לתקשורת יש שני תפקידים חשובים ביותר: לדווח ולהביע דעה. בלי דיווחים ודעות חופשיים, אין דמוקרטיה. התקשורת המודרנית די מערבבת בין שני התפקידים, שעד לפני שנים לא-רבות נחשבו לכאלו שחייבים להיות נפרדים. לא משנה אם זה טוב או לא; זאת עובדה. הבעיה מתחילה כאשר התקשורת יוצרת בעצמה מציאות – אם משיקולי רייטינג ואם משיקולים של עמדות. בשני המקרים מדובר בשיקולים פסולים, וברור שהשני חמור במיוחד.

יצירת סדר היום באה לידי ביטוי במתן סיקור חסר פרופורציות לאירוע כזה או אחר. קל מאוד לעשות זאת: נותנים ידיעה מקדימה על מה שעומד להתרחש, את האירוע עצמו מבליטים בכותרות ובתמונות, מסקרים אותו בצורה לא הכי מדויקת, ואחר כך כותבים כמה שהוא היה חשוב. אם נותנים סיקור מתאים לממדי האירוע ובמסגרת זו גם מביעים דעה בעדו או נגדו – אנחנו עדיין בגבולות הלגיטימי. אך כאשר לוקחים אירוע שולי והופכים אותו לאירוע מרכזי – התקשורת חוטאת לתפקידה וכורתת את הענף שעליו היא יושבת, משום שיהיו חלקים נכבדים בציבור שיגידו: אם כאן מבלפים לנו – מי לידנו יתקע שלא עושים זאת גם בנושאים אחרים? וכפי שנראה בהמשך, התקשורת ממש לא לבד בסיפור הזה.

נתחיל מהמקרה האקטואלי ביותר: ההפגנות נגד השחיתות. כאשר החלו אלדד יניב, מני נפתלי וחבריהם להפגין מול ביתו של אביחי מנדלבליט – הפגנות בלתי חוקיות שמטרתן היחידה הייתה ונותרה לשבש הליכי חקירה – היו שם כמה עשרות אנשים. אבל שורה של אמצעי תקשורת אימצו בחום את המפגינים, מסיבות ברורות ביותר: להפיל את בנימין נתניהו.

הקומץ הזה קיבל סיקור מדי שבוע, ויש להודות שהמארגנים עשו בשכל כאשר קבעו את ההפגנות למוצאי שבת, מועד בו אין הרבה חדשות. הייתה זו אך ורק התקשורת שהביאה לגידול המתמיד במספר המפגינים ואשר הפכה את האירוע הזניח הזה למשהו שפוליטיקאים נדבקים אלו ומצטלמים בו. כאשר המארגנים הפרו את הוראות בית המשפט ואף קראו בגלוי לעשות זאת – הם זכו לחיבוק חם מאותה תקשורת היוצאת בזעם נגד כל אמירה של פוליטיקאי מהימין בגנותו של בית המשפט העליון.

חשוב מאוד לדעת את האמת: גם כעת לא מדובר בתופעה משמעותית מבחינה מספרית. לפי ynet – שלא חשוד בנטייה לטובת נתניהו – בשבוע שעבר היו "כמה אלפי מפגינים" בתל אביב, 1,000 בירושלים ו-400 בחיפה. נניח שהיו אפילו 10,000 איש – אלו הפגנות קטנטנות, שכמעט ולא היו מורגשות בכיכר רבין. זו גם הסיבה לכך שהן מתקיימות במקומות קטנים וצפופים – כדי שהמעטים ייראו רבים. אבל התקשורת מספרת כבר ביום שישי מה עומד לקרות, ומדווחת בכותרות ראשיות במוצאי שבת וממשיכה לפמפם את זה ביום ראשון – אז מה הפלא שזה נראה כמו האירוע החשוב ביותר של סוף השבוע?

