בפני השופט ארנון דראל ניצבת משימה שאולי מלאכי השרת היו יכולים לעמוד בה: להכריע בלא משוא פנים בעתירה נגד המעסיק שלו, בנושא מרכזי המעסיק באופן אישי את הממונים עליו ואת מי שיחליט לגבי המשך הקריירה שלו. לא משנה כמה ישר ומקצועי הוא דראל, מבית המשפט המחוזי בירושלים; אין כנראה בן אנוש שהיה יכול לעמוד במשימה הזאת.

דראל הוא שיפסוק בעתירת התנועה למשילות ולדמוקרטיה, המבקשת לחשוף את המלצות ועדת השתיים - השופטות בדימוס עדנה ארבל ואורית אפעל-גבאי, המראיינות שופטי שלום המבקשים קידום למחוזי ומוסרות דיווחים והמלצות לנשיאת בית המשפט העליון. הנהלת בתי המשפט - המעסיק של דראל - מתנגדת בתוקף לחשיפת ההמלצות. זוהי כמובן גם עמדתה של הנשיאה אסתר חיות, שתקבע האם דראל ימונה אי-פעם לסגן נשיא בית המשפט, אולי לנשיאו, אולי אפילו לבית המשפט העליון. אז כיצד הוא יכול להכריע בצורה אוביקטיבית?

אין זו הפעם הראשונה בה שופטים מתבקשים לפסוק בעניינים הנוגעים למערכת בה הם מועסקים. ככל שזכרוני מגיע, בשנים האחרונות היה רק מקרה אחד בו בתי המשפט - המחוזי בירושלים ואחריו העליון - פסקו נגד הנהלת בתי המשפט: כאשר העיתון הארץ ביקש לקבל נתונים על תפוקת פסקי הדין של השופטים המחוזיים. כל שאר העתירות נדחו, לעיתים קרובות - על הסף.

במצב הנוכחי, מצוי כל שופט בניגוד עניינים מובנה כאשר הוא דן בענייני מערכת בתי המשפט ובעתירות נגד שופטים אחרים. במבט מחמיר ניתן לטעון, שזהו ניגוד עניינים המגיע עד כדי הפרת אמונים (כמובן שלא בטובתם ושלא מרצונם של השופטים). השופט יודע מי משלם את שכרו, הוא יודע מי יחליט על עתידו, הוא יודע מי יקבע אם יקודם, הוא יודע מי יכול לפטר אותו - והוא מכריע בתיקים הנוגעים לו. על דברים פחות גרועים נשלחו נבחרי ציבור לכלא.

לפני שנים אמר שופט בית המשפט העליון, תאודור אור, לעיתונאי יואב יצחק שהתלונן על מצב דומה בעתירתו נגד מינויה של עדנה ארבל לבית המשפט העליון: "מה אדוני רוצה, שנביא שופטים מרומניה?". היום יש תשובה אחרת: בוררות. ההיגיון הפשוט וההגינות הפשוטה עוד יותר מחייבים, שסכסוכים בהם הנהלת בתי המשפט היא צד, לא יתבררו בבתי המשפט אלא יישלחו לבוררות - ולא בפני שופט בדימוס, שעדיין יש לו קשר כספי/חברתי למערכת. יש מספיק בוררים מצוינים שלא היו שופטים. הנה עוד משהו קטן אבל משמעותי שצריך לתקן בהתנהלות ובהוגנות של בתי המשפט.