יולי אדלשטיין דיבר בשבוע שעבר על שלוש הרשויות כ"אחיות". זהו גם ביטוי המופיע מדי פעם בפסיקות ובאמירות של שופטי בית המשפט העליון. אלא שנראה, כי בג"ץ הפך את עצמו מאחות לאימא.

פסק הדין בנוגע לתקציב הדו-שנתי (6.9.17) הוא הפעם השלישית בשנה האחרונה בה בג"ץ מתערב ביחסים שבין הממשלה לכנסת וקם לריב את ריבה של האחרונה. תחילה זה נעשה במתווה הגז, אותו פסל בג"ץ משום שהממשלה קבעה - לא בחקיקה ראשית - שלא ניתן יהיה לשנותו במשך עשר שנים. לאחר מכן בא חוק מס ריבוי דירות, שהוחזר לוועדת הכספים בשל הדיון החפוז שנכפה עליה. וכעת נקבע, שהממשלה לא יכולה להמשיך ולהעביר תקציב דו-שנתי באמצעות הוראת שעה.

בית המחוקקים בשלטון דמוקרטי, ובוודאי במשטר פרלמנטרי, מפקח על הממשלה ומעניק לה את הסמכויות והכוחות באמצעותם היא פועלת. יש לזכור, כי הכנסת היא שמאשרת את הרכב הממשלה, היא המאשרת מינויי שרים והיא שיכולה להפיל את הממשלה (בהצבעת אי-אמון או באי-אישור התקציב). לצד זאת, כלל יסוד במשפט המינהלי הוא, שבעוד לאזרח מותר כל מה שלא נאסר עליו בחוק - לממשלה אסור כל מה שלא הותר לה בחוק. מכאן, שבלא חקיקה - לא יכולה הממשלה לפעול.

בשלושת המקרים הללו - הגז, הדירות והתקציב - מנעה ממשלת נתניהו מן הכנסת למלא כיאות את תפקידיה. במקרה הראשון היא סנדלה את עצמה ואת הכנסת, בכך שקבעה מראש ששום החלטה ושום חקיקה לא יוכלו לבטל את ההסכם עם קבוצת תשובה ונובל אנרג'י. במקרה השני נדרשו הח"כים לדון ולאשר בתוך שעות בודדות חוק סבוך, שהובא אליהם ברגע שאחרי האחרון. במקרה השלישי ניטלה מהכנסת האפשרות לפקח מדי שנה על הממשלה בכלי החשוב ביותר שבידיה: התקציב.

אבל האם בית המשפט הוא שצריך לעסוק בכך? דומה הדבר לשתי אחיות המתקוטטות ביניהן, ואחת מהן קוראת לעזרתה של אמן. לא תמיד האם תתערב; לפעמים היא תאמר: תסתדרו ביניכן. ומכל מקום, עצם הקריאה לאימא מלמדת על כוחה העודף ועל יכולתה לכפות את האופן בו תסתיים המריבה. זה בדיוק מה שעושה בג"ץ. הוא כבר לא אחת משלוש האחיות, ואפילו לא הבכורה שבהן; הוא האימא.

התשובה לשאלה זו אינה פשוטה. מצד אחד, אין לאפשר לרוב הפרלמנטרי לרמוס את זכויות המיעוט ובוודאי שאין להשלים עם כך שיסרס את הכנסת ואת האופוזיציה. בדיוק בשביל זה קיים בית המשפט: לבלום פעולות בלתי דמוקרטיות הנעשות במסווה של הליך דמוקרטי ומינהלי תקין. מצד שני, הכנסת אינה ילדה חלשלושה וחסרת אונים, ויש לה גם אבא רב עוצמה: הציבור. הכנסת יכולה למרר את חייה של הממשלה, חבריה נהנים מגישה נרחבת לתקשורת והבחירות הן הזירה להעניש את הממשלה על מעשיה.

הפתרון למשולש היחסים שבין הכנסת, הממשלה ובג"ץ אינו מצוי באף אחד מן הקצוות. אין זה ראוי שבית המשפט יתערב ללא הרף במריבות שבין הרשויות הנבחרות. יהיה זה הרסני לדמוקרטיה ולזכויות האדם והאזרח, אם בית המשפט לא יוכל להתערב כלל. הפתרון ודאי שלא יימצא בהצהרות לוחמניות של שרים וח"כים, וגם לא רק בפסקי דין של בית המשפט העליון.

חלק מן המענה מצוי בפסקת ההתגברות שעלתה לדיון ונכנסה להקפאה: מתן אפשרות לכנסת לשוב ולחוקק חוקים שפוסל בג"ץ. כשלעצמי, הייתי מצריך לשם כך רוב של 70 ח"כים, הייתי אוסר להטיל משמעת קואליציונית בהצבעות אלו ואולי גם מחייב תמיכה של לפחות חמישה ח"כים מהאופוזיציה (קצת בדומה למנגנון לאישור עסקות בעלי עניין בחברות ציבוריות). בכל מקרה, ברור שיש צורך ברוב מוצק.

אבל זה רק חלק. המענה האמיתי טמון בהידברות רצינית ועניינית בין שלוש הרשויות, שתצא מתוך הנחה שיש צורך באיזונים - שהם עצמם יהיו מאוזנים. רצוי שלפחות חלק משמעותי מההידברות הזאת לא ייעשה בפומבי, משום שאין סיכוי שהיא תהיה רצינית ועניינית כאשר הדוברים פוזלים לציבור. ניתן בהחלט להסתייע במומחים מקצועיים ובהשוואה לשיטות משפט וממשל אחרות. הסוגיה חשובה מכדי שתיוותר בידיהם של פופוליסטים מכל צד שהוא. הנה דרך נאה להתחיל את כהונתה של אסתר חיות כנשיאת בית המשפט העליון.