שיהיה ברור: השחיתות היא מחלה ממארת ומסוכנת, העלולה להיות קטלנית. את דעתי על מעלליו של בנימין נתניהו כבר הבעתי יותר מפעם אחת. התקשורת חייבת לדווח על החקירות והחשדות, גם אם מדובר בהדלפות מגמתיות. אין זה מתיר לה לכזב בנוגע להפגנות ולנפח אותן ואת משמעותן, ודאי לא משום שחלקים ניכרים ממנה רוצים להחליף את השלטון – בלא הטורח המעצבן של בחירות והליך דמוקרטי תקין.

מן הצד השני של השדרה, גם בנימין נתניהו "מצטיין" ביצירת מציאות. נאום ה"יהיו המלצות, אז מה" הוא רק הדוגמה האחרונה לשטף של בדיות מצידו של ראש ממשלתנו, שלא תמיד ברור האם הוא מודע לכך שהוא מבלף. בנאום האחרון טען נתניהו שרוב המלצות המשטרה לא מבשילות לכתב אישום; ההפך הוא הנכון. הוא טען שהמשטרה המליצה להעמיד לדין את ראובן ריבלין והמלצתה נדחתה; האמת היא שהמשטרה סגרה את התיקים נגדו.

רוצים עוד דוגמאות? בבקשה. זוכרים שנתניהו החליט שהמופתי חאג' אמין אל-חוסייני היה כוח מניע מאחורי השמדת יהודי אירופה? הוא התעקש לדבוק בשטות החמורה הזאת גם כאשר הובהר לו שהדברים אינם נכונים. זוכרים שנתניהו סיפר שהוצע לו להיות שר האוצר של איטליה אך הוא החליט להישאר בישראל? בני שיחו הסבירו שזאת הייתה בדיחה. פעם אמר נתניהו במליאת הכנסת שרחבעם זאבי היה שר בממשלתו, ובמקרה אחר טען שיונתן פולארד קיבל אזרחות מהממשלה בראשותו; שני הדברים לא היו ולא נבראו. והנה עוד משהו קטן ואקטואלי: במאמר ב-The World in 2018 של אקונומיסט כותב נתניהו, שישראל ממחזרת 87% ממי השופכין שלה; הנתון של רשות המים הוא 75%.

אלו רק דוגמאות בודדות להמצאות, בלופים ושקרים של נתניהו. הוא כל כך לא אמין, עד שאם הוא יגיד לכם שהיום יום שישי – תבדקו בלוח. לפעמים נדמה שלנתניהו יש קושי פיזי להגיד את האמת או לכל הפחות לדייק בדבריו. וזה כאשר מדובר באדם סופר-חכם, נואם מנוסה ואיש תקשורת מבריק. וכאשר אנו עוסקים באיש שגורלה של המדינה נתון במידה רבה בידיו – זה מבהיל.

בשבוע שעבר הראיתי כאן עד כמה נתניהו דומה לדונלד טראמפ (וגם לוולדימיר פוטין). נקודת דמיון בולטת מאוד בין השניים היא יכולתם לברוא מציאות בהבל פה. הקצב בו טראמפ עושה זאת הוא כל כך מסחרר, עד שאי-אפשר לעקוב אחריו. גודל הקהל ומזג האוויר בהשבעה שלו, נתוני האבטלה בארה"ב, כמות החקיקה שהעביר, הטענה שברק אובמה נולד בקניה, התירוצים להימנעותו מלפרסם את דוחות המס שלו, היקף ההון שלו – וזה מה שעולה בדעתי בתוך כמה שניות.

האתר PolitiFact בודק את אמיתות דבריהם של פוליטיקאים בולטים בארה"ב, ונכון ל-28.12.17 הוא בחן 482 הצהרות של טראמפ. התוצאות: 4% היו אמת לאמיתה, 12% היו בעיקרן אמת, 15% היו חצאי אמיתות, 21% היו בעיקר שקרים, 33% היו שקרים ו-15% היו שקרים בוטים – כלומר 69% של שקרים מצד נשיא ארה"ב. ואם הבלופים של נתניהו מפחידים, תחשבו מה זה אומר על אלו של האיש השולט בעוצמה הצבאית הגדולה ביותר בהיסטוריה ובכלכלה הגדולה ביותר בעולם.

