקובסקי, יהודי גם הוא, שלימים עלה לישראל והשתלב באוניברסיטאות בן-גוריון ותל אביב במחקרים בתחום הפקת אנרגיה מן האטום.
אופיו היזמי של זלמן משך אותו לממש את החלום האמריקני האישי שלו. בשנת 1957 והוא בן 36 בלבד, הקים זלמן חברה פרטית שהתמקדה בתחום התמחותו הכימית: ייצור תחמוצת אורניום המשמשת דלק להפעלת כורי הכוח הגרעיניים שפרחו ברחבי ארה"ב של אותם ימים. המפעל (Nuclear Materials and Equipment Corp - NUMEC) נוסד ופעל בקרבת העיר אפולו שבפנסילבניה.
בימי הגרעין הראשונים ההם היה הפיקוח על מוצרי הדלק הגרעיני של תחנות הכוח האטומיות רופף למדי. מערכת הפיקוח והבקרה בתחום החדש והמרתק הזה הייתה בחיתוליה והתבססה בעיקר על בדיקות שגרתיות מעת לעת. מן הטעם הזה, כנראה, התגלו בנומ"ק רק ב-1962 "אי התאמות" בין כמות הייצור של חומרי הדלק הגרעיניים לבין רישומי המכירות לכורי כוח גרעיניים בארה"ב. תחילה העריכו נציגי רשויות הביקורת, כי מדובר ב"התרשלות ההנהלה", אבל בבדיקה נוספת, שנערכה שלוש שנים מאוחר יותר על-ידי אנשי הוועדה הפדראלית לאנרגיה אטומית, נחשפו "ממצאים מחשידים ביותר": הפער בין הייצור למכירות גילה כי לפחות 50 ק"ג של אורניום מועשר, המתאים להפקת חשמל בתחנות כוח גרעיניות וגם לייצור נשק גרעיני, פשוט נעלמו.
בשלב זה הוכנסו לפעולה חוקרי ה-FBI. חשדם העיקרי היה כי פתרון תעלומת ההיעלמות קשורה בישראל שבאותם ימים הייתה חשודה בפעילות גרעינית. תוך כדי חקירה מעמיקה נוספת התברר כי הכמות החסרה כפולה – כ-100 ק"ג.
בחקירתו טען זלמן כי האורניום החסר נקבר בטעות בבורות הפסולת של המפעל. החוקרים לא האמינו לטענה. הם חפרו בבור הפסולת והוציאו את כל מה שנטמן בו. התוצאה הייתה מפתיעה: בבור נמצאו רק 5 ק"ג של אורניום. בשלב זה העלו מומחי נומ"ק טענה חדשה: "החסר הגדול נובע מתהליך הייצור הייחודי הנהוג במפעל וסביר מאוד להניח שרוב החומר החסר הלך לאיבוד בתהליך זה". חוקרי הוועדה לאנרגיה אטומית היו מומחים בתחומם ולכן לא האמינו גם לטיעון המוזר הזה.
למרות היעדר ראיות מוצקות חוקרים בסוכנויות הפדראליות השונות היו משוכנעים, כי ישראל קרובה ליכולת לייצר מיתקן גרעיני בסיוע האורניום המועשר שהשיגה ממפעלי נומ"ק. (לימים הסתבר, כי כבר ב-1967, ישראל תכננה לפוצץ מתקן גרעיני בסיני, כדי להזהיר את מצרים סוריה וירדן מפני מתקפה עליה) על החשדות האלה העיד ב-1981 במסגרת ראיון טלוויזיוני ב-ABC קארל דוקאט, מי שהיה סגן מנהל סוכנות הביון המרכזית של ארה"ב: "אנו ב-CIA היינו תמימי דעים, וברמת סבירות גבוהה, כי חומרים גרעיניים מנומ"ק הועברו בחשאי לישראל וכי ישראל השתמשה בהם לייצור כלי נשק גרעיניים. דיווח על הערכה זו אף העביר מנהל הסוכנות ריצ'ארד הלמס לנשיא לינדון ג'ונסון. הנשיא אמר להלמס" - סיפר דוקאט בראיון - "אל תספר לאיש את מה שדיווחת לי. גם לא לדין ראסק (אז מזכיר המדינה) או לבוב מקנמארה (אז מזכיר ההגנה)". בהזדמנות אחרת אמר דוקאט כי מתוך שיחה שהייתה לו עם הלמס הוא הבין כי ג'ונסון הורה "לעזוב את הטיפול בפרשה".
