חייבים להודות, שאצל דונלד טראמפ לעולם לא משעמם. תמיד יש מתח באוויר: מה יהיה הציוץ הבא שלו? את מי יתקוף? כמה נמוך הוא יירד? אתמול (29.6.17) ירד הנשיא לשפל חדש, כאשר טען שמגישת MSNBC, מיקה רזינסקי, הגיע בזמנו לאחוזת מאר-א-לאגו שלו כאשר היא "מדממת ממתיחת פנים". זה לא היה רק שקר בוטה – הרי ברור שזה לא ייתכן – אלא שזה היה גם ובעיקר סקסיזם גס והמוני, מצד שיחסו המבזה כלפי נשים הוא מן המפורסמות.

יש סיבה טובה מאוד לקיומם של כללי התנהגות בין בני אדם. בלעדיהם העולם יחזור לתוהו ובוהו בתוך שבוע ויחרב בתוך שבועיים. זה בכלל לא קשור לתקינות פוליטית; זה קשור ליכולת שלנו לחיות זה לצד זה – החל במשפחה, עבור בעבודה ובקשרי מסחר וכלה ביחסים בין מדינות. העובדה שיש בכל זאת כל כך הרבה סכסוכים בכל המישורים, מלמדת לא שהכללים נכשלים אלא שהם אינם מספיקים ומספקים.

דונלד טראמפ החליט במודע שהכללים הללו אינם מחייבים אותו. הוא נהנה להפר אותם, כמו ילד מפונק ומופרע שמשתולל בכל פעם שמשהו אינו מוצא חן בעיניו או שהוא אינו מקבל מיידית את הממתק שביקש. ואת זה עושה מי שיכול, בהתקפת זעם שכזאת, להחריב מחצית מן העולם. נכון, יש מנגנונים שאמורים למנוע מנשיא בלתי מאוזן להפעיל את הנשק הגרעיני בצורה פושעת, אך עצם המחשבה מעוררת חלחלה.

מדאיגה מאוד גם התגובה של מי שסובבים את טראמפ, ומעודדים אותו לחשוב שהכללים באמת אינם חלים עליו. על הציוץ המגעיל האחרון יצאו להגן – ולא במקרה – שתי נשים: מלאניה טראמפ וסגנית דובר הבית הלבן, שרה האקבי-סנדרס. לדבריהן, אם תוקפים את טרמאפ – הוא תוקף בחזרה ("פי עשר", לשיטת הגברת הראשונה).

טראמפ כמובן רשאי להגיב על התקפות נגדו. אלא שהוא ומקורביו מבלבלים – כנראה במכוון – בין התקפות ענייניות לבין התקפות אישיות. הביקורת על טראמפ היא אך ורק על תפקודו. טראמפ משיב בביקורת לגופו של אדם, פשוטו כמשמעו; זוכרים שטען שהמגישה מייגן קלי "סובלת מדימום מכל פתחי הגוף"? אלו בדיוק הכללים שבחברה אנושית מתורבת לא מפרים. וכאשר החבורה שסביב טראמפ נותנת גיבוי להתנהגות ההפוכה, נשאלת השאלה האם המקורבים באמת מאמינים שהכללים לא חלים על הנשיא (וכנראה גם לא עליהם), או שהם פשוט מפוחדים מכדי לומר את האמת.

להתנהגות שוברת-הכללים של טראמפ יש השלכות מרחיקות לכת. הורים יתקשו לומר לילדיהם לשמור על לשון נקייה ושיח תרבותי, כאשר מן הבית הלבן יוצאת דוגמה הפוכה בתכלית. השיח הציבורי והפוליטי בארה"ב, שגם כך אינו מצטיין ברמתו הגבוהה, יתדרדר עוד יותר. מכאן ועד לאלימות פיזית – הדרך תהיה קצרה מאוד. אלימות נגד נשים, אלימות נגד מוסלמים, אלימות נגד להט"בים, וכן – אלימות נגד יהודים.