גברת מכובדת במלון פאר מתקשרת לקבלה ומתלוננת שצניעותה נפגעת, משום שמחלון חדרה היא יכולה לראות גבר מתפשט. הקב"ט ממהר לחדרה, בודק ואומר: גבירתי, בכלל אי-אפשר לראות מפה את החלון שעליו את מדברת. עונה לו האורחת: תביא את השולחן לחלון, שים עליו את הכסא ותטפס – ואז גם אתה תראה.

זה מה שמזכירים לי כל מיני "סקרים" הבוחנים כמה מנדטים יקבלו מפלגות שאינן קיימות ושרובן הסיכויים שלעולם לא יקומו. מה שהם "מגלים" זה, שאם תביאו לחלון את יאיר לפיד, תשעינו אותו על גבי אשכנזי, תשימו עליהם את משה כחלון ותגידו לאהוד ברק לטפס מעל כולם – המפלגה הזאת תנצח בקלות בבחירות לכנסת. זה כמו שתמיד שאלו מהם סיכוייו של שמעון פרס, גם כאשר הוא לא היה מועמד לשום דבר.

זוהי התנהלות חמורה מאוד מצידה של התקשורת ודוגמה מובהקת לניסיון להוביל למהלכים הרצויים לה וליצירת מציאות בדיונית. ראיתם פעם בתקשורת סקר ששואל מה יקרה אם יעשו חטיף שישלב את במבה וביסלי? ודאי שלא, כי זה מסוג הדברים שרק בעלי העניין בוחנים בשקט. אם לפיד חושב לשתף פעולה עם כחלון, זה עניינו ורק הוא צריך לבדוק את זה. לתקשורת אסור להקים בהבל פה רשימות ולהציג ממוחה הקודח מועמדים – מה עוד שמדובר בתרחישים מופרכים (שלא לומר מופרעים) מבחינת פרטיהם וסיכויי היתכנותם, ושאין שום קשר בין מה שנאמר ב"סקרים" הללו לבין מה שמתרחש בקלפי. ואגב: שימו לב שתמיד התרחיש הוא נגד הליכוד ונתניהו, ומשום מה לעולם לא שואלים מה יקרה אם – נניח – הליכוד והבית היהודי יתאחדו. מעניין למה.

אנחנו חיים בעידן של fake news ומוצפים בהן מכל הכיוונים. תקשורת ממוסדת שאמורה להיות מקצועית, לוקחת צד. מנהיגינו שאמורים להגיד לנו את האמת, מעוותים אותה לצרכיהם. הרשתות החברתיות הן כר פורה לסיפורים הכי מטורפים שניתן להעלות על הדעת. הסלולר מאפשר להפיץ תוך שניות שמועות פרועות ומופרעות.

כל זה מטיל עלינו שלוש חובות מרכזיות. הראשונה: להפעיל שיקול דעת ושכל ישר, לקרוא היטב ולהאזין היטב, ולהגיע למסקנה מה אמת ומה בלוף, מה עובדות ומה ניפוח. השנייה: לבוא חשבון עם מי שמבלף לנו – ולא משנה אם זה עיתונאי או שר, עורך ראשי או ראש ממשלה. איש אינו מחייב אותנו לצרוך תקשורת מוטה וכזבנית, איש אינו מכריח אותנו להצביע בעד מנהיג שהאמת רחוקה ממנו. השלישית: לתת דוגמה אישית, בעיקר לילדינו. להקפיד על אמירת האמת ועל הצגת המציאות כהווייתה, להגיב בחומרה על אמירת שקר ועל עיוות המציאות. בחיי היום-יום הרוב המכריע של בני האדם אומרים את האמת ברוב המכריע של המקרים; לא צריך לתת הנחות לאיש.