אם הורה ג'ונסון "לעזוב" או לא, על כך אין מידע מוצק. אבל על עובדה אחת אין מחלוקת. רשויות החקירה בארה"ב לא הרפו מן הנושא. בעקבות ממצאי המעקבים והחקירות הורה התובע הכללי של ארה"ב להפעיל "מעקב אלקטרוני" אחרי זלמן שפירא, כולל מעקבי-שטח אחר תנועותיו ומפגשיו האישיים. "המעקב" הזה, שבימינו מכונה ציתות, גילה ממצאים שסוכני ה-FBI הגדירו אותם כ"מדהימים", על אודות קשריו של שפירא עם "סוכנים" של שירותי הביון הישראלים.
מי היו אותם "סוכנים" שהיו "קשורים" לזלמן שפירא ומה היו הקשרים המיוחדים שלהם עם ישראל?
חוקרים רבים ניסו במשך שנים לברר את הפרשה בתקווה למצוא מענה לשאלות המטרידות. אבל רק עם חשיפתם של מסמכים חסויים של FBI ששוחררו לפרסום לפני יותר מעשור מסתבר כי כבר בסוף 1968 שימש שפירא כ"סוכן המכירות של מערכת הביטחון הישראלית בארה"ב". המסמכים מגלים גם את הפרטים הבאים על קשריו של שפירא עם ישראל ונציגים מטעמה:
- נומ"ק הייתה שותפה שווה עם ישראל בחברה בשם ISORAD - Isotopes and Radiation Enterprises שעיסוקה היה הקרנת מוצרי מזון למטרות שימור לטווח ארוך. סוג זה של ייצור מתבצע גם כיום בכור הגרעיני בנחל שורק.
- נומ"ק העסיקה אזרח ישראלי בשם ברנרד (ברוך) סיני, בתפקיד מומחה למתכות.
- אפרים להב, יועץ מדעי בשגרירות ישראל בוושינגטון, ביקר פעמים אחדות במפעלי נומ"ק כבר באמצע שנות השישים.
- ארבעה ישראלים נוספים ביקרו בנומ"ק ב-1968 נפגשו עם שפירא וקיימו עמו שיחה על "נושאים הקשורים בפיתוח מוצרים גרעיניים". ארבעת הישראלים היו: אברהם חרמוני, אפרים בייגון, אברהם בנדור ורפאל איתן. מסמכי ה-FBI שהסתמכו על דיווחי נומ"ק לוועדה לאנרגיה אטומית, הבהירו במי המדובר כך: חרמוני הוא "יועץ מדעי" בשגרירות ישראל בוושינגטון; בייגון הוא "ראש קבוצה" במחלקת האלקטרוניקה במערכת הביטחון הישראלית"; בנדור – גם הוא ממחלקת האלקטרוניקה; ואילו איתן הוגדר בתואר "כימאי" במערכת הביטחון. המסמכים ידעו לספר עוד כי חרמוני, שהיה יועץ בשגרירות מ-1968 עד 1972, מונה לאחר שובו לישראל לתפקיד בכיר ברפאל (הרשות לפיתוח אמצעי לחימה).
אור מסוים נוסף על מיהותם של הישראלים האלה שפך העיתונאי הנודע וויליאם סאפייר בטור שפרסם בספטמבר 1987 ב"ניו ורק טיימס" ובו כינה את בנדור ואיתן "דמויות אגדיות בעולם הריגול הישראלי". הגדרה יותר ספציפית הועלתה ב"ספר המרגלים – האנציקלופדיה של הריגול" פרי עטם של נורמן פולמאר ותומאס אלן שבו נכתב כי "מ-1981 עד 1986 היה בנדור, שנודע גם בשם אברהם שלום, ראש שירות הביטחון הישראלי, הידוע בשם שין-בית". ומיהו רפאל איתן? עליו ידעו מחברי "ספר המרגלים" לספר כי איתן עסק בניהול מבצעים חשאיים של "המוסד" הישראלי והשתתף, יחד עם בנדור, בחטיפתו של
אדולף אייכמן מבואנוס איירס; והיה מעורב בפרשת פולארד.
