האם ישראל הצליחה למזער כור גרעיני להתקנה בצוללת

השבועון הגרמני "די צייט" (הזמן) טוען, בתחקיר שפרסם בהסתמך על "מקורות זרים", כי ישראל ביקשה מממשלת גרמניה אישור להזמנת צוללות מדגם "דולפין" ארוכות במטרים אחדים מהדגם המשרת בצי המעמקים הישראלי. בתחקיר של "די צייט" מוסבר, כי מטרת ההארכה המבוקשת היא ליצור לצוללת יכולת לשגר טילים גרעיניים "במשקל גדול יותר, בעלי טווח גדול יותר ובחשאיות גבוהה יותר".

כדי להבין את הטכנולוגיה הנדרשת לשיגור טילים בליסטיים המסוגלים לצאת מן האטמוספירה ולחזור אל נקודה מדויקת ומוגדרת מראש על כדור-הארץ נכנסתי לאתר הצוללת הגרעינית האמריקנית "פנסילבניה", הגדולה ביותר במערב, שבו ניתן לגלות את כל שיטות השיגור עם הסברים אנושיים ודיגיטליים מפורטים ולחזות בשיגורי אמת של טילים בליסטיים מדגם טריידנט (Trident) המתבצעים כאשר הצוללת משייטת בחשאי בעומק של 40-50 מטרים מתחת לפני הים. יתרונו המבצעי של הטיל טריידנט בכך שהוא מצויד בראש קרב "מרובה ראשי נפץ" שכל אחד מהם נושא ראש קרבי עצמאי. המערכת הייחודית הזו הופכת טיל בודד לטיל המסוגל לפגוע במספר מטרות בו-זמנית.

אחת הבעיות בשיגור טיל מתחת לפני המים - מבלי להפעיל את חומרי ההדף הדרושים להמראה ולשיוט אווירי אל היעד - היא כיצד לעבור את מחסום המים עד היציאה אל האוויר. על-פי הסברי המומחים של הצי האמריקני מסתבר, כי הטיל הניצב אנכית בפיר השיגור, נהדף כלפי מעלה בלחץ עז מאוד של אוויר דחוס, המאפשר לו לנוע במהירות של כ-80 קמ"ש דרך המים. ברגע שהטיל כולו יוצא לאוויר ניצתת מערכת השיגור ההודפת אותו בלהבת אש גדולה אל מסלול הטיסה.

באתר של "פנסילבניה" מוצג גם רישום של צוללת גרעינית וניתן להבחין בבירור, כי במרכז הצוללת ממוקמים תריסר פירי שיגור. החלק העליון של הפיר מכוסה בכיפה שקופה עשויה מחומר קשיח העמיד ללחץ המים, כשמעליה כיפת מתכת לאיטום מפני חדירת מי ים. לפני השיגור מורמת כיפת הסוגר המתכתית בכוח הידראולי, וכאשר הטיל יוצא לדרכו הוא מנפץ את הכיפה השקופה וממריא אל אויר העולם. אחרי שלומדים להכיר את הטכנולוגיות האלה עדיין תלויה ללא מענה ברור השאלה מדוע מעוניינת ישראל שהצוללת החדשה, שתיבנה כנראה במספנת "תיסנקרופ" בגרמניה תהיה ארוכה יותר.

התשובה המתבקשת מאליה, לפי הפרסום הגרמני, היא זו: לישראל דרוש כנראה מרחב נוסף במרכז הצוללת כדי להציב בו באופן אנכי את הטילים הבליסטיים הנושאים ראשי קרב גרעיניים. אך קיימת גם אפשרות אחרת, מעניינת ומרתקת הרבה יותר, שאת מהותה אציג בפניכם בהמשך. אך קודם לכל חשוב להבהיר מה יכולותיה של צוללת דולפין מדגם 216 שכבר משרתת בצי הצוללות הישראלי ואשר מומחים הגדירו את יכולותיה "כמעט כמו אלה של צוללת אטומית".

מה יש בצוללת מן הדגם המתקדם הזה?