נעבור אלינו. בשעה בה טראמפ השתלח בבז'ז'ינסקי, החליטו אביחי מנדלבליט ושי ניצן לאפשר לאהוד אולמרט להשתחרר בתחילת השבוע הבא. משמעות ההחלטה היא, שהכללים שחלים על כל אסיר – אינם חלים על אולמרט. הוא יכול היה לשקר ביודעין כדי להכניס את חבריו עורכי הדין לבקר אותו, הוא יכול היה להבריח ביודעין מסמך מסווג מהכלא – ולמרות זאת לקבל את הפרס בדמות קיצור עונשו. מעניין מאוד יהיה לראות מה תגיד הפרקליטות בפעם הבאה שאסיר שהפר במכוון את הכללים יבקש קיצור עונש, וינופף בתקדים אולמרט.

ההחלטה בנושא אולמרט היא פחדנית ופופוליסטית, ומהווה פרס למסע היח"צנות המרשים שניהלו מקורביו בעשרת הימים האחרונים. המסע הזה כלל דיבורים נוגעים ללב על נכדיו, אשפוז מתוקשר ותמונה שנועדה לזעזע, והחמור מכל – מסע של פוליטיקאים, כולל שרת המשפטים, שהביעו דעה מפורשת בנוגע להליך משפטי שהיה בעיצומו.

מנדלבליט וניצן לא חושבים שהם חייבים לנו הסבר. "במכלול נסיבות העניין אין מקום לעתור לבית המשפט" – זהו הנימוק שסיפק משרד המשפטים. איזה מכלול, איזה נסיבות ואיזה עניין? מכלול עבירות המשמעת שביצע אולמרט? הנסיבות של הפרת הוראה מפורשת שניתנה לו? העניין שיש לנו עם עבריין סדרתי? תשובות לא קיבלנו ולא נקבל, כי הכללים הבסיסיים של מתן דין וחשבון לשולחיך – במקרה זה הציבור כולו – אינם חלים על בכירי הפרקליטות.

מובן גם שאין שום סיכוי לקבל מבג"ץ סעד נגד ההחלטה הזאת. מרחב שיקול הדעת של התביעה רחב במיוחד ובית המשפט לא יתערב בו אלא במקרים חריגים ביותר – זה יהיה פסק הדין אם תוגש עתירה. אני לא נביא; פשוט קראתי מספיק פסקי דין כאלו. הכללים לפיהם רשות מינהלית חייבת בחובת ההנמקה, חובת השוויון וחובת הסבירות – אלו אינם חלים, לדעת בית המשפט העליון, על הפרקליטות ובמיוחד על בכיריה.

כאשר חושבים על זה קצת יותר לעומק, מתברר שהכללים בעצם גם אינם חלים על שופטי העליון עצמם. תארו לעצמכם מקרה בו בית משפט מחוזי היה גוזר ארבע שנות מאסר על גניבה. הערעור היה מתקבל מיד, כי העונש המירבי הוא שלוש שנים. גם עונש של שלוש שנים ויום היה חריגה ברורה מסמכות ולא יכול היה לעמוד.

אבל מה קורה כאשר המחוקק קובע – בשני חוקי יסוד – שמי שהורשע בעבירה שיש עימה קלון אינו יכול להיבחר לכנסת ולהתמנות לשר במשך שבע שנים? וליתר דיוק: מה קורה כאשר לבג"ץ מוגשת עתירה נגד מינוי של מורשע שכזה, 13 שנים לאחר שסיים לרצות את עונשו? אם השופטים היו פועלים לפי הכללים הרגילים, הם היו דוחים את העתירה בפסק דין בן שורה אחת: המחוקק נתן את דעתו לסוגיה והסדיר אותה, והמינוי עומד בתנאי החוק.

לא זה מה שנעשה בשתי עתירות נגד מינויו של אריה דרעי לשר בממשלה הנוכחית. השופטים נזקקו לעשרות עמודים כדי לדחות את העתירות, באחת מהן רק ברוב דעות, ותוך ביקורת על עצם המינוי. מי שמכם?! המחוקק קבע: שבע שנים. שבע השנים חלפו. ראש הממשלה החליט למנות שר. הכנסת אישרה את המינוי. מה פתאום אתם בכלל עוסקים בזה?! אה, שכחתי: הכללים אינם חלים עליכם.