1. גם אחרי פסק הדין בערעור בפרשת אלאור אזריה, ואולי במיוחד אחריו, אני מתקשה להבין מדוע הוא הואשם רק בהריגה ולא ברצח. מי שפועל כמו במטווח, כפי שקבע בית הדין הצבאי לערעורים, עושה אחת משתיים: או רוצח בכוונה תחילה או מגן על עצמו. זהו מקרה בינארי לחלוטין, לגמרי שחור-לבן. עבירת ההריגה מיועדת למקרים בהם המוות נגרם אגב ביצוע עבירה אחרת, ללא כוונה לגרום אותו. למשל: כאשר נהג שיכור דורס אדם למוות, או כאשר מישהו נותן מכות וגורם מוות. זה ממש לא המקרה. לפי התיאור העובדתי, אלאור אזריה הוא רוצח.

2. על הרצח הזה הוא יוצא ב-18 חודשי מאסר. המילה "מגוחך" קטנה על העונש הזה. העונש המירבי על הריגה הוא 20 שנות מאסר. נכון שלא נותנים אצלנו עונשים מירביים ובדרך כלל גם לא מתקרבים אליהם, אבל 7.5% מהעונש המירבי? זה פחות מהעונשים שגוזרים בתי המשפט על עברייני מרמה וניירות ערך. בכך אשמה התביעה הצבאית, שטענה למתחם של שלוש-חמש שנות מאסר, ובכך אשמים שלושת השופטים בערכאה הראשונה ושלושת שופטי הרוב בערכאת הערעור. ההרשעה של אזריה מלמדת על המוסריות של צה"ל; עונשו פוגע בצורה משמעותית במסר הזה.

3. השלב הבא הוא חיפוש דרכים שיביאו לכך שאפילו את העונש הקל הזה, אזריה לא ירצה. בחלל מרחפות כמה הצעות, כל אחת יותר הזויה מחברתה. שהרמטכ"ל יקל בעונש? - זה יעשה צחוק ממערכת השיפוט הצבאית. שהסמכות להקל בעונש תעבור לשר הביטחון אביגדור ליברמן, שבמקרה תומך באזריה? - זוהי חקיקה פרסונלית ורטרואקטיבית, הפסולה בתכלית. שנשיא המדינה ראובן ריבלין יחון אותו? - החנינה מיועדת למקרים מיוחדים של חסד ורחמים, ולא להוות ערכאת ערעור על ערכאת הערעור.

4. מיד אחרי פסק הדין בערעור, החלו הפוליטיקאים לדבר - כמובן בלי שאיש מהם קרא אפילו שתי שורות מתוכו. ליברמן קורא לאזריה לבקש מגדי איזנקוט הקלה בעונש; זוהי התערבות גסה של הדרג המדיני בשיקול הדעת הפיקודי של הדרג הצבאי, שבנושאים הללו חייב להיות עצמאי לחלוטין - אחרת הצבא הופך למכשיר פוליטי. אחרים קוראים לריבלין לתת לו חנינה - ובכך מבזים את מוסד הנשיאות, רומסים את סמכותה של המערכת המשפטית ועושים צחוק ממהות החנינה.

5. הבעיה היא, שהקרקס סביב הפרשה הזאת לא ייעלם, ויש לכך שתי סיבות עיקריות. הסיבה הראשונה היא שההליך זוהם מראשיתו בהתבטאויות של בנימין נתניהו ומשה יעלון, שגררו את שטפון ההתבטאויות הפוליטיות והתקשורתיות. הליך משפטי הפך לעניין פוליטי, בו העובדות לא משנות בכלל והחוק משנה עוד פחות. התגובות משני הצדדים היו אוטומטיות, כמקובל אצלנו, והתאפיינו בניסיון לתפוס כותרות, כמקובל אצל פוליטיקאים בכל העולם.

6. אגב זיהום ההליך: יורם שפטל, בבוטות התיאטרלית האופיינית לו, עבר ללא הרף על חוק הסוביודיצה. זה מקומם במיוחד כאשר מדובר במי שהביא להרשעתו של העיתונאי נח קליגר, ניצול שואה, באותה עבירה במשפט דמיאניוק. במבט מן הצד נדמה היה, שהאדם שבאמת חשוב ליורם שפטל בתיק הזה הוא יורם שפטל. למרבה המזל, בית הדין לערעורים לא הלך שבי אחרי הצעקות וההצגות שלו.

7. הסיבה השנייה שהקרקס לא ייעלם, היא שיש רבים בציבור הישראלי שלא קיבלו את פסק הדין הראשון ולא יקבלו גם את פסק הדין הנוכחי. זה מזכיר לי את רומן זדורוב, הרוצח עם יחסי הציבור הכי טובים בתולדות המדינה, שגם בעניינו נותרו רבבות ספקנים. כאן מדובר על תופעה המסוכנת לדמוקרטיה ולשלטון החוק שלנו לא פחות מאשר רצח בדם קר של מחבל פצוע - וכמה פוליטיקאים פופוליסטים, חסרי אחריות ורודפי כותרות מזינים אותה בקריאות לתת לאזריה חנינה. אם חוסר האמון הזה יימשך, ודומה שהוא אף מחמיר, אנחנו בבעיה קשה ביותר.