נתחיל בקטנות: 6 כני שיגור לטורפדו בקוטר 53 ס"מ ועוד 4 משגרי טורפדו בקוטר 65 ס"מ. על-פי מה שפורסם בשבועון "ג'יינס דיפנס" יכולה הצוללת, באמצעות כני השיגור בקוטר 65 ס"מ, לשגר טילים קונבנציונאליים וגם טילים בליסטיים בעלי יכולת גרעינית, תוך שיוט מתחת לפני הים. זה ועוד: על-פי אתר FAS (פדרציית המדענים האמריקניים), מסוגלת הצוללת מדגם 216 לשגר טילי שיוט בעלי יכולת גרעינית מדגם "פופאיי טורבו" מתוצרת רפאל.

מערכת ההנעה הייחודית של צוללת, המונעת רעשים מבעבוע המדחף, מאפשרת לה לשייט במהירות של 37 קמ"ש כשהיא על פני הים ובמהירות של 20 קמ"ש בצלילה, כאשר עומק הצלילה המרבי מגיע ל-300 מטרים. טווח השיוט ללא תדלוק של ה-216 מגיע עד 15,000 ק"מ והיא מסוגלת לשייט בים במשך 80 יום מבלי לחזור לבסיסה. והעיקר: אורכה של הצוללת הייחודית הזו מגיע ל-89 מ'. לצורך השוואה ראוי להבהיר, כי אורכה של "נאוטילוס" האמריקנית, הצוללת הגרעינית הראשונה בעולם שהופעלה בשנות החמישים של המאה הקודמת, היה 97 מ'. כמעט כאורכו של מגרש כדורגל.

מהי היא אם כן האפשרות האחרת?

פענוח הסוד הזה טמון בשם שכנראה רק קוראי האתר הזה מכירים אותו: הפיזיקאי פרופ' אלווין רדקובסקי האב המדעי של "נאוטילוס" האגדית. אלווין היה יהודי-אמריקני חובש כיפה שחורה שמומחיותו מזעור כורים גרעיניים. מהסיבה הזו בחר בו האדמירל היהודי-אמריקני היימן ריקובר שניהל את פרויקט הצוללת "נאוטילוס", להיות המומחה שיתקין את הכור בצוללת "שלו".

אחרי שהשלים בהצלחה את המשימה המורכבת החליט אלווין להגשים את אמונתו ומשאלת לבו, עשה עליה לישראל ואת שלושים שנות חייו האחרונות התגורר כאן כשהוא מכהן כפרופסור לפיזיקה גרעינית באוניברסיטת תל אביב ובמקביל גם באוניברסיטת באר-שבע. האמת היא כי בארץ התמקד אלווין בנושא גרעיני אחר - הפעלת כורים גרעיניים באמצעות יסוד הקרוי תוריום שהוא פחות רדיואקטיבי מאורניום. אבל דבר אחד היה ברור לכל מי ששהה במחיצתו: הידע במזעור כורים גרעיניים שנצבר במוחו במשך שנים לא הלך לאיבוד.

כמעט 30 שנות פעילות מדעית מעמיקה ואינטנסיבית חלפו מאז עלה אלווין לארץ עד שהלך לעולמו. אך כנראה שהידע הייחודי שלו הניב פרי הילולים. ולכן לא אתפלא אם יום אחד יסתבר לעולם, כי מה ששתל אלווין בבטנה של "נאוטילוס" בארה"ב לא היה אירוע חד-פעמי, והסקרנות האנושית של המדענים שחברו לו כתלמידיו וכעמיתיו, משכה אותם למחקר מעשי וגרמה להם ללכת בעקבותיו.

בניית צוללת היא תהליך רב שנים. ואם אומנם יתבצע המהלך ויושגו כל האישורים החוקיים לבניית הצוללת "הארוכה", ייתכן מאוד כי בעוד שנים נראה את הצוללת החדשה מגיעה אל מספנות חיל-הים בנמל חיפה, המוגנות בהאנגר מבטון מזוין שהוקם ליד שובר הגלים הצפוני. במקום הזה, הנסתר מעיני הציבור, יותקן בצוללת כור אטומי שאולי נבנה במשך השנים שחלפו, על-פי הידע שהובא לארץ על-ידי אלווין רדקובסקי ופותח על-ידי תלמידיו. אם זה מה שהתרחש, תהיה ישראל המדינה החמישית בעולם - אחרי רוסיה, ארה"ב, בריטניה וצרפת - שתוכל להשיט צוללת גרעינית ברחבי העולם, הרחק מעין רואה ותמיד ערוכה להגן על ישראל מפני כל אויב. ואולי למטרה זו הוגשה הבקשה להאריך את הצוללת החדשה ב"מספר מטרים".