על מטרת הביקורים של הישראלים במפעלי נומ"ק כתבו בספרם "משלחות מסוכנות" אנדריו ולסלי קוקבארן את הדברים הבאים בהקשר לאיתן: "בעת ביקור במפעל של נומ"ק באפולו פעל איתן כשליח "המוסד" במשימה מיוחדת מטעם לק"מ (לשכת קשרי מדע), שהיא סוכנות ביון חשאית, שנוסדה ב-1950 ושתפקידה היה "השגת טכנולוגיות גרעיניות בכל האמצעים". זמן קצר לאחר הביקור של הסוכנים הישראלים הגיעה לידיעת הוועדה לאנרגיה אטומית בארה"ב הידיעה כי בנומ"ק חסרים 587 פאונד (כ-300 ק"ג) אורניום מועשר באיכות המתאימה לשימוש בכלי נשק גרעיניים.
על אף העובדה שכל החקירות לא הצליחו לחשוף הוכחות ממשיות, החליטו חוקרי ה-FBI לא להשאיר את התעלומה פתוחה והעבירו את ממצאיהם לטיפול סוכנות הביון המרכזית. החשד הכללי בעקבות המידעים שנצטברו בעקבות ממצאי החקירה והאזנות הסתר בנומ"ק התגבש והפך לחקירה רשמית ב-1968 ומכאן החלה החקירה לחרוג מתחומי ארה"ב. CIA שיגר בחשאי סוכנים לישראל לבדוק "מה באמת הולך בכור בדימונה".
סוכני הביון האמריקנים לא הורשו לבקר בכור ואף לא לבדוק את תהליכי הייצור בו. אך כל מי שראה כור גרעיני בחייו, אף אם רק בתצלום, יודע שליד כל כור קיימת ארובה הפולטת "משהו" אל האוויר שמעליה. כל מי שמצוי בעולם המדע והכימיה יודע, כי חומרים נפלטים כבדים מן האוויר ובסופו של דבר, לאחר שהם מרחפים מעל הארובה, הם גולשים ונוחתים על הקרקע. מי שחוקר את החומרים הנפלטים יכול, בדרכי בדיקה מדעיות, להגיע למסקנה באיזה חומרים משתמש הכור כדי לייצר את האנרגיה. וזה בדיוק מה שסוכני הביון האמריקנים ביקשו לגלות. על התגלית רומזת כתבה ב"ניוזוויק" שפורסמה ב-1978 כך: "באמצעות שיטות של טכנולוגיות מתוחכמות מצאה סוכנות הביון המרכזית סימנים לשימוש באורניום מועשר בדימונה".
כמעט עשור נמשכו החקירות בפרשת נומ"ק, כולל חקירתו של שפירא עצמו, אך הן העלו רק הערכות ותהיות נסיבתיות. כל הוכחה ממשית לא צפה על פני השטח גם לא לאחר שנים. ובדמוקרטיה הגדולה ארה"ב - ללא הוכחות אי-אפשר לנקוט בפעולה משפטית. עם זאת התיאוריה הרווחת ביותר בארה"ב, בעיקר בקרב חוקרי FBI וסוכנות הביון המרכזית, היא כי זלמן שפירא, היהודי הנאמן והתומך הנלהב של ישראל, דאג להעביר את האורניום לישראל כדי שלישראל תוכל להיות הגנה של "הפצצה".
זלמן שפירא מעולם לא חשף את האמת הנסתרת מאחורי מסך התעלומה ואף סירב להתייחס לשאלות שהפנתה אליו התקשורת בארה"ב. עם זאת, בהצהרה שמסר לחוקרים רשמיים, הכחיש מכל וכל את השמועות בפרשת נומ"ק. "אני מצהיר באופן ברור" אמר שפירא בעדות בפני אחת מוועדות הסנאט ב-1978 "שמעולם לא נטלתי חלק בגניבה או בהעברה של חומרים גרעיניים לישראל ואין לי כל מידע מנין צומחים הסיפורים החוזרים ונשנים בנושא".
סוף דבר: למרות שלא הוגשו אישומים בפרשה החשדות של חוקרי FBI ואדגר הובר, ראשו לשכת החקירות הפדראלית באותם ימים, לא התעמעמו. על-פי הוראתו הישירה של הובר נשלל משפירא הסיווג הביטחוני הגבוה שהיה לו ואילו הוועדה האמריקנית לאנרגיה אטומית הטילה על נומ"ק קנס של 1.1 מיליון דולר על החסר הבלתי מוסבר של האורניום; שפירא, החשוד ללא הוכחות, מכר את נומ"ק לחברה בשם "אטלנטיק ביצ'פילד".
בשביל לשמוע הדהוד של תוכניות המטכ"ל ושל...
